הרכב: זוג הורים ושני ילדים
מספר ימי הטיול: 22 יום
ספטמבר 2007
התחלה וסיום בניו ג'רסי
חזרנו מהטיול הגדול שלנו לפני שבועיים ולפתע נזכרתי שעדין לא כתבתי לספר לכם איך היה, מה עשינו ומה למדנו... אז הנה מעיין "יומן מסע", תוכלו לפרסם אותו באתר אם תרצו. בתכנון הטיול שלנו נעזרתי רבות במכתבי המטיילים באתר שלכם. אני מקווה כי גם המכתב שלי יהיה לעזר.
נתחיל בסבב הכרות
אבי – אב המשפחה, צלם מקצועי, טייל חובב ונהג ללא חת.
זר – הבת הבכורה שלנו בת 17.5, חובבת טבע וטיולים נלהבת ובעלת נטיה רצינית להציל את העולם.
עדן – הבת הצעירה שלנו בת 13, חובבת קניות, בילויים ובעלת אהבה בלתי נדלית למתוקים.
פזית – זו אני, האמא, הכותבת את יומן המסע המכונה במשפחתנו Captain's Log – והמבין יבין.
מסלול הטיול בקצרה
לקחנו את הקרוואן (האימתני C30) בניו ג'רזי ב-7 לספטמבר. מניו-ג'רזי נסענו לבוסטון, משם לפארק אכדיה במדינת מיין, לסנט ג'ון בקנדה, משם חצינו במעבורת לנובה סקוטיה קנדה, האי קייפ ברטון בקצה נובה סקוטיה, בחזרה לניו ברנזוויק - הופוול רוקס ומשם בחזרה לארה"ב לאזור ההרים הלבנים-White Mountains, חניה בקונטיקט לצורך טיול לא ממונע בעיר ניו יורק ובחזרה לניו ג'רזי. סה"כ 3300 מייל ב-22 יום. טיסות British Airways דרך לונדון - היה מצויין.
וזה מה שהיה לנו (אלו הם חלקים מה-Captain’s Log)
09.09
בעת כתיבת שורות אלה השעה 9 בבוקר בישראל – השעה כאן היא 2 בלילה. כולם מלבדי חורפים כמו דובים... תכף נגיע לזה. הגענו בשלום לארה"ב ביום שישי. אבי חיכה לנו בשדה התעופה והקרוואן שלנו חיכה לנו במגרש החניה שם. קיבלנו הלם ראשוני כשפתאום הסתבר לכולנו שב-'דבר הזה' נצטרך לבלות שלושה שבועות תמימים אבל מיד העמסנו את עצמנו ואת שלל מזוודותינו (אין שום בעיות אכסון כאן... יכולנו להביא עוד המון דברים...) והתחלנו לחפור במפות כדי למצוא קמפינג ללילה הראשון, וגם חנות וולמארט (היפר סופר ענק) כדי להצטייד. אבי קנה כמה דברים כבר בדרך אבל יש עוד המון להשלים. בכל אופן, אחרי יותר משעה של נבירה במפות והתקשרות לכל מיני אתרים (קיבלנו ספר ענק של אתרי קמפינג) מצאנו משהו, היה נדמה לנו שלא רחוק, ויצאנו לדרך. אבי קנה GPS בניו יורק וכך, שלווים, עייפים אך מבסוטים התחלנו לשוט בדרכים. לפי אומדן המרחקים היה נדמה שנגיע בתוך כשעתיים. יצאנו לדרך אם כן בערך ב-6:30 אחה"צ.
כדי לקצר, אספר שהגענו לקמפינג בשעה 2:45 בלילה - כן, זו לא טעות דפוס ולא התבלבלו לי האותיות (למרות הג'ט לג הפראי בו אני נמצאת כרגע). מה עוד, בכלל לא מצאנו אף חנות וולמארט, כלומר, מצאנו אבל לא עצרנו להיכנס כי נהיה יותר ויותר מאוחר. ה-GPS של אבי הוביל אותנו לעיר אחרת לגמרי, אי שם בפיתולי ההרים (בערך כמו לנסוע לאחד המיצפים הקרובים הביתה, אבל פי 20 יותר מורכב, מפותל ומרוחק). כל הדרך עברה בין יערות (אותם לא ראינו מפאת החשכה). טוב, בסוף איכשהו לקחתי את הפיקוד על הניווט ובעזרת מפות שיש לנו כבר משנים, הובלתי אותנו לקמפינג, לא לפני שעצרנו באיזו עיר בדרך להצטייד בשמיכות וכריות, קוטג' 4% וכמה עגבניות (זר עושה לכולנו בית ספר לבריאות תזונתית). הבנות כבר נרדמו בדרך כמובן. כן, אפשר לנסוע ולישון (חוץ מהנהג). כשהגענו בלילה הנהגנו מיידית משמעת לחשושים, כי כל הקמפרים השכנים כבר ישנו בטח שעות... בבוקר גילינו שאנחנו חונים על שפת אגם פצפון ועל העצים מסתובבים סנאים שובבים. איזה יופי, הכל מוקף עצים וירוק ירוק ירוק עד השמים. מזג האויר חמים ונעים. יש לנו מקלחת פצפונת ושירותים, יש מטבחון עם גז, מיקרו/תנור, מקרר ומקפיא (שעדיין לא מלאים).
