כתבה: משפחת שהרבני
צילמה: שירלי
בשעת בוקר מוקדמת הגענו לאי וונקובר לאחר שעה וחצי של שייט מהנה במעבורת. התקרבנו לנמל היפה של ויקטוריה. בתים מרשימים ומדשאות ליוו אותנו עד לעגינה. עצרנו בחניון שליד המעגן המרכזי והסתובבנו ברחבי העיר. שוב היה נעים להסתובב בעיר יפהפיה שכזו. מזג האוויר היה נפלא, ויקטוריה מלאה בפרחים, והעיצוב של החנויות והמסעדות אירופאי מוקפד.
על שפת המעגן המרכזי מציגים אומני רחוב משובחים הופעות שלא כדאי להחמיץ. ראינו שתיים כאלה והן היו מהנות מאוד. בהמשך נכנסנו למוזיאון המלכותי (Royal British Columbia Museum). המוזיאון הינו מוזיאון חובה גם לאלו שאינם חובבי מוזיאונים, ובמיוחד אם אתם עם ילדים. המוזיאון מציג העתקים לא רעים של נופים של יערות גשם, חופי ים ועוד כולל פוחלצים של חיות וכל התפאורה הנדרשת, סביבת החיים של האינדיאנים כולל מקדש, מערת מסכות וכלי שייט. אך גולת הכותרת היא ללא ספק תצוגה של סביבת החיים לפני מאה שנים בקולומביה הבריטית: לצורך כך שוחזרו תחנת רכבת, מכרה, חנויות ומה לא, והכל עם כל הפרטים ובגודל טבעי.
למוזיאון נדרשות לפחות 3 שעות ואנחנו נכנסנו שעה וחצי לפני הסגירה. הפקיד כמחווה נתן לנו את הכרטיס פתוח ליום אחד נוסף. אחותי מתוכננת לנחות בוויקטוריה למחרת, בעוד אנחנו החלטנו להמשיך הלאה ולפגוש אותה רק בוונקובר. לאור זאת החלטתי להשאיר לה את הכרטיסים במקום. במקרה כשחיפשתי מקום להשאיר את הכרטיסים היא בדיוק התקשרה, וכך תוך כדי שיחה כיוונתי אותה לשלט קטן בחניון שמאחוריו השחלתי את הכרטיסים, אבל הכרטיסים תפסו קיפול מעצבן ופשוט נתקעו שם... ניסיתי עם כל ארסנל הכלים שלי לחלץ אותם אבל נאדה - הם תקועים עד עכשיו מאחורי השלט הצהוב, שמזהיר מפני חניה לאורך הקיר המזרחי של החניון. אז מי שמעוניין מוזמן לקחת אותם, רק לא לשכוח להביא לום...
משם אורלי הלכה לאכול משהו עם ניצן בקרוואן ואני ניצלתי את הזמן וקפצתי עם מעיין למצפה תת ימי קטן, שממוקם בתוך אוניה ישנה (Undersea Gardens).
מפלס התחתון של האוניה מלא באקוואריומים שונים, כשהאטרקציה המרכזית בו היא שצוללן מקרב לחלונות האוניה בעלי חיים ימים שונים, מאכיל אותם ומשתעשע איתם. נחמד מאוד, בעיקר התמנון, הסרטנים, כוכבי הים, והדגים שאוכלים בשר מידיו.
