הרכב: שתי משפחות
מספר ימי הטיול: 5 שבועות
יוני-אוגוסט 2005
התחלה בסיאטל וסיום בסן פרנסיסקו
(כתבה זו נכתבה ע"י עופר ברטל ופורסמה במוסף "למטיילים" של מגזין "מסע אחר" / אפריל 2006)
מזה כעשר שנים, אנו ושכנינו במושב (משפחת צדוק) מתכננים טיול קרוואנים בארצות הברית וקנדה. כיוון ששני ילדינו הבוגרים נולדו בהפרש של שבועיים בלבד, הסכמנו על טיול כזה, כאשר יגיעו הילדים לגיל בר מצווה. באיחור של שנה, החלטנו לצאת לטיול עליו חלמנו, כאשר הצדיקים (משפחת צדוק) הם הורים לשלושה ילדים, בגילאים 14.5, 12, 10 ואילו אנו (הברטלים) הורים לארבעה בגילאים 14.5, 13, 10, 5.3.
בתאריך 20.6, עשרה ימים לפני תום שנת הלימודים, ארזנו את מיטלטלנו הלא רבים, וטסנו לניו-יורק בטיסה ישירה ומשם, אחרי שעתיים המתנה המשכנו לסיאטל. עזבנו כולנו מקומות עבודה למשך חודשיים תמימים. חשבנו שלא ניתן יהיה לעשות זאת, אך מתוך אומץ, או אולי טפשות, החלטנו לצאת למסע, שכן-חיים רק פעם אחת.
יצאנו מצויידים בספר טיול שכתבה רעייתי (יפעת) במשך מספר חודשים. באמצעות רשת האינטרנט חקרנו את שנראה בעתיד והחלטנו, שהספר יהיה לנו בגדר המלצה ובשטח נחליט לאן יהיו מועדות פנינו. הצטיידנו גם בספרים אודות ארה"ב, ונקובר, קלגרי, איזור קליפורניה וניו-יורק. לקחנו עימנו שני מחשבי לפטופ מצויידים בתכנת ניווט של מיקרוסופט אודות צפון אמריקה. את התוכנה ניתן לחבר למערכת ניווט לווינית. כיוון שלא מצאנו את המערכת ביום הראשון לטיול, החלטנו להסתדר בלעדיה. לבסוף השתמשנו רק במפות של טריפל A ובמערכת הממוחשבת, שהקילה עלינו מאד למצוא מקומות לינה בזמן אמיתי, אטרקציות בסביבות מסלול הנסיעה וכו'.
התכנית הייתה לשכור קרוואנים בסיאטל (כיוון ששם היה המחיר זול ביותר), ומשם במעבורת להגיע לאי ונקובר בקנדה, לטייל בו, לחצות עם מעבורת לעיר ונקובר, לשהות בה ולשים פעמינו צפונה עד לצפון הרי הרוקי'ס הקנדיים. משם דרומה ומזרחה לאורך שרשרת הרי הרוקי'ס עד לעיר קלגרי. מקלגרי דרומה לארה"ב למדינת מונטנה לגליישר פארק - שהוא החלק האמריקאי של הרי הרוקי'ס. משם דרום מזרחה למדינת וויומינג לילוסטון פארק. משם לכיוון סולט לייק סיטי במדינת יוטה. משם תיכננו לשים פעמינו דרומה ומזרחה במדינת יוטה לכל הפארקים המדבריים ביוטה ובאריזונה (ארצ'ס, דד הורס פוינט, קניונלנדס, נצ'רל ברידג'ס, מוניומנט ואלי (שמורת הנוואחו), העיר פייג' על סכר נהר הקולורדו, גרנד קניון, לחזור למדינת יוטה לברייס קניון וציון פארק, ומשם ללאס וגאס. בלאס וגאס לשהות כמה ימים ומשם לקליפורניה. להתחיל מסאן דייגו והסי וורלד, לוס אנג'לס (דיסני, יוניברסל סטודיוס, סיקס פלגס, חופים מדהימים, וכו'), משם צפונה לכיוון סן פרנסיסקו דרך בית הרסט, כביש מספר אחת, יוסמיטי פארק וסן פרנסיסקו. מסן פרנסיסקו לטוס לניו-יורק, שם לשהות שלושה שבועות בעיר ובסביבותיה, וושינגטון ומפלי ניאגרה.
