למה בחרנו בקרוואן ואיך היה / משפחת זיסר

זה היה באוגוסט,
בסוף החום הגדול,
הינו עייפים מעבודה והכל,
ויותם אמר: "רעותי,
עוד מעט מתחילה שנה חדשה,
אני חושב שמגיע לשנינו חופשה.
נקפוץ לאירופה, נברח מהמזגן,
אולי ביקור בגרמניה,
אצל מזל ורן?
צריך לפעמים את השגרה לשבור.
אולי ניסע להינפש ביער השחור?
נצלול באגם, נפליג בנהר,
ונשתה קפה על ראשו של הר.
את עצמאית, ולי נשארו
ימי חופשה לנצל,
אז בואי נברח קצת,
מישראל."

אמרתי: "יותם,
זה נשמע כמו חלום,
מצידי אפשר לצאת כבר היום.
רק יש בעיה אחת, ממש קטנה,
בזמן האחרון,
אולי לא שמת לב,
אני קצת בהריון.
ואיך נצלול, נפליג,
נטפס ונגשים,
אם כל חמש דקות
אני צריכה לשירותים?"

ישבנו שנינו, עצובים ומדוכאים,
פתאום יותם קפץ:
"יש לי משהו שיתאים.
פתרון פשוט, נוח ומצוין - בואי נצא לטיול בקרוואן!
לך יהיו שירותים צמודים
וארון קבוע בשביל הבגדים,
לנגה הקטנה יהיה מקום לשחק ולישון,
ולא נצטרך כל יום, לחפש מלון."

לא הייתי צריכה לחשוב על זה יותר מדקה,
עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה,
ובדמיוני עלה חזיון מתוק
של שלושתנו נוסעים בקרוואן
לעבר הר ירוק.

אבל איך נמצא קרוואן
מרווח ומפנק, עם מטבח וכוננית,
כששנינו לא יודעים
אף מילה בגרמנית?
מזל שלגוגל היו תשובות
איפה לחפש ולהסתכל
והוא שלח אותנו לאתר
של "מוטורהום ישראל".

עם מבחר גדול של קרוואנים
מאובזרים בכל מיני פריטים
שכל אחד יכול למצוא
משהו שיתאים.
עם שירות בעברית
בלי בלבול או תסכול,
והחלטה סופית נפלה -
כנראה טסים לחו"ל.

חלוקת התפקידים בינינו
תמיד ברורה מאד.
יותם אחראי לתכנון המסלול
ואני על אריזת המזוודות.
אבל איך נעזור לנגה
עם השינוי העצום?
פעם קודמת שטסנו, היא הייתה תינוקת,
והיא לא זוכרת כלום.

האמת שלא היינו צרכים
יותר מדי לשבור את הראש.
דווקא בטיול כזה,
אין יותר מדי ממה לחשוש.
נגה אמנם רק בת שנתיים וחצי
ועוד קצת קשה לשוחח איתה,
אבל בקרוואן היא הולכת לישון
כל לילה באותה המיטה.

זהו, הכל מסודר, הכל פטור.
המזוודות ארוזות, המסלול סגור.
את פלוטו הכלב, שמנו בפנסיון,
ואני סיימתי עם כל בדיקות ההיריון.
סגרנו את כל הקצוות,
קשרנו את כל החוטים.
רק עוד קפיצה אחת אחרונה
לביקור בשירותים.

נגה כבר קשורה באוטו, מפהקת, עייפה,
וקדימה, יצאנו, לשדה התעופה.
בהאנגר גדול במינכן,
אחרי נסיעת מונית קצרה,
קיבלנו הסבר מפורט על הקרוואן,
כדי שנהיה מוכנים לכל צרה.
איך להדליק, איך לכבות,
איך לנהוג ואיפה לחנות,
איך פותחים מיטה, איך סוגרים חלון,
איך מפעילים את הגז, איפה יש עוד ארון.
מה הולך עם מה, ומה פחות מתאים,
ולסיום, הכי חושב, איך לרוקן את מיכל השירותים!

נכנסנו לקרוואן, חילצנו עצמות,
התרווחנו בנחת, פתחנו מזוודות.
הוצאנו צעצועים לנגה,
שלא תשתעמם,
והחלטנו שעכשיו, צריך לתת לרכב שם.
אחרי סיעור מוחות קצר, הסכמנו כולנו,
על השם הפשוט: "הבית שלנו".
ולדרך יצאנו.

שמנו פעמינו לעבר אוסטריה
כדי לחזות בנופיה המהממים,
אך מצאנו עצמנו תקועים
עם שבוע של גשמים.
מהר, ובלי הרבה בעיות,
שינינו את התכניות,
והחלפנו את טיולי הטבע
בבריכה מחוממת ובמשחקיות.
כשהשמש יצאה סוף סוף
קפצנו לשוויץ, להתרשם מהנוף,
ביקרנו במפלי הריין, כי מוכרחים,
וגם לקחנו מעבורת לאי הפרחים.
ואם רצינו לרגע לעצור ולנוח,
לנשום אויר צח וליהנות מהרוח,
הינו חונים בחורשה, או על שפתו של אגם
פשוט כי התחשק לנו, בלי סיבה, ככה סתם.

פתחנו גגון ויצרנו מרפסת,
ושתינו קפה בזמן שנגה משחקת.
סיימנו בגרמניה, ביער השחור,
שם פגשנו חברים - מזל ורן.
שהצטרפו אלינו לטיול, כמתוכנן.
הם באו אתנו לביקור בפארק הציפורים
שהיה מלא בתוכים בצבעים בהירים.
ואם רוצים, אפשר גם להאכיל אותם,
אבל משום מה הם באו רק ליותם.

שטנו על אגם וביקרנו במפל,
האכלנו עיזים ועלינו ברכבל.
כל משחקייה בדרך, זכתה מאתנו לביקור,
וכשהגענו למוזיאון הפתוח, הוא כבר היה סגור.
ועכשיו המלצה קטנה ממני, אליכם, אנשים -
בשום אופן אל תלכו לפארק החושים!
הרעיון, בעיקרון, נשמע באמת מצוין,
אבל כאבים כאלה, לא הרגשנו מזמן.
אחרי שני צעדים הרגשתי שהולכות לי הרגליים,
ואת נגה הינו צרכים להחזיק בידיים.
ויותם בהתחלה עוד ניסה להיות גיבור,
אבל גם הוא נשבר באמצע, והחליט לחזור.

וזהו, עברו שבועיים מלאי חוויות,
ושוב צריך לארוז מזוודות.
רק דבר אחרון, מהלב של כולנו:
תודה קרוואן שהיית "הבית שלנו".

רעות (בהיריון), יותם ונוגה