מוויקטוריה המשכנו צפונה. הקנדים האלה יודעים לחיות, ושפת האי מרוצפת בבתים מדהימים לאורך Beach Drive. ישנו בקמפינג נחמד על שפת האוקיאנוס, לא הרחק מנקודת העניין הבאה שלנו – גני בוצ'ארט. המקום היה בעבר בית חרושת למלט, שהגברת בוצ’ארט החליטה לשקם ולהקים בו גן פרחים. הגן יפהפה וכיף להסתובב בו ביום שימשי או בלילה, אז שמענו שהתאורה והזיקוקים נותנים לו מראות חדשים. הגן מורכב מכמה גנים, אנחנו אהבנו במיוחד את הגן השקוע, אך כולם יפים ולא כדאי לוותר על אף אחד מהם. יש במקום הופעות שונות וכדאי לברר לפני ההגעה מהן שעות ההופעות ולתזמן הגעה בהתאם. גם חנות המתנות לא רעה ואפשר לקנות שם דברים נחמדים ומקוריים במחיר שפוי. באמצע עשינו מנוחה ארוכה בכרי הדשא הנרחבים של הגן, השתוללנו עם הבנות, כשהן מתעקשות ללמד אותי לבצע סלטות וגלגלונים. לאחר כמה ניסיונות מבישים הצלחתי לעשות גלגול פשוט קדימה והצלתי את כבודי. אורלי בנון שלנטיות הרביצה סדרה של גלגלונים, והוכיחה שיש דברים שאמא עושה יותר טוב מאבא. הרבה יותר טוב מאבא.
נותרו לנו עוד יומיים באי. מאחר ועוד יומיים קבענו עם גלית בוונקובר, והדילמה היא האם להרביץ נסיעה ארוכה עמוק לתוך האי ולאזורים הפראיים שלו - או להעביר את הזמן באיזי. אנחנו לא במצב רוח לנסיעות ארוכות והסתפקנו בביקור בכמה עיירות חביבות ובשני פארקים לא רעים:
הראשון היה Englishman River Falls Provincial Park. הליכה קצרה מובילה למפלים ולבריכה. המים היו קרים אבל הבנות רואות מים ולא מעניין אותן שעד אתמול המים האלה היו קרחון. בסוף נכנסנו כולנו והיה אחלה. הנהר משובץ בסלעים גדולים, שכיף ללכת או לשחות אליהם, להשתזף קצת ולעבור לסלע הבא. משם עברנו דרך Coombs. העיירה די ממוסחרת אבל מצליחה למשוך גם הרבה מקומיים בזכות שתי אטרקציות: האחת היא שכל מבנה השוק המרכזי בנוי כך שעל הגגות הרחבים שלו גודל ומשגשג דשא, ועליו רועה עדר קטן על עיזים. האטרקציה השניה היא השוק עצמו, שבו מצאנו את הסחורה הטריה המובחרת ביותר שאכלנו באמריקה. פירות וירקות בלאדי עם טעם של פעם. בקיצור, מקום חובה להצטיידות בפינוקים. מעבר לזה התפאורה של המקום יפהפיה ויש שם עוד כמה חנויות המוכרות קיטש תיירותי, למי שמוכרח את זה.
משם סגרנו את היום בטיול נוסף ל-Little Qualicum Falls Prov. Pk. אנחנו ביום עם קצב טוב, והחלטנו להתקדם עוד קצת לאוקיאנוס השקט. הגענו ל-Port Alberni הנמצאת בקצה פיורד ארוך המוביל עד לאוקיאנוס. העברנו שם את שעת השקיעה הגדולה על המזח באכילת דונאטס ובמשחקים בגן השעשועים שעל המזח. במרכז המבקרים במקום קיבלנו המלצה חמה לטרוח ולהמשיך עוד 20 ק"מ מערבה ולישון ליד נהר, שאמור להיות עתיר בסלמונים שעושים את דרכם בעונה זו נגד הזרם. הגענו ל-Sproat Provincial Park. הקמפינג ממוקם בלב יער עבות על שפת נהר גועש. במרחק הליכה קצר נמצא גם סולם הדגים המרשים. למרות שסלמונים לא ראינו שם עדיין היה שווה להגיע.