בחמשת השבועות הראשונים, שהינו בחוף המערבי של ארצות הברית ובקנדה עם הקרוואן. בחלק זה של היבשת יש מראות ונופים עוצרי נשימה ממש. החלק המזרחי לעומתו, אורבני יותר ומכיל בעיקר כרכים ענקיים ומעניינים.
החלפנו בית גדול במושב (בו כל אחד מילדינו ישן בחדר נפרד, בעל מחשב משלו ועצמאי כמעט לחלוטין) בבית על גלגלים (קרוואן מדגם C30) באורך של 9 מטר וברוחב של שניים וחצי מטרים בלבד. לאף אחד אין חדר משלו ו"הבית" כולו הינו חלל אחד, אשר בראשו תא הנהיגה (אשר אינו נפרד משטח המגורים), מאחוריו כסאות הנוסעים (אשר הופכים למיטות בלילות) מרחב המטבח, השירותים והמקלחת ומרחב השינה של ההורים. לכולם מחשב אחד בלבד, אשר ברוב הזמן אינו מחובר לרשת האינטרנט... במחשב משתמשים לניווט ולמציאת אטרקציות, כך שברוב היום הוא תפוס על ידי ההורים. אם כבר הצלחנו להתחבר לרשת האינטרנט (בחלק מהחניונים), השתמשנו אנו ברשת לצורך שמירת קשר עם מקום העבודה והקטנת נזקים שנובעים מהנסיעה הארוכה. על פרטיות ניתן לחלום רק בתא השירותים (שאינו שקוף). תא השירותים מאד מבוקש כמובן, כיוון שהחלפנו בית עם ארבעה תאי שירותים באחד בלבד - לשישה אנשים...
למרות שמשפחתינו מורגלת בטיולים בני מספר ימים בג'יפ המשפחתי , בשבוע הראשון, קשה היה מאד להתרגל לצפיפות הרבה , לחיכוך ול"ביחד" הבלתי פוסק. הטונים עלו, כוסות התעופפו ופגעו... ומצב הרוח היה קשה. יחד עם זאת, הנופים עוצרי הנשימה של האי ונקובר, העיר ויקטוריה היפיפיה (בדרום האי), שמורת הפסיפיק רים, הג'ונגלים שנשפכים אל חופים מרהיבים של האוקיינוס השקט ובעיקר - ההבנה שעוד צפויים לנו שבעה שבועות של טיול ביחד, כל אלה שכנעו כל אחד מאיתנו להוריד טונים ולהסתגל לחיים ב"מעברה" שלנו. המשך הטיול היה נהדר מבחינה משפחתית והפכנו למשפחה קרובה יותר מזו שיצאה לטיול כמה שבועות קודם לכן.
הדרך להרי הרוקי'ס, הממה אותנו במראות המרהיבים שנשקפו ממנה. הדרך מונקובר אל עבר הרי הרוקי'ס נקראת See to Sky וכשמה - רב בה הצבע הכחול העז, הירוק וההרים משורטטים בצורה שטרם ראינו כמותה. הרי הרוקי'ס מכוסים שלג בשיא הקיץ, האגמים צבועים בצבע מעולם אחר, שקשה להגדירו ונובע מחומר המצוי בקרחונים שמסביב. השמש שוקעת בסמוך לשעה 01:00 בלילה, כל עמק הוא עמק וכל הר הוא הר. טיפסנו בהרבה מאד רכבלים לפסגות ההרים וצפינו בנופים מדהימים. טיפסנו לאט על ההרים בשל דלילות האוויר בגבהים, ברחנו מסערות מתקרבות, שהינו בחניוני לילה בינות לעצים עבותים, נזהרנו מפגישה עם דובי גריזלי אימתניים ובעיקר נהנינו מאד. כל יום חשף לעיננו מראות שטרם ראינו, הכל היה חדש ומרהיב והקל על השעות הארוכות שבילינו בנסיעות. בפארק הראשון קנינו כרטיס כניסה לשנה לכל הפארקים בארה"ב ולרוב הפארקים בקנדה. כרטיס הכניסה מאפשר כניסה ברכב גדול לכל הפארקים. הכרטיס חוסך מאות דולרים כדמי כניסה.
