הרכב: זוג הורים וארבעה ילדים
מספר ימי הטיול: 21 ימים
אוגוסט
התחלה בסיאטל וסיום בסולט לייק סיטי
"אבא, זה באמת החלום שלך?", שאלה אותי בתי הבכורה, עפרי, בת ה-16, "להיות תקוע שלושה שבועות אחד בתוך השני בתוך קרוואן?"
לך תסביר לנערה מתבגרת בישראל של המאה ה-21 שזה החלום שלך.
כן, כבר לפני יותר מעשרים שנה, כשנסעתי עם חברים לניו זילנד, חודש בתוך קרוואן, ידעתי שיום אחד, כשתהיה לי משפחה, הם ישחזרו איתי את החוויה. נכון, מצד אחד, זה גם קצת להיות מאד צמודים ומאד קרובים, כשאי אפשר להתרחק ולתפוס אזימוט, אבל מצד שני, זו חוויה מעצימה מאין כמותה, וגם מאפשרת להכיר באמת אחד את השני, גם כשחשבנו שכבר התחלנו הכל. וכך, לאור העזרה של אתר "מוטורהום" וחברת "קרוז אמריקה", החלטנו לסמן את הרוקיס הקנדיים כולל הצפון אמריקאיים, עד יילוסטון.
משהות קצרה והיגמלות אחרונה מהעיר (ועוד איזו עיר, ניו יורק האינטנסיבית בשלושה ימים) טסנו טיסה פנימית לסיאטל והגענו לתחנה המקומית. הדרכה קצרה, ואני כבר מרגיש כמו בעל בית. שני המתבגרים (עפרי בת ה-16 ושחר בן ה-14) עוד קצת מתלבטים, אבל הצעירים - יערה בת ה-9 ואביתר בן ה-6 כבר קוראים לכולם להיכנס ולהתרווח בספות ובמושבים.
נוסעים להצטייד, תמר מנצחת ומכווינה בוולמארט הקרוב, כאילו מעולם לא יצאה מגבולות רמי לוי, ועם קרוואן כבד הרבה יותר (לא שמרגישים את זה בנהיגה...) יצאנו לדרך. לילה ראשון בחניון באנקורטס. אוספים קצת עצים, מבעירים מדורה חמימה ונעימה, אבל זה רק לצורך תפוחי האדמה והבצלים, כי המטבח מעולם לא היה קרוב וקל יותר. מחליטים שמעכשיו לא רק אבא-אמא על המטבח, ולמרבה הפלא, התפאורה החדשה מעוררת לא רק רעב, אלא גם מוטיבציה. כולם מתנדבים להכין - הצעירים חותכים סלט, עפרי על השקשוקה, שחר על שטיפת הכלים, כמעט אפשר לעמוד מהצד ולהסתכל בגאווה.
למחרת ממשיכים להצפין, עוברים את הגבול לקנדה במהירות, ומגיעים לוונקובר, לקראת שבת. כאן מחנים את הקרוואן באתר לא רחוק מבית חב"ד המקומי, שם כבר מאפשרים לנו לקבל שבת ולהירגע לקראת הטיול הגדול. כאן גם פוגשים את ההורים של תמר, ששנים פינטזו לטייל כאן, אבל לא שיערו שיצטרכו לעקוב ברכב השכור שלהם אחרי קרוואן ולחפש צימרים קרובים לחניונים. ביום ראשון עוד נשארים בחניון של וונקובר, מטיילים בפארקים המקומיים ובגשר התלוי הארוך, ומתכוננים לנסיעה הארוכה למחרת.
הקימה המוקדמת. בדיוק מה שחלמתי עליו. לא צריך להעיר את הילדים, לא צריך לארוז מזוודות. הכל כבר בפנים, הילדים ישנים במיטות, ואני ותמר מתחילים לשייט לאורך מאות קילומטר. במהלך היום הילדים יקומו. כרגיל, תחילה הצעירים, מסתכלים בסקרנות על הנופים המתחלפים והשונים כל כך, במיוחד כשאנחנו מצפינים יותר ויותר, מהנופים המדבריים המוכרים להם. הם לא ירוצו להעיר את האחים שלהם, יישארו לפטפט קצת במיטה ואחר כך לשחק. לא יבקשו לעצור. יכולים תוך כדי הנסיעה ללכת לשירותים, לאכול דגנים מקומיים, ובסוף, אם ממש מתחשק, אביתר בכל זאת לא יתאפק ויעיר את שחר.