אחרי ארוחת בוקר קלה יצאנו לדרך לכיוון בוסטון. הפעם כבר לא סמכנו על ה-GPS... אמהמההה... רצינו למצוא שוב את וולמארט כדי להגדיל מלאים, וזה גרם לנו סיבוב יפה בהרי הקטסקיל שבמדינת ניו-יורק, סיבוב של כשעתיים שלוש. בסוף, עייפים רצוצים וקצת רעבים, הגענו לקמפינג שנמצא סמוך לבוסטון בעיירה פצפונית שמה ליטלטון, השעה היתה 5:30 (התקדמות נאה לעומת היום הקודם). לפי המפה שקיבלנו כאן, וולמארט נמצא במרחק 20 דקות. החלטנו קצת לנוח, להתחבר לרשת לשמחת כולם ואז לנסוע להצטייד. אבל מה, הלכתי סוף סוף לישון, התחיל לרדת גשם (בעצם התחיל במהלך הדרך הנה), רצינו להתקלח ולאכול משהו... אין לי מושג מה היה. כשהתעוררתי היתה השעה כבר 1 בלילה. כולם ישנים והנה אני, כותבת את המכתב הזה. מחר יום חדש, עם ניווט בתוך בוסטון, יום שלישי בארה"ב - חייבים למצוא את וולמארט... לילה טוב לכולם.
11.09
לכל מי שעדין תוהה אם מצאנו את וולמארט, ובכן מצאנו גם מצאנו, הצטיידנו בכלי בית, מזון בסיסי ויצאנו לכיוון בוסטון. יש לנו GPS שאבי קנה בניו יורק אבל הוא עושה לנו קצת צרות (כי אנחנו כמובן לא יודעים להשתמש בו ביעילות) אבל לפחות הוא לא כועס ולא צועק... הגענו לקמפינג שעל המפה נראה קרוב למדי לבוסטון אבל הסתבר שזה לא כל כך קרוב... מזג האויר היה די עגמומי אבל החלטנו לא לוותר, ולקחנו את עצמנו לעיר קטנה בה יש רכבת קלה המסיעה לתוך העיר. לקחנו את הרכבת ודי מהר הגענו, אבל היה כבר מאוחר למדי אחה"צ בשבת, החנויות היו סגורות, הרחובות קרים ושוממים, למעט חנות מדהימה של תכשיטי קיצ' סופר אקסטרה... טוב, בלית ברירה, בילינו שם זמן מה, בחרנו וקנינו דברי הצטעצעות והמשכנו בדרך... אחרי כשעתיים הבנו שאין יותר מה לחפש ב-Down Town Boston וחזרנו לקמפינג. רק שתבינו, הקמפינג הזה היה בתוך יער, לכל קמפר (קרוואן) מוקצית חלקה ובה חיבור לחשמל ומים. שבילי היער - כמו ביער, מחופים בעלים ובוץ וכך בוססנו לנו בין השבילים. בבוקר יצאנו לצעידת בוקר סביב הפארק, מקלחות, כביסות, ארוחת בוקר - או, כאן צריך לעצור ולספר יותר. בארץ, ארוחת בוקר היא משהו שכל אחד מאיתנו חוטף, מי קורנפלקס, מי קפה או שוקו, סנדויץ' ורצים החוצה. כאן, יש להטעין את הבטריות בארוחת בוקר דשנה שתספיק להחזיק אותנו שעות ארוכות (2-3). יש לנו גז בקרוואן, עושים חביתות, לחם וגבינות ואפילו הצלחנו לחלץ כמה ירקות (במחיר מופקע כמובן). נורא מרעיב להיות בטיול...