לנסיעות הארוכות התכוננו הילדים. הם הורידו בארץ עשרות שירים לדיסקים שצרבו. על כל דיסק נרשם שמו של הילד שבחר את השירים ואנו החלפנו את הדיסקים לפי תור. כל אחד מהילדים הביא עימו ספרי קריאה בהם קרא, חוברות סודוקו, משחקי מחשב, משחקים אלקטרוניים וכו'. אריק איינשטין ליווה את כולנו לאורכה ולרוחבה של צפון אמריקה. הביטלס הצטרפו אף הם, שרית חדד הנעימה בקולה, שירי הפסטיגל, דיגדיגדוג, שלום חנוך ואחרים, כולם הצטרפו אלינו ונהנו מהצפיפות המקרבת. גם הגשש החיוור הצחיק אותנו, כל משפחה "עבדה" על רעותה אינסוף פעמים ומילאנו את הימים בשירים ביחד, חוויות, נופים, סיפורים על ילדותינו, ילדותם של הסבים ותולדות המשפחה המורחבת שלנו. סיפורים על הצבא, על הלימודים, העבודה ומה לא. גילינו שהילדים שלנו נחמדים וכיף לטייל איתם ברחבי העולם.
(הגייזר הגדול "הזקן הנאמן" בפארק יילווסטון)
גם הפארקים בדרום ארה"ב היו מדהימים. הנופים המדבריים מרהיבים. הקשתות בארצ'ס נשיונל פארק, המחזה של נהר הקולרדו מתפתל מאות מטרים מתחתינו ב-Dead Horse Point State Park הבלתי מטויל (לא ברור למה), הצבעים המרהיבים שנשקפו ממרומי נקודות התצפית, ערים ציוריות לאורך הדרך, התפרצות הגייזרים ביילוסטון פארק, הגייזר הזקן והנאמן שמתפרץ לגובה של עשרות מטרים, ההתמרחויות האינסןפיות בקרם שיזוף, Natural Bridges והגשרים המרהיבים שראינו, כולם מעשה ידי הטבע או אלוהים (למאמינים). אנו (המבוגרים) הבנו שאנו רואים מראות אלה אולי פעם בחיים אולי מעט יותר, אבל הילדים התייחסו אל המראות בטבעיות, כפי שהם מקבלים כל דבר. הם קצו במראות המדהימים לאחר כשבוע וביקשו לפוש באטרקציות שונות, רצו לראות עיר, בתים, מקדונלדס משהו עירוני... לאט, לאט, למדנו לשזור בין המראות המדהימים אטרקציה לילדים. לעיתים היה זה לונה פארק מקומי, לעיתים רכיבה על סוסים למשך כמה שעות, או בילוי במקומות שפגשנו לאורך הדרך. גלידה נאכלה בכמויות מסחריות ממש, שאמדנו אותן בשווי של כמעט אלפיים דולר לשתי המשפחות במשך הטיול כולו.
כדי לחסוך בעלויות המרת מטבע, השתמשנו בחשבון בנק של חבר ישראלי שגר בארה"ב. הוא הוציא לנו שני כרטיסי אשראי אמריקאים על שמנו, קנה לנו שני מכשירי פלאפון מקומיים (אשר חסכו לנו אלפים רבים של שקלים על תקשורת לארץ ובתוך ארה"ב), בין המכוניות יצרנו קשר באמצעות שני מכשירי קשר (ווקי טוקי) שקנינו בארה"ב, אשר חסכו גם הם ממון רב.
