הרכב: מבוגר אחד
מספר ימי הטיול: 17 ימים
אוקטובר 2009
התחלה בסולט לייק סיטי וסיום בלאס וגאס
כשנפלה ההחלטה לנסוע לארה"ב זו הייתה התגשמות של חלום ישן. כבר מגיל צעיר התעניינתי במערב ארה"ב ובעיקר ביילוסטון. מכיוון שהתחלתי באמצע אוקטובר המטרה הייתה לעלות צפונה כמה שיותר מוקדם. התחלתי בסולט לייק סיטי כנקודת יציאה, רוב הפסגות מסביב לסולט לייק כבר היו מכוסות שלג והמראה היה מרהיב. הסתבר שחורף 2009 הקדים.
לנתי בהוסטל זול (30 דולר לילה) בשם יוטה אינטרנשיונל הוסטל, אמנם הוא היה נקי אך חברי להוסטל היו די מפחידים - לא מקום מומלץ לבעלי לב חלש. למחרת בבוקר התכוונתי לצעוד כהרגלי אל תחנת ההשכרה, אך שהבנתי שלמספר בית 4000 ייקח לא מעט זמן להגיע בהליכה, אז וויתרתי ולקחתי אוטובוס קו 200. צמוד לתחנה יש תחנת דלק וחנות שניתן להצטייד לקראת הימים הבאים.
יצאתי לקראת הצהריים מתחנת הקרוואנים כאשר היעד הוא העיירה ג'קסון במדינת וויאומינג, בתור קיבוצניק (לשעבר) עם הרבה ניסיון בנהיגה בטרקטורים גדולים, התרגלתי מהר לקרוואן וגודלו (דגם C19). העלייה לכביש המהירI-15 הייתה קלה מאד ועכשיו כל שנותר הוא לנסוע בקו ישר וארוך ארוך עד העיירה איידהו פולס שבמדינת איידהו. לאחר שמתרחקים מעט מהעיר כמות הרכבים יורדת. כמות האבנים שעפות על השמשה מפתיעה ולאחר שהבנתי את המצב החלטתי שכל פעם שמשאית עוקפת אותי (וגם אתכם, וזה יקרה הרבה...) כדאי להאט ולתת לה להתרחק מהר ככל האפשר. מכוון שטיילתי לבד, החלטתי לעצור ב-Rest Area ממש לפני העיירה איידהו פולס (בערך 5 שעות נסיעה מסולט לייק סיטי). בכל ה-Rest Areas שהייתי בהם היו שירותים מצוחצחים, שירותי מידע ומזג אויר. לקראת סוף הטיול הסתבר שה-Rest Area אינם מיועדים לחניית לילה אלא למנוחה של כמה שעות, סמנטיקה אמריקאית... המשאיות בחניונים האלו ממש מרשימות, לא פחות מהגודל של כמה מהנהגים והנהגות...
לאחר לילה ראשון בקרוואן, יצאתי ב-6 בבוקר בחושך מוחלט לעבר ג'קסון על כביש 26. כביש 26 הוא כביש יפיפה, שלל גוונים של צהוב וירוק, נהר זורם, אגמי-סכר ואפילו ראיתי זאב ערבות אחד (קיוטי) לא צריך יותר מזה. הכביש ממשיך ברחובה הראשי של ג'קסון ועד למרכז המבקרים של פארק גרנד טיטון מדרום ליילוסטון. עצירה זריזה במרכז המבקרים והמשך לעבר הגרנד טיטון. הכניסה מדרום מרשימה! לגרנד טיטון 2 כבישים ראשיים החוצים אותו, אחד מציע נקודות תצפיות רבות על הרכס והסביבה והשני עובר ממש מתחת לפסגות ונראה שממש אפשר לגעת בהן. שני הכבישים מאד מומלצים. בכביש הפנימי יש מסלול חד כיווני מצפון לדרום שנושק לג'ני לייק מאד יפה אך צר מאד, יש להיזהר בנסיעה במיוחד עם הקרוואנים הגדולים. בגרנד טיטון עשיתי מנוי לשנה לכל הפארקים הלאומיים במחיר של 80$ . מאד מומלץ ומשתלם. מגרנד טיטון ממשיכים צפונה כ-24 מייל עד הכניסה הדרומית ליילוסטון, משם ניתן להמשיך או לאזור הגייזרים או לצד המערבי לאזור אגם יילוסטון.
