היעד בדרום דקוטה שנקרא קרייזי הורס (Crazy Horse Memorial), השאיר בנו רושם חזק מאוד להרבה זמן. דרום דקוטה מפורסמת בעיקר בשל הר רשמור Mount Rushmore National Memorial ההר בו נחצבו ארבעת הפסלים הגדולים של הנשיאים (ג’ורג’ וושינגטון, תומס ג’פרסון, אברהם לינקולן ותיאודור רוזוולט), והכתיבה עליהם בלבד מחזקת את העיוות ההיסטרי, אך אותנו הרשים הרבה יותר הפסל הענק שניבנה ממש ברגעים אלו (או בימים אלו, או יותר נכון בשנים אלו, או אפילו אפשר לומר ממש במאה הזאת).
יש כאן בעצם שני סיפורים גדולים השזורים האחד בשני: הראשון הוא על מה שהיה לפני 150 שנה, והסיפור השני הוא על מה שיהיה בעוד מספר שנים דומה אך לא ידוע.
הראשון הוא סיפור ההסטוריה של ארה"ב (לגביה האתרים הממשלתיים לרוב מסלפים את האמת, אם בגלל שהם באמת מאמינים שהכיבוש והטבח של האינדיאנים היו בלתי נמנעים ואם בגלל הבושה בפני הדור החדש): בשנות החמישים של המאה ה-19 החלו מתיישבים להתענין באדמתה הפוריה של דקוטה, אשר היתה מיושבת באינדיאנים משבט ה"סו". ב-1868 נחתמה אמנת "פורט לרמי" בין בני סו לממשלת ארה"ב, שבה הובטח לבני סו שטחי אדמה נרחבים, שבהם יוכלו לנדוד בחופשיות ולהמשיך את אורחות חייהם. ב-1874 האמנה הופרה באופן חד משמעי כאשר סגן אלוף ג'ורג' קאסטר (שעל שמו קרוי פארק קאסטר במקום) הוביל משלחת לחיפוש זהב בגבעות השחורות שבאזור. למרבה הצער נמצא הרבה זהב, ומשלחות של כורים החלו לנהור לאזור באופן בלתי חוקי. בני סו הגיבו בפתיחה של הגדולה במלחמות האינדיאנים. לאחר שנתיים ולאחר שהאינדיאנים של המישורים הגדולים סירבו להיכנע, צבא ארה"ב ברשותו של הגנרל המבריק שרמן תכנן למחות את ההתנגדות האינדיאנים בהתקפה תלת ראשית.
בני סו ביחד עם עוד שבטים רבים אחרים התכנסו ברוזבד שבדרום דקוטה למשך השנה הגדולה האחרונה של חייהם, ולטעימה אחרונה של דרך החיים המסורתית שלהם. בין אלפי הלוחמים שהתקבצו היו הצ'יפים קרייזי הורס, סטינג בול, רד קלאוד, ליטל ביג מן ותו מונז. סטינג בול נכנס לטראנס וחזה את מותם של החיילים הלבנים, ואכן כאשר החלה המתקפה התלת ראשית על בני סו ובני בריתם הצ'יף הכריזמטי קרייזי הורס ביחד עם 1500 לוחמיו, מעוטרים בצבעי מלחמה, עצרו את המתקפה מדרום, הרגו 90 חיילים ומיד יצאו למתקפה שבה הושמדו קסטר וחטיבת הפרשים השביעית בקרב ליטל ביג הורן.
זה היה הנצחון האחרון של האינדיאנים של המישורים הגדולים על הפולשים. ב-1877 נכנע הצ'יף קרייזי הורס בכדי למנוע הרג נוסף, ומסילות הרכבת והמתיישבים התקדמו באטיות. ב-1890 בוונדד ני, כשהצבא הגיב בתקיפות לחידושו של פולחן ריקוד הרוחות וטבח ב-300 גברים, נשים וילדים, נמחצה סופית התנגדותם של בני סו. על חוסר הצדק ההסטורי ניסו שוב למחות ניצולי בני סו וחברי התנועה למען האינדיאנים, כאשר השתלטו ב-1973 על וונדד ני ונלחמו בסוכנים הפדראליים 70 יום. כיום הדרך היחידה למחות על גזילת האדמות על ידי האדם הלבן היא להקים אנדרטה שתשקף את העוול, וכאן נכנס הסיפור השני.
הסיפור השני הוא סיפור הקמתה של האנדרטה הגדולה בעולם לזכרו של הצ'יף האמיץ קרייזי הורס, שמעולם לא צולם, מעולם לא הובס בקרב ומעולם לא הפר חוזה שחתם עליו. ב-1948 הצ'יף הנוכחי של בני סו שמע על פסל שזכה בתחרות פיסול דיוקנאות בשם קורצ'ק זיולקוסקי מבוסטון, וביקש ממנו להקים אנדרטה שתשמש משקל נגד לראשי הנשיאים בהר רשמור, אשר על אדמותיהם הנגזלות.
קורצ'ק נענה בחיוב ותכנן פסל ענק שממדיו גדולים פי עשרה מראשי הנשיאים, כאשר ברור לו כי הוא הולך להקדיש את כל חייו לאנדרטה שאותה לא יראה גמורה בחייו ואשר אותה הוא מקווה ישלימו נכדיו. הוא חצב בסלע לבד בתנאים קשים עם כלים ישנים, כאשר ברוב הימים רק היעלים מארחים לו לחברה עד יום מותו ב-1982. מאז ממשיכים בניו ואשתו את הפרויקט. ב-1998 נחשפו הפנים של קרייזי הורס אשר מהווים רק כ-20 אחוז מהפסל. הפסל כולו הוא של הצ'יף רכוב על סוסו ומצביע לכיוון אדמות הגבעות השחורות אשר באופק, ומצהיר "אדמתי נמצאת במקום שבו קבורים מתי".
בביקורנו במקום אנו שומעים פיצוצים של המשך העבודה הנמשכת ברציפות כבר חמישים ושש שנים, ורק חוסר היכולת לצפות את האמצעים הטכנולוגים שיעמדו לרשות העוסקים במלאכה מקשה על הערכת תאריך הסיום. צילמנו את הילדים על רקע הפסל הלא גמור מתוך ידיעה כי התמונה תקבל משמעות בעוד הרבה שנים כשהם או בניהם או נכדיהם יטיילו שוב במקום, והפסל יהיה גמור בעוד הרבה שנים אחרינו. מחיר הכניסה הוא בכדי לממן את הפרויקט (אשר מנהליו דחו פעמיים את הצעת הממשל למימון הפרויקט והחליטו כי העם האמריקאי הוא שצריך לממן את האנדרטה). במקום גם מוזיאון לתרבות האינדיאנים, וניתן גם לקחת אבנים מההר למזכרת.
משם המשכנו לטיול בפארק קסטר שליד העיירה קסטר (Custer) שבאזור. פארק יפה עם דרכי גישה נופיות, גשרים ומנהרות, שהוא מעין ספארי ואף ירדנו לשבילי עפר, אך החיות שמשכו את תשומת ליבנו יותר מכל היו הטימונים הרבים (מטימון ופומבה, בסרט "מלך האריות"). אלו הם נברנים קטנים, שחיים במחילות שהם חופרים באדמה. העייפות מהפארקים ומהטיול כבר נותנת את אותותיה ואנחנו מגיעים לדנבר כמה ימים מוקדם מהתכנון בכדי לנוח, ומחכים לכך שבעוד כמה ימים תצטרף אלינו רוני, אחייניתה של תמר, לחודש האחרון בארה"ב.