(ברייס קניון)
טיילנו בשיא הקייץ ברוב הטיול. בימים הראשונים לטיול, עוד בטרם התחילה חופשת הקייץ בארה"ב ובקנדה, היו האתרים די פנויים, אך ככל שהגענו לאתרים מטויילים יותר הייתה הצפיפות בלתי נסבלת ממש. באתרי הטבע הדברים היו נסבלים וברוב האתרים (פרט ליילוסטון ויוסמיטי) כלל לא היו תורים שהגבילו את התנועה. בחלק מהאתרים הנידחים יותר (Natural Bridges, Dead Horse Point) שהינו באתרים כמעט לבד לחלוטין. צעקנו והטבע החזיר לנו תשובה בצורת הד, דיברנו על הסיבות לתופעות הטבע הרבות שראינו ויצאנו, בלי סוף, לטיולים רגליים, לאחר שהעמדנו את הקרוואן. באטרקציות המרכזיות של ארה"ב התורים היו ממש בלתי נסבלים. בדיסני נאלצנו להמתין שעות בתור למתקנים, אשר התקלקלו לעיתים ואז פוזר התור... הגיעו הדברים לידי כך, שבעת המופע האורקולי המדהים בלילה בדיסני, נאלצנו להחזיק ידיים , על מנת שלא נאבד זה את זה. דומה שאם ניתן לטייל באפריל ובמאי הרי זה עדיף לאין ערוך, בשל החום הנסבל וכמות התיירים.
בכל פארק, נכנסנו ללשכת המידע המקומית. סיפרנו לסייר התורן כמה אנשים אנחנו, הגילאים שלנו וכמה ימים אנו מתכוונים לשהות במקום. ביקשנו את עזרתם בתכנון המסלול שלנו בכל אחד מהאתרים. הם הסבירו פנים, התפעלו מכמות הילדים של הילידים המזרח תיכוניים וסייעו לנו רבות בעצות מועילות ביותר.
ההתלבטות הגדולה ביותר שלנו (ושל משפחות אחרות אותן פגשנו בדרכים), הייתה אם לטייל בקרוואן, או אולי ברכבים פרטיים בין מוטלים ברחבי היבשת. לדעתינו, ההחלטה להשתמש בקרוואנים הייתה מוצלחת במיוחד. יש להתרגל למערכות בקרוואן, להתרגל להתחבר בחניונים לחשמל, מיים, ביוב ולהתנתק מהם בבוקרו של יום. ההתרגלות לקרוואן אורכת זמן קצר ביותר. המערכות הן פשוטות וכל אחד (אפילו אני) יכול להפוך למומחה בהפעלתן לאחר תרגול אחד.
הקרוואן אינו גדול, אך הוא מרווח מאד. יש בו מקום לשישה אנשים. יכולנו לישון בנוחות, להתקלח, לעשות את צרכינו, להכין אוכל (תנור, מיקרוגל, מקרר), לעשות התעמלות בוקר - הכל בקרוואן. הקרוואן מלא בארונות ושטחי אכסון רבים וגדולים. כאשר הגענו לחניונים, השארנו בדרך כלל את המשפחות והנשים בקרוואן אחד. הם הכינו אוכל ואנו (הגברים הציידים) יצאנו להצטייד באחד הסופרים המקומיים. קנינו מים (בכמויות מסחריות), אוכל ושאר מוצרים לפי רשימה שהרכבנו. הכנו לעצמנו את כל הארוחות, ערכנו שולחנות מפוארים של אוכל, יותר מאשר בבית. היה לנו זמן לתבל, לחשוב על האוכל ולהגיש אותו כהלכה. הלכנו לישון מאוחר מאד. כל ערב עברנו על התכנית של היום למחרת וסיכמנו אותה. מריבות בין המשפחות - פשוט לא התרחשו (למרות חששותינו הרבים). התרגלנו לחיות, לישון, לאכול ולהתקלח בקרוואן. יום עזיבת הקרואן היה טראומטי לכולנו. התרגלנו לקרואן ואהבנו אותו. הוא סיפק את כל צרכינו והפך ממש לבית חם. אילו היינו מטיילים בין מוטלים (דבר שהזדמן לנו לעשות מעט לאחר מכן), היה עלינו לחיות ממזוודות, למצוא כמה פעמים ביום איך להאכיל את גוזלינו ואותנו ובעיקר למצוא כל יום מקום נקי, סימפטי וזול - להניח בו את ראשינו עם בוא הערב.