מכוון שהחורף הקדים השנה מצאתי עצמי נוהג בתוך 30 ס"מ שלג, לאחר בירור מזג אויר במרכז המבקרים של הגייזר המפורסם "אולד פייתפול", הסתבר שסופה צפויה להגיע בלילה ולחסום את הכבישים. בדיון עם עצמי הוחלט לרדת חזרה לגרנד טיטון. עשיתי את הלילה בחניון הסיגנל מאונטיין הנושק לאגם ג'קסון, בכניסה היה שלט 45 דולר עם דגש על... ללא הנחות! 
הבוקר היה מאופיין בעננים נמוכים שכיסו את כל פארק הגרנד טיטון, הצטערתי שלא יצא לי לראות את הפסגות של הרכס אך מראה העננים היה מרהיב לא פחות. לאחר שהיה ברור שמזג אויר אינו צפוי להשתנות ביומיים הקרובים החלטתי לעזוב את האזור ולחזור על עקבותיי בכביש מספר 26. לפעמים כאשר אנשים שומעים "לחזור על עקבותיי" הם נתקפים חרדה...לטעמי, בחו"ל , הרבה פעמים זה לא נורא ואפילו מתבקש, הסתבר שזו הייתה החלטה מצוינת - בניגוד לנסיעה הראשונה, השמש זרחה וצבעה הכל בצבעים מרהיבים. ישנם לא מעט קמפינגים לאורך הכביש.
לאחר שחזרתי למדינת איידהו, הופיעה לי נורית הזהרה ראשונה, מיד עצרתי בצד והתקשרתי לקו הסיוע של חברת הקרוואנים, סיכמנו לדבר בבוקר ובינתיים המשכתי בדרכי. לא עברו 5 ק"מ ונורית נוספת נדלקה והפעם הייתי צריך לעצור במיידי, אבל איפה? סטיתי מהכביש הראשי לעיירה נידחת בשם ינקום (Income), עצרתי בתחנת הדלק במקום ולאחר בירור שהמקום בטוח החלטתי לעשות שם את הלילה. בבוקר, הקרוואן אמנם הניע, אך סירב לנסוע והבנתי שיש בעיה של שמן גיר. לאחר בירור קצר הסתבר שחניתי 30 מטר מהמוסך המקומי. ניגשתי למוסך ואת הדלת פתח מוסכניק בן 80 . לשניה אחזה בי בהלה עד שנאמר לי "המוסכניק תכף יגיע" , הסתבר שהמוסך מעביד 3 דורות של משפחת סולומון. הסתבר שהיה נזילה מצינור של שמן גיר ויש להחליף את הצינור ולמלא שמן מחדש. בינתיים קפצתי לסופר המקומי וגם שם מזלי המשיך לעמוד צידי, לאחר שבעל המקום קיבל אותי בכמה מילים בעברית....! מסתבר שהוא במקורו ערבי-ישראלי מנצרת. הוא היה נחמד מאד וכמובן נתן לי מכל הבא ליד חינם אין כסף (התעקשתי לשלם סכום סימלי) לסופרמרקט קוראים" ראשיד" וכולכם מוזמנים לבקר. עם פתרון הבעיה, המשכתי דרומה ולנתי ב-Rest Area ביוטה (בזה היו גם שירותי אינטרנט - ממש מרכז מידע) ומסלול הליכה קטן שהוביל לכל מיני תצורות גיאולוגיות כתוצאה מהתגבשות מאגמה. בתור סטודנט לגיאולוגיה לשעבר לא עמדתי בפיתוי ויצאתי למסלול. בהחלט נחמד.
