אח..אח..אח.. אורגון...!  

כתבה: משפחת שהרבני

אחח, אורגון, אורגון, אורגון ...מדינה שהתארים מהממת, מיוחדת, רומנטית, מסתורית ואלגנטית – חוברים בה יחדיו למכלול יחודי ומענג. אני נוהג בזהירות בקרוואן לכיוון המוסך ב-Coos Bay, ומקווה שהרכב יעשה זאת. על הדרך אני כמובן לא מוותר על אף אתר.
החופים הנפלאים של אורגון רחבים מאוד, חוליים (דבר נדיר מאוד בארה"ב), עם יערות גשם שמגיעים ממש עד החוף, איים קטנים ומצוקים עטורי צמחיה סבוכה מנקדים את קו האופק והופכים אותו למרהיב ממש. אורגון גם מתגאה במגדלורים שלה ומקפידה לשמר אותם בקפידה.

עברנו ב-Wellcome Center, שקוראינו הנאמנים יבינו את איכויותיו. המרכז הזה בכניסה הדרומית של אורגון לא מצטיין במוצגים יחודיים, אך הוא נמצא בלב גן חביב לפיקניק של בוקר, וניתן לקבל בו מידע רב על אורגון. אני אהבתי מאוד את העובדה שהם הפיקו דף מידע המרכז את כל נקודות העניין לאורך כביש החוף 101 עם ציון אבן המייל הסמוכה לאתר, כך שקל מאוד לאתר את הנקודות ללא צורך במפה. בחרנו להתחיל ולבקר באחד המגדלורים הדרומיים שנראה כיפה ביותר.
קיים במקום סיור מודרך, בו הסבירה המדריכה בגאווה רבה כי המגדלור עובד ללא הפסק מאז שהוקם ב-1848. לאחר הסבר כללי על ההיסטוריה של המקום עשינו את דרכנו במדרגות מעלה מעלה במדרגות הלולייניות. לכשהגענו למפלס שלפני המגדלור עצמו, נתקלנו במפעיל המגדלור הנלהב גם הוא, שנשכב על הרצפה ושלשל את ראשו למטה כדי לראות אם יש עוד מבקרים בדרך אליו. כשראה אותנו הזמין אותנו למפלס העליון. המבנה המכני של המגדלור מרשים מאוד - הוא בעל אופטיקה יחודית שאיפשרה לרכז אור דלוח של עששית נפט (זכרו, אנחנו ב-1848) למרחק של 30 מייל – בהחלט מרשים. לאור העובדה שהיינו לבדנו איתו היתה לי אפשרות ללמוד את הנושא לעומק, מה שמאוד שימח אותי. אבל לצערי, עם כל שאלה שלי, מפעיל המגדלור הלך ונהיה מדוכא יותר. שאלתי אותו מי עושה שימוש במגדלור בתור כוון בעת המודרנית, והוא אמר ש"כנראה אף אחד". אמרתי – אני מבין שבעידן ה-GPS אין צורך במגדלור, אך בוודאי הדייגים הרבים באזור אינם מצוידים בציוד משוכלל ונקודת ציון ברורה בלילה סוער יכולה להיות להם לעזר – "לא", הוא ענה. "בעשרות השנים האחרונות אין אזורי דיג בחמשת הקילומטרים הסובבים את המגדלור". אז מה מחזיק אותך בעבודה, שאלתי, אם אתה יודע שאין שימוש לתוצר שלך? "אני נהנה לשמר את ההיסטוריה ולהדריך אנשים כמוך". יפה, אמרתי. ומי מממן את הפעילות הזו? "אני מתנדב", אמר לי בצנעה, "וכל שכרי הוא חלקת קמפינג באתר סחוף הרוחות הסמוך למגדלור". מצב רוח דכאוני משהו אפף אותנו למספר שניות ואז הבנות הצילו את המצב כאשר ביקשו להצטלם איתו, והוא לבש שוב את ארשת פניו מלאת הביטחון והגאווה. נפרדנו לשלום במצב רוח מלא מחשבות על המאמץ שנעשה במקום לשמר את מורשת המגדלורים.