הטיול בקרוואן אינו עניין זול כלל. את הקרוואנים ניסינו להזמין באמצעות האינטרנט כאשר תכננו את הטיול. התברר לנו שהמחירים מאד יקרים. על פי המלצה של חברים נפגשנו עם משרד שמתמחה בטיולי קרוואנים בשם מוטורהום. הם השיאו לנו עצות יקרות מפז אודות מסלול הטיול וכו' והעיקר הצליחו לסדר לנו עסקת השכרה זולה בעשרות אחוזים, מזו שהצלחנו אנו. השכירות עלתה כמאה עשרים דולר ליום למשך חמישה שבועות. עלויות הביטוח ייקרו את העסקה בעוד אחוזים ניכרים. הרכב נשכר מחברת קרוז אמריקה, אשר שולטת בשוק זה. לחברה מקומות שירות רבים. בכל שאלה ניתן לפנות אליהם והם מטפלי בכל בעיה - החל מפאנצ'ר באחד בגלגלים וכלה בבעיות מורכבות יותר.
האוכל עלה בממון רב, הכניסה לאתרים, דלק והוצאות רבות נוספות. הגענו לארה"ב עם מעט מאד ציוד (ארבעה צ'ימידנים לכל משפחה ומספר תיקי גב קטנים). לקחנו בגדים שימושיים ופשוטים בלבד. בכל מספר ימים כיבסנו את הבגדים והמצעים באוטומטים הפזורים בכל רחבי המדינה ובחניונים. סרבנו לשכור את הערכות האישיות של מצעים וכלי אוכל מסוחרי הקרוואנים. במקום זאת - רכשנו אותם בעסקה טובה בסיאטל וחסכנו ממון רב. כאשר עזבנו את הקרוואן, שלחנו ציוד רב מאד לארץ בשני ארגזים גדולים מהחוף המערבי. בחוף המזרחי עסקנו גם בספורט הלאומי (קניות) ושהינו במרכזי קניות ענקיים, עד שנקעה נפשינו והתרוקנו חשבונותינו...
טיול בקרוואנים הוא יקר, אך נוכחנו לדעת שטיול מוטלים הוא יקר יותר ונח הרבה פחות. את הקרוואן ניתן לעצור בצד הדרך היכן שנח לנו, ניתן לשהות בו בחניונים שפרוסים למאות בכל רחבי צפון היבשת. מקומות החנייה מוסדרים בכל פארק גם לרכבים ארוכים והשהייה והתנועה הינם נוחים מאד. אין צורך לעבור טסט מיוחד לצורך נהיגה ודי ברשיון נהיגה ישראלי רגיל. בקרוואן יש לנהוג בזהירות (כמובן), תוך לקיחה בחשבון של אורך הרכב, רוחבו וגובהו. את הרכב נהגנו במשותף - הגברים והנשים והספקנו אפילו לקרוא חומר רב במהלך הדרכים. סך הכל נהגנו כחמישה עשר אלף קילומטר בכל הדרך, או אולי מעט פחות.
היום, כאשר אנו מסכמים את הנסיעה ונזכרים בה, אנו יכולים לומר, שמדובר בחוויה אדירה, נוחה, מלאה בהרפתקאות ויקרה. המשפחה שלנו יותר משפחתית, למדנו לעבוד עבודת צוות ואנו מצפים בקוצר רוח לטייל עוד כמשפחה, בטרם יתחילו הילדים את שירותם הצבאי. אנו ממליצים לכל מכרינו ולכל הקוראים - לטייל כך. העולם הוא יפה, יפה מאד והמרחבים קוראים לנו - לנדוד.
בתאריך 20.8 חזרנו לארץ, עייפים ומרוצים. מאד. לדעתינו, הטיול (ללא קניות) עלה (כולל כרטיסי הטיסה היקרים) כעשרים ושתיים אלף דולר למשפחה לפחות. ניתן בוודאי להוזיל אותו עוד, אך לא בצורה משמעותית.