בבוקר קמנו לנהר שלא נח לרגע. עשינו טיול של בוקר במורד הנהר, ושמנו פעמינו חזרה לכיוון Nanaimo, משם ניקח מעבורת לוונקובר. בדרך עשינו מעקף נחמד דרך כביש החוף הצפוני ונתקלנו ברצף פארקים יפהפיים למיני גולף באזור Parksville. קיימים שם פארקי נושא בסגנון מערב פרוע, ג'ונגלים ועוד. אנחנו בחרנו לטובת הבנות בפארק עם תפאורת אגדות הילדים. עלינו גם על סירות חשמליות המצוידות בתותח מים ואני וניצן ניהלנו מלחמת מים עיקשת עם מעיין, שהייתה בסירה השניה. לא נעים אבל מעיין לקחה ובגדול. הגענו לרציף המעבורת, הפעם היינו שאננים ולא הזמנו מקום מראש, והמזל האיר לנו פנים - היינו הרכב האחרון שהועלה למעבורת. התמקמנו בקמפינג עם מיקום מעולה בעיר – Capilano RV Park, ויצאנו לטיול רגלי לאורך החוף.
לוונקובר (Vancouver), אין היצע גדול של קמפינגים והמחירים יקרים. Capilano RV Park הוא קמפ מאד צפוף, יש בריכה וג'קוזי בלי אינטרנט, אבל המיקום הוא מרכזי, קרוב לתחנות אוטובוסים ומרכז חנויות (כ-45$ ללילה). החופים רחשו פעילות: בעלי כלבים רצו עם כלביהם בשבילים, רוכבי גלגיליות ורוכבי אופניים דהרו בשבילים, ומעל כולם שתי מצילות סטייל משמר המפרץ, לבושות בגד ים אדום במגדל המציל, עם המצוף האדום המיתולוגי נמצא בהיכון בסמוך. ופה המקום לשאלת טריוויה קצרה: מיהו הקנדי המפורסם מכולם?...מי שאמר פאמלה אנדרסון לקח את הקופה. בדרך חזרה עברנו דרך הספורטק השכונתי, וכמו בסיאטל נדהמתי מאיכות המתקנים במקום. לא פלא למה אנחנו בישראל לא מצליחים ליישר קו עם רמת הספורט בעולם. אני יכול להגיד לכם בכל האחריות שילדי רחוב Marine Drive בוונקובר משחקים במגרש כדורגל הרבה יותר טוב מזה בו מתאמנת אלופת ישראל בכדורגל. ולא רק זאת, לילדי Marine Drive יש שלושה כאלה - כולם סמוכים זה לזה. ועוד לא סיפרתי לכם על מגרש הבייסבול, כדורעף החופים, הפוטבול והגולף - כולם נמצאים בקומפלקס הלא מגודר שפתוח לציבור הרחב במקום, שישה ימים בשבוע (יום אחד בשבוע נותנים לדשא לנוח).
אחותי גלית ומשפחתה קפצו אלינו לביקור למשהו כמו שבועיים. קבענו בשעה 10 בתחנת האוטובוס הסמוכה לקמפינג. הם הגיעו באיחור אופנתי. החלפנו חוויות ועלינו לאוטובוס לכיוון מרכז העיר. הבנות, שוב עם חברה דוברת עברית, קיבלו מכך זריקת מרץ אמיתית וניכר בהן שחסרה להן חברה מעבר לאחת את השניה. שני, הבת של גלית, לקחה את המנהיגות ותוך כדי תנועה ברחובות העיר לימדה את הבנות שירים וריקודים, שרק השתכללו לאורך השהות המשותפת שלהן איתנו. בהמשך טיילנו בצ'יינה טאון הפוטוגנית אך המפוקפקת. יש כמה סמטאות אפלות שמקיפות את השכונה, שעדיף לא להתקרב אליהן. שמרנו את הילדים קרוב אלינו בקטעים הבעייתיים והמשכנו משם במונית לאי גראנוויל. זהו מקום עם שוק נחמד ועם נוף יפה למפרץ. את הדרך חזרה עשינו דרך הרחובות השיקיים של וונקובר: Hamilton ו-Maniland.