למחרת יצאתי לכיוון מואב, דרך כביש מספר 6 היוצא מדרום לעיירה "מזלג ספרדי" Spanish fork. להפתעתי, דווקא לאורך הכביש הזה ראיתי המון עופות דורסים עומדים על עמודי החשמל סמוך לכביש. הכביש מתפתל בכיוון עליה של 30 מייל וירידה של 30 מייל לעבר העיירה פרייס. עצרתי בעיירה גרין ריוור - במטרה לטייל למחרת לאורך הנהר, הרושם הראשוני שלי מהמקום לא היה טוב ולכן החלטתי להמשיך עד למואב. על הכביש לכיוון מואב יש חניוני דרכים פשוטים בהם ניתן לחנות במחיר סמלי של 5-10 דולר לילה. יש שם המון אופנוענים שרוכבים, מרעישים ועושים אבק. בבוקר המחרת יצאתי לכיוון פארק הקשתות (Arches) בו העברתי יום שלם. קצת קשה להעביר בו יום שלם לבד אבל כמשפחה זו נראית לי משימה אפשרית בהחלט, ניתן לנוח בצל הקשתות לאחר ההליכה ופשוט ליהנות. מומלצת במיוחד ההליכה לכיוון הקשת העדינה (Ddelicate Arch) שנמצאת בפינה הצפון-מזרחית של השמורה. בשעות השקיעה נצבע המקום בגוונים חזקים ומרשימים של אדום. לאחר ערב באותו חניון לילה של הערב קודם יצאתי לאזור הקניונלנדס ולקניון הסוס המת (Dead Horse Canyon), שהוא סטייט פארק כלול בתשלום נפרד של 20 דולר. שמורת הקניונלנדס מחולקת ל-4 מחוזות מהם 2 נגישים בקלות יתרה לציבור הקרוואנים. המחוז הראשון נקרא "איילנדס אין דה סקי" ע"ש הצוקים הנשאים מעל קו העננים ומזכירים איים. מחוז זה הוא יפה אך לא מצאתי בו עניין רב מידי , הזכיר לי את מכתש רמון... דווקא שמורת "הסוס המת" הפתיעה אותי לטובה, כנראה בגלל שניתן לראות בה את נהר הקולורדו זורם ואני מאד אוהב מים... בהחלט מומלץ! המחוז השני של שמורת קניונלנדס שביקרתי בו נקרא "נידלס" - על שם הסלעים המזכירים מחטים. הדרך לשמורה ארוכה מאד 48 מייל הלוך חזור, והסה"כ די מאכזב. בכניסה יש ציורים אינדיאנים מצד ימין. הסתובבתי בשמורה מספר דקות וחזרתי על עקבותיי.
באותו יום המשכתי לכיוון עמק המוניומנטים (Monument Valley) - אותו מקום מפורסם שרואים במערבונים למיניהם. הגעתי לשם מתוך כוונה לצלם שקיעה וזריחה. המקום מדהים ועוצמתי, שוכן בשמורת הנבחו והם אלו האחראים למקום. ניתן לחצות את האזור מבלי לשלם ולהתרשם באופן כללי או לשלם כניסה סמלית (10 דולר) ולהגיע ממש עד המוניומנטים. מאד מומלץ. ניתן משם גם לצאת לסיורים רכובים באזור. משם, חצייה לאחר כמה ק"מ למדינת אריזונה והמשך לגרנד קניון - הכניסה הדרומית והמתוירת יותר. ישנה בדרך אפשרות לעצור בנקודת תצפית שונות על מצוקים, נראה יפה אך לא טרחתי לעצור בדרך ל"דבר האמיתי" - הגרנד קניון. מקום מאד ממוסחר ומתויר. לאורך הדרך ישנן נקודות תצפית עד הגרנד קניון ווילאג'. שם יש מסעדה, סופרמרקט, קמפינגים ואפילו בנק. לטעמי הגרנד קניון עצמו מעט מאכזב אם כי עדיין בגדר ביקור חובה. קשה להתרגש מהמקום כשחולקים אותו עם המון אנשים. מהגרנד קניון חזרתי על עקבותיי (שוב...) ונסעתי לעבר העיירה פייג'. לפני פייג' מומלץ לפנות שמאלה לעבר ה-"הורס שו בנד"- עיקול 180 מעלות של נהר הקולורדו, הנהר חתר בסלעים 150 מטר לעומק כאשר הנפילה היא אנכית לגמרי, בהחלט מראה עוצמתי של הטבע. עוד מספר מיילים לכיוון פייג' ,פונים ימינה לכיוון ה"אנטילופ קניון". האנטילופ מתחלק ל-2 חלקים, עליון ותחתון, העליון הוא טיול קצר של שעה לערך, התחתון יפה יותר עם כל מיני מערות ומנהרות שאפשר לזחול בהן.