המלצה ישנו בקמפינג נחמד ב-Hanburg Mountain State Park. המקום עתיר במדשאות רחבות, שכיף לילדים לשחק שם בכדור ולהפריח עפיפונים, חוף ים בתולי תוחם את הפארק ממערב, נחל קטן ונחמד זורם במרכז הקמפינג והכל מוקף בהרים מיוערים ויפהפיים. בחופים הללו הבנות החלו בתחביב חדש בטיול, והוא איסוף אבנים (יפות כשלעצמן) מהמקומות בהם אנחנו מטיילים, ומאז אני שובר את הראש איך אני סוחב את כל הסטוק הזה לארץ. לא פלא שהקרוואן בקושי סוחב לאחרונה...
בשעת בוקר מוקדמת, כרגיל, יצאתי לחקור את אחד ההרים באופניים. זיהיתי סינגל (שביל רכיבה צר) שטיפס במתינות על אחד ההרים. השיפוע גדל והלך ואני מצאתי את עצמי מקיא דם בעליה ללא סוף בתוך יער סבוך, כשתהום פעורה מתחתי. ניסיתי להגיע לפסגה, באמת שניסיתי, אך למזלי נכנעתי לפחד שמרוב תשישות אסטה הצידה ואחזור לאתר הקמפינג קצת יותר מוקדם ממה שתכננתי. הסתובבתי לאחור, והתברר שלרדת היה מסוכן אפילו יותר. סחטתי את הבלמים והגעתי עם ידיים תפוסות למטה. למרות הכל היה שווה – קצת זיעה קרה על המצח עוד לא הרגה אף אחד.

המלצה המשכנו צפונה לאורך העיירות הציוריות וה-Capes היפהפיים, שמנוקדים במגדלורים ואיים קטנים ומצוקיים. בצהריים הגענו לגן חיות יחודי, שיש בו לטענת הבעלים את פינת הליטוף הגדולה ביותר בצפון אמריקה. הייחוד של המקום הוא שניתן ללטף שם גורים של כמעט כל חיה אפשרית: דובים, נמרים, במבים ועוד ועוד. גולת הכותרת היא ללא ספק גורי האריות, שגם אני לא עמדתי בפיתוי למולם, הנחתי את המצלמה והחזקתי ארוכות את אחד מהם. הבנות וגם אנחנו נהננו מאוד, והמקום בהחלט מומלץ (West Coast Game Park במייל 281 על כביש החוף 101).

שמנו פעמינו לכיוון המוסך ב-Coos Bay. העיירה התגלתה באופן אירוני כחור שחור של ממש. אבל מילא, אנחנו פה לסידורים. חיפשנו מקום לינה סביר ללילה, ואז בצד הדרך ראינו מצבור אדיר של קרוואנים שחונים בסמוך לנמל. בירור קטן מול אחד מבעלי הקרוואנים במקום, גילה שהקזינו הסמוך מאפשר לבעלי קרוואנים לעשות חניית לילה חינם במגרש החניה הענק שלו. עשינו את הלילה במקום, ואפילו העברנו שעה קלה בקזינו.

למחרת נסענו למוסך Ford בעיר. קיבלו אותנו יפה ונכנסנו להאנגר הטיפולים. הטיפול צפוי לארוך כשעתיים-שלוש, ולכן ביקשתי לחבר את הקרוואן לחשמל במקום. הסיטואציה שאנחנו במוסך, צוות של עובדים עובד על הרכב, ואנחנו ממשיכים את שיגרת חיינו בקרוואן מאוד מצאה חן בעיני. בישלנו ארוחת בוקר טובה, ראינו סרטים והזמן עבר בכיף. אלא שבחלוף הזמן התברר, שלאור העובדה שהרכב שלי חדש לגמרי – אין למוסך הזה את הציוד המתאים כדי לתקן אותו. עוד שיחה למייקל, עוד פתיחת מפות הדדית שלי ושלו כדי לאתר מוסך שיהיה לי על הדרך, ועם קצת עזרה אדיבה של בעל המוסך בו היינו מצאנו בכוחות משותפים מוסך בעיר Rusburg,
כ-100 מייל מזרחה. אם עד לאותו רגע התלבטנו אם לבקר ב-Crater Lake או לא, הרי שהנסיעה ל-Rosburg הכריעה כי היא הובילה אותנו לחצי הדרך לשם. הגענו בשעת צהריים למוסך המרשים של Rosburg. המקום מדוגם עם רמת שירות מהטובות שראינו בארה"ב. אתה נותן את הרכב ועובר לחדר המתנה נוח עם מערכת קולנוע ביתית, כורסאות עור מפנקות, פינת משחקים לילדים, ואפילו פינת קפה ופופקורן. הבנות מצאו חברה מקומית, ואני ואורלי נמנמנו זה על זה על הספות עם השלט ביד, כמעט כמו בבית. עברו שעתיים והרכב היה מוכן לאחר שהחליפו בו כמה חיישנים אלקטרוניים.