חזרנו לקמפינג ואני כרגיל עם קוצים בתחת יצאתי לסבוב אופניים בעיר. רכבתי לכיוון Stanley Park בדרכי חציתי את Lions Gate Bridge, שנשקף ממנו מראה מרשים של קו הרקיע של הדאונטאון. הפארק עצמו ממוקם על חצי אי. הוא מיוער בצפיפות ומשובץ בשלושה חופים לא רעים. שביל באורך 10 ק"מ מקיף אותו לאורך החופים. השביל מחולק לשני נתיבים: האחד מיועד להולכי רגל ונמצא ממש על קו המים, והשני על מעין מדרכה מוגבהת מיועד לרוכבי אופניים וגלגיליות. בגלל ההיקף הרב של הרוכבים במקום, התנועה בשביל האופניים היא חד סיטרית ויש אפילו קטעים עם הגבלת מהירות (עד 15 מייל לשעה). אני יכול להעיד שלאורך כל 10 הק"מ לא נתקלתי אפילו ברוכב אופניים אחד שנסע נגד הכיוון. מעבר לחופים והיערות יש בפארק מספר רב של אטרקציות נוספות כגון פארק מים, עמודי טוטם, מספר אגמים, מגרש גולף ואקוואריום גדול.
חזרתי מלא חוויות וסיכמנו שמחר אנחנו נוסעים לשם. בפארק הקראוונים הזהירו אותי מנסיעה עם הקרוואן למקום בשל העובדה שבמקום מצאו משכנם עשרות של הומלסים, אך אני בחרתי להתעלם מהאזהרות. למחרת נסענו לשם ונכנסנו לאקווריום. במקום יש לווייתנים, דולפינים ואריות ים. בעבר המקום זכה לביקורות קשות על האילוף של חיות הים, והיום החיות מופיעות "מרצונן החופשי" - המשמעות היא מופעים הרבה פחות מהנים ומורכבים, אבל עדיין נחמד. כשחזרנו לרכב חשכו עיניי. האופניים שלי נגנבו. בן בליעל פרק את מתקן הנשיאה של האופניים, לקח את האופניים והרכיב אותו אחר כך מחדש, כנראה כדי לא להחשיד את עצמו בפני העוברים והשבים. לקחתי את הזוג המושכר, שברוב טובו של הגנב נשאר על המתקן (מבין באופניים המניאק), ונסעתי לחפש אותם ברחבי הפארק. בדרך נתקלתי בריינג'רית, שלקחה את כל הפרטים אבל לא יכלה לעזור יותר מדי. שאלתי איפה להערכתה יכולות להיות האופניים כרגע, והיא אמרה "בפון שופ". בחנות פורנו? שאלתי. "לא" היא אמרה בחיוך, "Pawn Shop". מסתבר שכל תעשיית הפשע הקל מבוססת בוונקובר על בתי המשכון. צרכני הסמים גונבים ומביאים לחנויות הללו את הסחורה, מקבלים על זה כמה גרושים ורצים לקנות את המנה היומית. בעל החנות לא שואל הרבה שאלות ועושה כסף קל.