פייג' היא גם המקום לצאת ממנו לעבר "לייק פאואל". אני וויתרתי. המשכתי על הכביש ועברתי דרך "סכר גלן" לעבר"ברייס קניון". כרגיל בטיול הזה החלטתי באופן ספונטני להיכנס לשמורה הלאומית "דיונות קורל פינק", שוב, הכניסה ארוכה מאד ולא הזכירה דיונות במאום. אני כבר הבנתי שאם באמריקה רשום שזה "שם" אז זה "שם". בסופו של דבר הגעתי לדיונות. לא חייבים להגיע עד לשער הכניסה ולשלם, ניתן לעצור בצד הדרך ולטייל. הדיונות נחמדות. נמצאות לאורך רכס ברצועה צרה. העברתי את הלילה בחניון (חינם) סמוך לדיונות. זה היה הלילה הקר ביותר בכל הטיול ובבוקר למחרת מצאתי עצמי בשעה 11:00 עדיין בתוך השק"ש. החניון עלול להיות גדוש ברוכבי אופנועים למיניהם שבאים לרכב בחלק אחר של הדיונות. משם המשכתי לכיוון קניון ברייס, הדרך יפה מאד, כביש 89 עובר בתוך קניון מקסים ומתפתל. בדרך עצירה קטנה ב"קניון האדום" המהווה כניסה מרשימה וטעימה קטנה ממה שצפוי בברייס. בכניסה לברייס יש מרכז קניות ענקי בשם רובי'ז אין. דווקא שם פגשתי מוכרת מאד לא אדיבה ונחמדה בעמדת האינטרנט. בקניון עצמו, יש דרך נופית של 18 מייל לכיוון ולאורכה נקודות תצפית, שתיים מהנקודות הללו מיועדות לתצפית בזמן שקיעה ובזמן זריחה. השקיעה הייתה יפה מאד, הזריחה לעומת זאת, סיפקה לי דו-שיח של צלמים באפס מעלות... היא הייתה די מאכזבת, הקור לעומת זאת לא אכזב, הטמפ' בברייס יורדת מתחת לאפס 200 יום בשנה... בכניסה לפארקים כדאי לעצור במרכזי המבקרים ולהתעדכן בלוח ההרצאות, המועברות ע"י פקחי השמורות. בלילה הייתי בהרצאה על ניווט כוכבים ע"י האינדיאנים, ובבוקר המחרת בהרצאה על הגיאולוגיה של ברייס, כמובן שבתור סטודנט לגיאולוגיה לשעבר, לא היססתי להראות את ידיעותיי בתחום לפקחית הנחמדה ומשם קצרה הדרך לשיחת חולין ב-4 עיניים...
המשכתי בדרכי לפארק האחרון בטיול - פארק ציון. על זה נאמר - Save the best for last! נכנסתי דרך המנהרה המפורסמת ומהר מאד הבנתי שאת הפארק הזה אני אוהב מאד מאד - צוקים נישאים, מים, שלך (עוף דורס) ושלכת. הגעתי בסופ"ש והפארק היה מפוצץ אנשים. חניתי ברחבה ולקחתי את השאטל את תוך הקניון. גם לציון 3 אזורים טיול שונים, האזור המרכזי הוא קניון יפיפה שההגעה אליו ע"י שאטל בלבד בעונת השיא. לאורך הדרך מתפתל לו נהר הבתולה ויש כמה מסלולי הליכה. אני ממליץ במיוחד על ריוורסייד ווק (Riverside walk) הליכה מישורית וקלה לאורך נהר הבתולה. מסלול נוסף למשפחות הוא ברכות האמרלד. מסלול קשה יותר נקרא "נחיתת המלאכים" - 9 ק"מ מתוכם 4.5 ק"מ בעליה. בניגוד לספר מסלולים שראיתי, אני לא ממליץ למשפחות לטפס את הפסגה, ישנם 3 מקטעים במסלול הזה, כאשר השניים הראשונים מטפסים בדרך בטוחה יחסית על המצוק, המקטע השלישי מטפס חשוף על הרכס ויש להיעזר בכבלי המתכת שמעוגנים לסלע. לעיתים הסלעים חלקלקים למדי וכדאי להיזהר. לטעמי, מקטע זה מסוכן למדי למשפחות עם ילדים. ניתן בהחלט להעביר יומיים ואף שלוש בפארק ציון. בלילה הראשון