בערב הגענו ל-Crater Lake. האגם הזה התהווה בלוע הר געש. אין אליו כניסות או יציאות של נחלים ובאופן מופלא הגשם שיורד עליו והשלג הנמס ממורדותיו באביב מאזנים את התאיידות וחלחול המים, והוא שומר על מפלס יציב. הצבע של המים הינו כחול עמוק והמראה מרשים מאוד. החסרון של המקום הוא שהגישה לחופים של האגם ארוכה (שעה וחצי הליכה לכל כיוון), כך שהסתפקנו במראות בלבד. למעשה זה מה שרוב המבקרים במקום עושים, עוברים בין נקודות התצפית השונות, בשילוב טיולי הליכה קצרים (בעונה יש הרבה פרחי בר במקום). בתחנת הדלק במקום גילינו אורח נוסף בפארק. כשיצאתי לתדלק ראיתי על הכביש כמה עשים. הרמתי את הראש למשאבת הדלק ועמוד החשמל שסמוך לה, וכמעט נפלתי: כל העמוד, אני חוזר שוב – כל העמוד היה מכוסה בהם. הערתי את תשומת ליבו של האמריקאי שתידלק בסמוך אלי לתופעה, והוא הגיב אפילו יותר קשה ממני.

בערב חנינו שוב במקום מופלא בסמוך לעיירה Elkton. למעשה לא במקרה הגענו לכאן, אלא בעקבות המלצה חמה של אבי ממנו שכרנו את הרכב. המקום נמצא בסמוך לנהר Umpqua הרחב, שמשובץ בסלעים גדולים, שכיף לקפוץ מאחד לשני, לגלות בעלי חיים ימיים בבריכות ביניהם, לשחות ולדוג. המים והסלעים גם מייצרים מעין מגלשות מים טבעיות – תענוג אמיתי. לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לבעלת המקום שהגענו בעקבות המלצה של חבר מישראל, שביקר במקום לפני שנה. היא פשוט נדהמה, נתנה לנו את החלקה הטובה באתר, וטרחה והגיעה עוד פעמיים אלינו לחלקה לחלוק עימנו את הפתעתה, שהגענו אליה בעקבות המלצה של חבר מישראל הרחוקה. נהנינו מהמחוות ואת הערב סיימנו כמיטב המסורת במדורה.
למחרת שוב חזרנו לחופים של אורגון, שבעיקר אורלי כה התגעגעה אליהם. הכל שוב רגוע ושליו, ים, עיירות קטנות ושקט. נכנסנו לעיירה Florence – לא משהו סוף הדרך, אבל אנחנו במצב רוח מרומם, נהנים מהמעגן הקטן, השמש הזורחת, מחנות הצעצועים המיוחדת שבעיר העתיקה, ומסבא ושני נכדיו שעסוקים בציד סרטנים מהרציף. מסתבר שהסבא הגזעי גר במקום, ומארח את הנכדים שבאו לבקר מקנדה. את הדיג הם עושים עם מלכודות פשוטות אותם הם ממלאים בשוקיים של עוף. התבדחנו שהסרטנים האלה אוכלים אפילו יותר טוב מאיתנו. כל סרטן שהם צדו (ובחצי שעה שליוינו אותם הם תפסו עשרות) נבדק אם הוא זכר או נקבה, וכן האורך שלו. מסתבר שיש תקנות נוקשות על הדיג במקום. ניתן לקחת רק סרטנים זכרים מעל גודל מסוים וגם אז לא יותר מאשר 12 לדייג ליום. כולם, אבל כולם, מקפידים ליישם את התקנות כדי לשמר את אוכלוסית הסרטנים במקום. כל סרטן שלא עומד בקריטריונים מושלך אחר כבוד חזרה למים– אמריקה במיטבה. בהמשך גילינו, שדייג סרטנים שלא מגיע למכסה היומית של 12 זוכה לליגלוג מבודח מחבריו, ושקריאה כמו "עשית את התריסר שלך להיום?" נפוצה לכיוון דייג שאוסף את הפקלאות.