רציתי כבר לנסוע לבתי המשכון הללו אך כששמעתי שהם ממוקמים באזורים המפוקפקים של צ'יינה טאון ויתרתי על התענוג. הריינג'רית הציעה לקחת אותי לתחנת המשטרה במקום. העמסתי את האופניים על הפיקאפ שלה ונסענו. בתחנה קיבלה את פני שוטרת - בוקרת חביבה לבושה במדי פרש נאים. שטחתי שוב את סיפורי והיא הבהירה שכל יום שוטרים עוברים בין חנויות המשכון בחיפוש אחר סחורה גנובה, אך כדי לעזור לי הם זקוקים למספר הסידורי של האופניים. ניצלתי את שיחת הטלפון שלי כדי להתקשר משם לישראל, אך אני בטיפשותי לא טרחתי למלא את הפרטים הנדרשים על תעודת האחריות. גם כך השוטרת האדיבה מילאה לי דו"ח מפורט לטובת הביטוח, עשתה עבורי כמה טלפונים ואפילו נסעה איתי לקרוואן כדי לחפש ממצאים בשטח, סך הכל השקעה של יותר משעה. לפני שפניתי נפול פנים לדרכי היא הציעה לי פרסת סוס למזל. הודיתי לה על המחווה. "ואל תשכח לתלות אותה עם המפתח כלפי מעלה אחרת היא לא תעבוד". בנוסף היא ציידה אותי בכרטיס ביקור אישי שלה והזמינה אותי ליצור קשר איתה כדי להתעניין בגורל האופניים. בכל מקרה היא הבטיחה לעדכן אותי מיידית במידה והם ימצאו. חזרתי לקרוואן מבואס. כל אופניים שעברו מולי לא יכולתי להימנע מלבחון אותם כדי לוודא שהם לא שלי.
פה המקום לפנות בפניה נרגשת לציבור – כל מי שראה בוונקובר אופני HeroV4, זנב קשיח עם שילדה אפורה, עם נגיעות קלות של צהוב ושחור, פדלי SPD עם תיק מתחת לכסא בצבע שחור צהוב, שני מתקני מים - אחד מהם עם בקבוק פטנט של Nike, פנס לד אדום מאחור ושעון מהירות מותקן על הכידון (עליו מורכבות קרניים), מוזמן ליצור איתי קשר ויבוא על שכרו.
בערב אורלי, כדי להקל עלי, הוציאה את הגיטרה כדי שאנגן קצת. זו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בה בטיול והאמת שההרגשה שלי הייתה מזופתת קצת פחות אחרי שעה של פריטה על המיתרים. תרגלתי עוד כמה אקורדים, נגן גדול כבר לא יצא ממני. אחרי החוויה הזו הדבר שהכי רציתי זה לעזוב את וונקובר וזה בדיוק מה שעשינו למחרת בבוקר. יצאנו מהעיר כאשר גלית, אייל, שני ועדי נוסעים בוואן השכור מאחורינו. כביש 99 הנקרא גם Sea to the Sky לכיוון וויסלר מדהים, ויש לאורכו פינות חמד בלי סוף. נתנו את אחד ממכשירי הקשר שלנו לגלית וכך כל הדרך החלפנו רשמים על הדרך בסגנון – "תראו את המפל מימין, שימו לב לקרחון מלפנים" וכאלה. בהמשך התקשורת הזו התפתחה והשתכללה, אבל פרה פרה.
את ארוחת הבוקר עשינו במעגן סירות על הדרך. המקום היה עתיר בעורבים רעבים במיוחד. עורב אחד ריחף מעל ילדה שאחזה חטיף, ועוד לפני שהיא הספיקה למצמץ הוא חטף לה את השקית מהיד והתעופף הרחק משם עם השקית בפיו. כמה דקות מאוחר יותר עכבר קטן ניסה לחצות את מגרש החנייה. במקרה כולנו הסתכלנו עליו, ואז שוב עורב חג מעליו ובקלות מדהימה תפס אותו והתעופף עם העכבר לפינה שקטה כדי לסעוד את ליבו.
