אנחנו משפחה שמטיילת עוד לפני שנהיינו משפחה. והמשכנו בזה גם כשנהיינו +1, ואחר כך +2 ואחר כך +3. המשיכה הטבעית שלנו היא בדרך כלל למקומות עם ריחות וגוונים שונים. טיילנו (לפני היות השבט) במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, ועם השבט במרוקו, תאילנד, נפאל וצפון מזרח תורכיה. חטאנו גם בטיולים "שיגרתיים" ביוון, אנגליה (שייט תעלות), הולנד (שייט תעלות) ואיטליה – ונהננו מכל רגע.
ארז – בן 45, בעל חברה למחקר ופיתוח מכונות. האיש שבדרך כלל אחרי שלושים יום מתחיל להתגעגע לאדמה (ביטוי כולל למשק שלנו במושב מרחביה).
צוף – בת 39, קלינאית תקשורת, האשה שלא נעים להודות, אבל היא אף פעם לא מתחילה להתגעגע. מצדי, הייתי נעה ונדה בעולם, לפחות כמה חודשים בכל שנה. נראה לי שזה מבהיר כבר בשלב מוקדם זה של הדיווח מי הכוח המניע מאחורי הטיול, ומצד שני מי זה שרגליו מספיק על הקרקע כדי לאפשר קיום של טיול כזה...
גאיה – בת 11, ילדה מדהימה שכל שנה כבר מפסח מתחילה לשאול "לאן נוסעים בקיץ". אוהבת לנגן, לשיר ולטייל (כבר אמרנו?). כיף אמיתי לטייל איתה – כל דבר מעניין אותה, אנשים, נוף, מוזיקה שונה, שווקים, פרחים, בקיצור – ספוג מהלך.
תמר – בת 8, היפהפיה הנרדמת. אוהבת לנגן, לטייל ולשחק עם חברות. בטיולים בדרך כלל נהנית מהדברים הקטנים- בניית ארמונות בחול, הכנת מלכודות לארינמלים (...), מעקב אחרי פרפרים, בניית תערוכת אבנים נוצצות, וכו'. ואם נתקלים בגבעה תלולה, אפשר לספור עד 10, ותמר תהיה על ראש הגבעה – ראשונה.
ניר – כמעט בת 4. בונבון מרוכז. שדה לא מאולפת. היא הסיבה האמיתית לכך שהחלטנו לנסוע לארצות הברית (ולא לדרום אמריקה). גם בארץ קשה לטייל איתה, כך שהחלטנו שעדיף (???) לחפש אותה שעתיים וחצי בגרנד קניון, ולא בריו דה ז'נרו (ימים יגידו אם צדקנו...). כשקוראים לה – אין סיכוי שהיא תגיע. כשאומרים לה לתת יד – היא תתן יד להומלס מעבר לפינה. בקיצור, כבר מעכשיו ארז שוקד על פיתוח כפתור מיוחד שנצמיד לה לבגדים שישמיע אותות מצוקה שכנלחץ על לחצן מתאים. זאת אומרת, כל פעם שהיא תעלם. זאת אומרת בערך חמש פעמים ביום.
תחילתו של הטיול בפשרה. סיימתי ממש בימים אלה דוקטורט ומאד רציתי, כמו רבים אחרים מהמעבדה שבה למדתי בטכניון, להמשיך לחקור את הנושא שעניין אותי (מה שקוראים "פוסט דוקטורט"). האפשרויות הכי קורצות לפוסט דוקטורט בתחום היו בארה"ב, ואני כבר התחלתי לפנטז על מעבדות הסקינס בניו יורק או מעבדות ג'ון הופקינס בבולטימור או המעבדה של קראוס באילינוי, וכו'... אבל ארז הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא לא עוזב את הארץ/הבית/העסק לשנתיים, לא לניו יורק, לא לבולטימור, לא לאילינוי ולא לכו'. מאחר שפה זה לא הג'אנר המתאים לתאר את ה"שיח" שלנו בסוגיה, אדלג על הפרטים (הצבעוניים...) ואגיע לתכל'ס – הסכם הפשרה היה טיול משפחתי של כמה חודשים, בכל מקום על הגלובוס שבו אבחר.
אקצר גם בעניין החודשיים שלקח לנו להגיע למסקנה שבעצם לא ממש בא לנו לסחוב מוצ'ילות כבדות עם ספרים וחיתולים בדרום אמריקה, ולא ממש בא לנו לעשות את עצמנו לא חוטפים התקף לב כשניר תלך לאיבוד באיזה חור בפיליפינים, ולא נראה לנו שנוכל לחשוף את הבנות לקטעים מסוימים בהודו, ואת אוסטרליה נשאיר לגיל 60, וככה איכשהו מצאנו את עצמנו מתמקמים על טיול בקראוון בארצות הברית (מבטיחים לעצמנו שכשלא יהיו כל כך הרבה צעצועים וחיתולים, נעמיס בכל זאת את המוצ'ילות לכמה חודשים בדרום אמריקה. אינשאללה).
וזהו.
כמו הרבה דברים בחיים, לפעמים ההחלטה היא הדבר החשוב. אחר כך הדברים כבר זורמים.
אז החלטנו! (לפחות את זה אפשר לכתוב בלשון רבים).