בהמשך בעקבות המלצה של חבר נכנסנו ל-Sea Lions Caves. המדובר במערה טבעית בסגנון של ראש הנקרה, שאריות ים מצאו בה את משכנם. במקום בנו מעלית שיורדים בה לעומק המערה כדי לצפות באריות הים. המקום מאכזב מאוד, במיוחד לאור העובדה שניתן לצפות בכלבים ואריות ים לאורך החוף בסביבה לא ממוסחרת והרבה יותר מקרוב. את הלילה עשינו שוב במקום סופר מומלץ בסמוך לעיירה Lincoln City. המקום נמצא בסמוך לנהר, וגולת הכותרת שלו היא הצוות העובד בו, שמעניק יחס שאין שני לו. במקום מסתובב לו תום (אני מקווה שאינני טועה בשם), שמעניק אווירה ביתית לכל אחד מהנופשים. מצאנו מהר מאוד שפה משותפת, והוא החל להלהיב אותי להקדיש כמה שעות לדיג במקום. מסתבר שיש תחרות סמויה בין הדייגים שמגיעים לנפוש בקמפינג מי יתפוס את הדג הגדול ביותר. השיא של השנה עומד על 52 Lib, שזה משהו כמו 25 קילו. ראיתי תמונות של הדג הזה – ומייד רציתי גם אחד.
למחרת בבוקר ראיתי שוב את תום עם שלל הדיג שלו מהבוקר. והוא ניקה אותו והעניק לי שני נתחים גדולים של דג טרוט. זה כבר שבר אותי לגמרי. בניתי לבנות חכות מקצועיות (מקל עץ עקום באורך מטר, חוט דיג דק, מצוף צבעוני יפה, משקולות סמליות ושני קרסים חלודים), ציידתי אותן בפתיונות (תולעים זרחניות מפלסטיק) ושכרתי סירת מנוע במקום. הבעלים ראה אותנו מתארגנים, וכל כך התלהב ממראה הבנות הנרגשות עם ציוד הדיג. הוא ביקש רשות וצילם אותן כדי לצרף את התמונות לאתר האינטרנט של המקום. יצאנו לדיג מלאי התרגשות וציפיה. בדמיוני חשבתי איך אני חוזר עם שלל אדיר למעגן ומצרף תמונה שלי עומד בגאווה עם דג סלומון ענק בידי, לגלריית התמונות המוצגת בקמפינג: Moshe Sharabani 2005 57 Lib.
האמת הלך לנו לא רע – לא דגנו כלום. אבל מה זה חשוב, הבנות קיבלו חוויה אמיתית, עשינו מירוצים נחמדים עם הסירה בפיתולים של הנהר, הברחנו את הדגים מדייג שעיצבן אותי על הדרך (אנטישמי קטן), צפינו בחיים בבתי סירה של עשרות אנשים שבנו את בתיהם לאורך הנהר, וראינו אינספור ציפורי מים ואפילו משפחת בונים גדולה שחיה בנהר. כשחזרנו, הבעלים לא יכל יותר להסתיר את גיחוכו מהחכות שבניתי והסביר שאין מצב שהייתי דג משהו עם הציוד הזה. מסתבר שלדגים הללו צריך ציוד קצת יותר מקצועי, וגם אז כדי לעייף ולהוציא מפלצת כזו מהמים נדרשת לפחות חצי שעה של משיכה ושחרור. "ברור", אמרתי לו, "זה היה רק כדי לשעשע את הילדים". "ברור", הוא החזיר בנימוס אמריקאי אופיני, ושנינו הבנו טוב טוב מה הוא חושב על היכולות שלי כדייג.
בצהריים, בעודי גולש להנאתי באינטרנט במשרד, ניגש אלי הבעלים עם שתי עוגות קינמון חמות מהתנור. "קח, תאכל משהו, אתה בטח רעב" הציע סתם כך שיהיה לי נעים. אחח...כמה שאני אוהב שמפנקים אותי ככה.
עזבנו את המקום אסירי תודה על היחס החם, חיפשנו את תום כדי להודות לו על השיעור הפרטי בדיג ועל הדגים, אבל לצערי הוא לא היה במקום. הבעלים הבטיח למסור בשמנו את תודתנו, ואז גם נזכר שלפני כמה שבועות היה לו ביקור של כמה ישראלים, שנתנו לו לאכול מאכל מוזר ונוזלי אותו מרחו לו על לחם. "טחינה?" שאלתי – "יכול להיות", הוא אמר. "זכית" אמרתי, אני לא ראיתי טחינה טובה כבר חודשיים. מה שכן זכיתי זה שהגעתי למקום בו לישראלים יש שם טוב, אז מי שמגיע לשם מתבקש להמשיך ולהיות שגריר טוב לארצנו. עד הערב המשכנו לעיירה Tillamook. המלצה - לבקר במחלבה של טילמוק. במקום חנות מעדנים ייחודית.