בדרך גם עצרנו באגם קטן לשחיה קצרה ובמספר מפלים מרשימים. בשעת צהריים הגענו לוויסלר. העיירה הזו היא עיירת סקי שנחשבת לאחת הטובות בצפון אמריקה. בקיץ היא עיירת נופש אופנתית, עם חנויות ומסעדות נעימות, אך מעל הכול נוף הרים אדירים המקיפים אותה. ספורט האופניים סביב העיירה מפותח במיוחד, וליבי נחמץ לראות את כל החגיגה הזו מסביב מבלי שאני יכול להשתתף. האמת, ניתן לשכור שם אופני שיכוך מלא (עם בולמי זעזועים הן במזלג והן בזנב) לא רעים של מותגים ידועים ב-4$ ליום בלבד, אבל די - אין לי חשק לזה. הסתפקתי בצפיה במאות רוכבי אופניים מאובקים החוזרים למנוחה לאחר יום מפרך בהרים. רבים מהם רוכבי דאונהיל (רכיבה באופניים כבדים עם בולמים אימתניים בירידות חדות), אבל נראה לי שכל רוכב ימצא שם את מקומו והכול באווירה באמת מיוחדת, עם עיתונות רכיבה מקצועית הזמינה בכל פינה, ציוד טוב, הרים נוף ושבילים בכל הרמות. לאחר שטיילנו ברחבי העיירה, עשינו סיבוב באזור המגורים ונדהמנו מהעושר ואיכות החיים במקום. ראינו כמה בתים שם למכירה והשתעשענו במחשבות קניה שלהם. בדרך נתקלנו במרכז הספורט העירוני, המורכב ממספר מגרשי בייסבול מקצועיים על רקע ההרים האדירים מסביב. בכל המגרשים שיחקו בנים ובנות בוגרים יחדיו ביופי של אוירה, עם מדים ועידוד חם מהקווים.למחרת עשינו כביסות והשלמנו קניות בעיירה. בערב, לאחר שהתמקמנו והתארגנו לסעודת ליל שבת, התברר ששכחנו לרוקן את אחת ממכונות הכביסה בוויסלר. אנחנו כבר יותר משלוש מאות קילומטרים משם, ונושא הכביסה ואופן קבלתה המשיך והעסיק אותנו בימים הבאים. אך בקנדה, כמו באמריקה, אין שום דבר שכסף לא יכול לפתור. הנחנו את הפקידה במקום לייבש אותה ולשלוח אותה אלינו במידה והעלות הכוללת לא תחרוג מ-40 דולר. באופן פלאי הייבוש, הקיפול והמשלוח עלו לנו 39$ בלבד. ארוחת שבת נחגגה ברוב הדר עם שירי שבת וקידוש לפי כל כללי הטקס (שלום עליכם, אשת חיל, יום השישי וגומר) ואוכל משובח, שעל הכנתו ניצחו אורלי ואייל.
למחרת שמנו פעמינו לכיוון הרוקיס הקנדיים, שעתידים להיות אחד מאתרי הטבע המרהיבים שנראה בטיולנו. בדרך, מעבר לכמה מפלים מרהיבים, עצרנו בשתי נקודות עניין נוספות: האחת היא Mt Terry Fox. פה המקום לציין שהאומה הקנדית היא קצת מעבר לחזון של פאמלה אנדרסון. דוגמה טובה לכך הוא טרי פוקס. זהו ספורטאי צעיר שחלה בגיל 20 בסרטן קשה, שהוביל לכריתת אחת מרגליו. למרות מצבו, הוא החליט לחצות את קנדה בריצה, ולרוץ כל יום מרחק השקול לריצת מרתון (כ-41 קילומטר). המטרה ששם לעצמו היא לאסוף דולר אחד מכל קנדי, כלומר 46 מיליון דולר, ואת הכסף להקדיש למחקר מחלת הסרטן. טרי רץ מספר חודשים עד שנכנע לכאביו, וחודשים ספורים מאוחר יותר מת בגיל 23. לזכרו הוקדש ההר, ועד היום העמותה שהקים עדיין מתפקדת. לאחר לימוד הסיפור מעורר ההשראה המשכנו להר רובסון, שהוא ההר הגבוה באזור זה של קנדה – 3954 מטר.
לכתבה על הרוקי'ס הקנדיים
לכתבה על מערב קנדה
למסלול ונקובר מעגלי
למסלול הרוקי'ס הקנדיים
לכתבה על קלגרי
מכתבי מטיילים במערב קנדה