שלי שם, לאחר שסיימתי את ארוחת הערב, לפתע נקישות על הדלת, שאלתי מי זה? והסתבר שזו ילדה בת 6... שבאה עם אביה לשאול אותי אם אני רוצה להצטרף לארוחת ערב... לא יכולתי לסרב. שוחחנו עד הלילה והמשכנו גם לארוחת בוקר... בכל יום ששהיתי בפארק שאלתי את הפקחים לגבי חלק מרוחק של הפארק שנקרא קולוב (KOLOB) חלק זה אינו מיועד לקרוואנים והם המליצו לי לא לטפס לשם בצורה חד משמעית ובמיוחד עיקול ספציפי אותו לדבריהם יהיה "בלתי אפשרי", בנוסף לכך הייתה מתוכננת להגיע סופה לקראת צהרי היום עם שלג "מובטח", מה שאומר שהייתי עלול להיתקע שם, מה שהשאיר לי מעט מאד זמן. כמובן שכל זה רק גרם לי לרצות להגיע לשם יותר... הפקחים המליצו לי לחנות את הקרוואן בחניון לא מסודר (חינם כמובן) ליד הכניסה לכביש הגישה, החניון עצמו הסתבר היה מעין שפך של נהר שהשקיע שם כמויות של חול, בנוסף הכניסה היא ירידה תלולה של 10 מטר לערך. אני לא ממליץ על החניון הזה... יצאתי למחרת מוקדם לדרך המפחידה של הקולוב, הדרך עולה לכיוון רכסים משוננים וחשופים של הרים בגובה 2500 מ'. הדרך אכן צרה אבל הנוף מרתק! המטרה הייתה להגיע עד העיקול "המפורסם". העיקול היה חד מאד אך הוא בטוח יחסית מכוון שהדרך אינה על פני התהום, עברתי אותו בקלות והמשכתי הלאה. אחרי 3 מייל נוספים ולאור מזג אויר והרוחות העזות שנשבו, החלטתי לרדת למטה, לא הגעתי עד סוף הדרך שם יש אגם אלפיני. בדרך חזרה עצרתי לצלם וכמה מטרים ממני התרומם עיט סלעים ענקי. כל הטיול התלוננתי שבקושי ראיתי עופות דורסים והנה ביום הטיול האחרון קיבלתי את מבוקשי! הקולוב אינו מיועד לקרוואנים גדולים אך אם אתם נוסעים בקרוואן מסוג C19 כמוני, אני חושב שהמקום בהחלט שווה ביקור, אבל - בשום אופן לא לוותר על התייעצות עם הפקחים (הריינג'רים) לפני הנסיעה!!!
מה"קולוב" נסעתי ללאס וגאס. כ-100 מייל לפני, אספתי בפעם הראשונה טרמפיסט בשם ג'וש, אמרתי לעצמי שאני חייב לעוזר כמו שהאמריקאים עזרו לי... הוא היה מאד נחמד ושוחחנו כל הדרך. לכשהגענו ללאס וגאס, חניתי את הקרוואן בחניית האוניברסיטה וג'וש הביא את הרכב שלו ולקח אותי לטייל בוגאס והראה לי חניוני קרוואנים. אחרי 5 דקות הרגשתי בלאס וגאס בבית. עשיתי לילה בוגאס בקרוואן בחניון רובי'ז אין (27 דולר ללא חיבור לחשמל ומים), מומלץ. למחרת החזרתי את הקרוואן, מסרתי עודפים כמו שמן טיגון למטיילים אחרים ששכרו קרוואן. לנתי לילה נוסף במוטל 6 - 33 דולר לילה, המיקום שלו מעולה וקרוב מאד לסטריפ והחדר נקי ומסודר. יחד עם זאת, התהודה בחדרים לא עומדת בסטנדרט של מלון. הבעיה היותר מוזרה היא גובה המקלחת... מה רבה הייתה אכזבתי לגלות שהטוש שגובהו 1.80, לא ממש מספיק לי. מסתבר שכל המקלחות הן בגובה הזה. קשה לי להמליץ על מוטל לאנשים 1.80 ומטה... בלילה חגגתי את סיום הטיול במסעדת דן מרינו הסמוכה - היה אוכל נפלא. המשכתי לעוד כמה ימים בניו יורק וחזרתי הביתה... לכמה מהאנשים שפגשתי הבטחתי לחזור לארה"ב תוך שנתיים...