ביום המחרת זכינו לביקור שני. היו אלה רן ואיריס, התאומים המתוקים גיא ותומר בני השנה וחצי, ומאיה בת החמש. רן, חברי הטוב מילדות, גר כבר 6 שנים בסיאטל וקפץ אלינו לחופשת סופשבוע ארוך. קבענו בסמוך למחלבה המפורסמת של Tillamook. איזה כיף היה לפגוש אותם ולא פחות את הילדים. מאיה מיד חברה לבנות, שצמאות תמיד לחברות חדשות, והתאומים– הו, הם כבר סיפור אחר. שדים משחת, מתוקים להפליא ועם מרץ בל יתואר. רן ואיריס, עם כל הרצון הטוב, מתקשים להיות מרוכזים בנו. הם עסוקים בחלוקת גזירות. כרגע גיא ותומר חופשיים, והמטרה להחזיר אותם בחיים הביתה חשובה מכל דבר אחר. אני ואורלי יושבים משועשעים איך הם מתרוצצים אחריהם, צועקים מילות קוד דוגמת "החלפה" (המשמעות- גיא עכשיו באחריותי, תומר שלך). גדול, פשוט גדול. לאחר שכולם נרגעו, אכלנו ארוחת בוקר ונכנסנו למחלבה. הגבינות בארה"ב לא משהו, אבל עדיין הסיור במחלבה מעניין ומומלץ. חולפים שם מעל אולם היצור האוטומטי, וחוזים מעבר לחלונות בתהליך הייצור של קוטג` וגבינות צהובות. הבנות היו מהופנטות מתהליך הייצור האוטומטי ומההיקפים הגדולים של גבינה שהקו פולט בכל דקה.
את הדרך המשכנו יחדיו כאשר רן מתדרך אותנו במכשיר הקשר על האטרקציות השונות לאורך הדרך. סופסוף אפשר לאפסן את המפות, יש לי נווט עם GPS שעושה את העבודה. בערב, הגודל של הקראוון הוכיח את חשיבותו – הצלחנו להדחק ללא קושי 4 מבוגרים, ו-5 ילדים, כאשר התאומים ישנים כל אחד בלול משלו, כך שהמיטה שנוצרת מפינת האוכל לא נדרשה ואנחנו המבוגרים יכולנו לשבת בכיף בפנים כאשר הילדים נרדמו בערב, והשקט והשפיות חזרו למחוזותינו.
באופן טבעי בימים הבאים הורדנו הילוך, התמקדנו יותר בהנאה מהביחד ומהילדים. בכל יום איתרנו את החוף הטוב באזור, נתנו לילדים להשתולל ואנחנו נהננו מהחברה והשמש. באחד הימים שכרנו סירה, איתה הגענו לחצי אי בתולי. בשל הגאות והשפל המים במפרץ משנים את כיוון זרימתם ומפלסם במחזוריות של כל כמה שעות. שטנו עם הסירה לכוון חצי האי, ובעוד אני ורן מתלבטים איך להעביר את כל הפמליה לחוף מעבר למים הקרים, תפסה איריס פיקוד והתחילה במלאכת העברת הילדודס. רק כשנכנסתי למים בעצמי הבנתי כמה הפינוק רחוק מהבחורה הזו. אחרי כמה שניות במים הכאב היה כל כך חד מהקור, שויתרתי על קשירת הסירה לחוף. בהמשך צפינו בלהקה ענקית של כלבי ים שרבצו בסמוך אלינו, הן מהחוף ואחר כך מהסירה. כשאיגפנו אותם מהים הם היו כל כך מבולבלים שלא ידעו לאן לברוח ופשוט בהו בנו באי שקט מהחוף, מה שנתן לנו כמה דקות טובות של צפיה בהם מקרוב קרוב.