עד שעות אחר הצהרים המאוחרות מגיעים לחניון Clearwater. ואכן, לא סתם מים. מי שלגים שהפשירו, והאגם עם חבצלות המים שלו פשוט קורא לילדים. קר, לא קר, פשוט נכנסים, תוך שאנו מכינים ארוחה לכולם, ובסוף לא מתאפקים ונכנסים גם אנחנו. לקראת הכניסה לפארקים הלאומיים הקנדיים אנחנו אוספים את הטף ומסבירים להם על המקום, וגם, למרות שזה לא באמת קורה, מה עושים כשפוגשים דובים.
עוד לפני כן אנחנו קופצים לשמורת הר רובסון, כדי לטעום את הרוקיס עוד לפני השמורות ה"רשמיות". יוצאים לטרק יומי, כשלפתע זעקות משני המתבגרים שרצו קדימה: "אבא, הצילו!". לא להאמין, אבל השניים פגשו דב שחור. למרבה המזל, הדב נבהל יותר מהם, רץ קדימה והתחבא בשיחים. הילדים מנסים להתקדם ולצלם ואנחנו בולמים אותם, ולאט לאט, בצעידה הרבה יותר זהירה, חוזרים לקרוואן הבטוח, ונוסעים לקראת הלילה לפארק ג'אספר, הצפוני בשמורות הרוקיס הקנדיים.
בשבועיים הקרובים אנחנו חורשים את הפארקים הקנדיים - ג'ספר, יוהו ובאנף, ולבסוף ווטרטון, תוך כדי נסיעה גם בכביש הקרחונים המרהיב. הנוהל, שמהר מאד מתקבל בשמחה על ידי הנוער, הוא ארוחת בוקר בקרוואן, נסיעה קצרה לתחילת הטרק, טרק סיבובי, ובסוף היום חזרה, וארוחת ערב עיקרית, עם דג סלמון מקומי, שקשוקה ישראלית שהקנדים המקומיים מסתקרנים לא אחת לנסות ולטעום, סלט ישראלי אמיתי ופירות העונה.
בשבוע השלישי אנחנו חוצים את הגבול חזרה למונטנה, תוך חציית השמורה המשותפת לאמריקנים ולקנדים, ונסיעה רצופה ליילוסטון. הפעם אין אמנם הרים מושלגים, אבל יש גייזרים, נהר רותח (זה ממש שמו: BoilingRiver, שבו אפשר לרחוץ בנהר שחלקו מי שלגים וחלקו מים רותחים), וכמובן דובי גריזלי, אבל הפעם באמת מרחוק, ותוך דינדון פעמונים שקנינו כדי להרתיע כל מזיק שחפץ אולי להתקרב או חשק בשקשוקה.
הילדים, שבהתחלה איימו להתגעגע הביתה, מבינים תוך כדי הנסיעה לסולט לייק סיטי, שאנחנו הולכים להחזיר את החבר החדש והטוב שלהם, הקרוואן. חניון אחרון ביוטה, מדורה אחרונה, ארוחת ערב אחרונה, והנה כבר מגיעים למחרת בבוקר לתחנה המורמונית של קרוז אמריקה, ומקבלים פקיד מחוייט ששמח לראות, שישראלים יודעים לא רק ללכלך, וששלושה שבועות ואלפי קילומטר לא פגעו במנוע או במרכב הקרוואן.
הטיסה חזרה לישראל כבר מלאה בהחלפת חוויות, אבל גם בהכנה של הילדים לשנה החדשה, כשאביתר כבר מתכנן לספר לכל ילדי כתה א', שהחיים האמיתיים הם לא בבית הספר, אפילו לא בהפסקה. לו זה כבר ברור מה הוא יעשה עם ילדיו עוד שלושים שנה...