למחרת שוב ממשיכים לחוף צפוני יותר (מצטער שאני לא מנווט, הזיכרון שלי לשמות מתעמעם). סיירנו לאורך החוף ולשמחתי ראינו מצבור נאה של כוכבי ים. איזו התרגשות, אילו צבעים. אורלי אכלה את הלב יומיים על זה שלא הצטרפה לסיבוב. ננסה למצוא לה כוכב בהמשך (מה, אני לא מספיק?!). את היום האחרון שלנו יחדיו בילינו באסטוריה, אחת הערים הגדולות של אורגון. עלינו למגדל התצפית המרשים הן מלמטה והן מלמעלה (Astoria Column) ונפרדנו, לא לפני שרן מצייד אותי בהנחיות מדוקדקות היכן לבקר בוושינגטון. קבענו כי נפגש עוד כשבוע בביתם אשר בסיאטל.
לאור המלצת רן החלטנו לוותר על ביקור ב-Portland, סיאטל יותר יפה ובהרבה (רן אמר ומי אנחנו שנתווכח). נסענו מזרחה לאורך נהר קולומביה – מדובר בנהר אדיר מהסוג שאם רק היה זורם לכנרת כמה שבועות, הטבריינים כבר היו מוצפים ונסחפים עד יריחו. רוחבו בקטעים מסויימים מעל לקילומטר וכשעומדים לידו יש תחושה של יותר ים או אגם מאשר נהר. כשאני עומד שם אני מתחיל להבין קבוצת תיירים אמריקאים שליויתי בעבר כחובש בטיול מדרום לכנרת. הובלנו אותם ל-Jordan River. הם, שכנוצרים גדלו על סיפורי הברית החדשה, דמיינו את הירדן כנהר אדיר ומרשים. וכך, כשעמדנו על אחת הגבעות הצופות על הנהר, הם שאלו בלי בושה - "איפה הוא?". הם אפילו לא דמיינו שהזרזיף שזורם מולם הוא המקום שבו ישו השחית את זמנו.
בהמשך נפרדנו מאורגון במפל מרשים, Multnomah Falls, מפלים הניתכים מגובה של כ-200 מטר. מה שיפה בהם זה בעיקר גשר התצפית שנבנה מולם. אני, כרגיל עם קוצים בתחת, לא מוותר על הטיפוס לראש המפל. אורלי והבנות ויתרו על התענוג וחיכו לי למטה. הטיפוס קשה ובדיעבד בהחלט מיותר.
נפרדנו מאורגון, שבהחלט העניקה לנו הרבה פינות חמד, שקט ושלווה, והמשכנו מלאי ציפיה לקראת הפארקים היחודיים של וושינגטון: St Helen, ומעל לכל Mt Renier.

לכתבת המשך הפארקים של וושינגטון והעיר סיאטל