בכל אופן, אחרי שמזג האויר לא השתפר הבנו שאין לנו מה לעשות בבוסטון והתחלנו להצפין לכיוון פארק אכדיה במדינת מיין. רוב הדרך על Highway ופתאום, ממש משום מקום, הגיחה לנו העיר Kittery, ומה אנו רואים כאן? רחוב ראשי עמוס בחנויות מותגים... כל השמות הגדולים עם כל ההנחות המתבקשות. כשירדנו מהקרוואן, רק כדי להציץ לרגע, אמרתי בשקט: בואו נהיה כאן רק שעה...איזו בדיחה... לא הספקנו אפילו את כל הרחוב הראשי אבל יצאנו ושללנו בידנו: שני זוגות נעלים לאבי (זה משהו חגיגי במיוחד למצוא לו נעלים), סווטשירט לזרי, כמה לבנים, אטלס דרכים משוכלל ועוד כמה זוטות. אחה"צ טרם חשיכה התחלנו לעשות שוב את דרכנו, לא לפני שפגשנו בסופרמרקט גדול, נקי, מאובזר ומגוון להפליא – התמכרנו לסופר הזה, ועוד נחזור אליו בהמשך... טוב, ממשיכים בדרך החשכה כבר יורדת, הבנות חורפות להן ואנחנו מדברים עם ה-GPS שלנו... אחרי מספר שעות החלטנו שדי להיום, מצאנו לנו תחנת מנוחה בצד הדרך בה חנתה משאית ענק, התמקמנו והלכנו לישון. בבוקר גילינו שנוספו למגרש עוד יותר מ-10 משאיות ענקיות. יש כאן תחנת מידע עם שירותים נקיים אז... טוב, עם שחר ועם התגברות התנועה על הכביש הראשי יצאנו לדרך. הבנות עדין ישנות אבל אנחנו נחושים להגיע לאכדיה מוקדם ככל האפשר. מזג האויר עדין לא מאיר פנים אבל בתוך הרכב חמים ונעים. בכל פינה פזורות נעלים, מפות ובגדים... לא חשוב, נעשה סדר אח"כ. 07:00 הגענו לחניון הפארק הלאומי אכדיה. אנחנו ראשונים כאן...
פארק אכדיה הוא פארק לאומי אמריקאי הנמצא ממש קרוב (על המפה כמובן) לגבול הקנדי. הפארק יושב ואורגן ע"י מליונרים אמריקאים בתחילת המאה שעברה, רוב האדמות נרכשו ע"י משפחות ההון כמו רוקפלר וכו' ואז נתרמו לטובת האומה (וגם לטובת משפחת הירשפילד הישראלית). מאד מאד יפה. המון עצים, אגמים, נחלים, האוקינוס האטלנטי מבצבץ מכל פינה ועיירות וכפרים מנקדים את השטח. הפארק הוא ענק וכמובן אין אפשרות להקיף אותו רגלית אבל יש בו אינספור מסלולי הליכה. כל היום הראשון עבר עלינו בנסיעה בפארק ואז במפתיע, תוך טעות נוספת בניווט (לאולימפיאדת הניווט כבר לא נגיע) הגענו לעיירה באר הרבור -Bar Harbor. בהתחלה לא ידענו אפילו לאן הגענו אבל אחרי כל כך הרבה שעות של גשם ואפרוריות כבר לא היה אכפת לנו איפוא אנחנו, העיקר לצאת ולשוטט קצת בחוץ. הגשם פסק ותוך כדי הליכה התרבו החנויות, בתי הקפה, המלונות וה-Inns ופתאום הבנו שאנחנו בעצם בעיר הקטנה והצבעונית הזאת. במקור תככנו להיות כאן רק מחר אבל אנחנו זורמים... אחרי שיטוט רציני בעיר, ברציף הנמל ובמלכודות התיירים המקושטות היטב (עדן – סווטשירט, זרי נעלי הליכה ב-60$ - שאני שילמתי עליהן בארץ 200$), חזרנו שמחים ורעננים לבית (כך אנו מכנים את הרכב שלנו) ומכאן נסענו למרכז המורשת האינדיאנית – לא משהו. במגרש החניה, שוב דיבור משפחתי צפוף ואז שוב ביקור בוולמארט לשיפור מלאים ולחנית לילה. 21:30 בערב - כולנו כבר חורפים.
היום השני שלנו בפארק אכדיה כבר היה שימשי למשעי, זה הכניס שמחה מיידית בלבבות כולנו. חדורי מרץ התעוררנו ליום החמישי בטיול. זרי יצאה לריצת בוקר וחזרה רק לרגע לספר שהפארק ענקי ומקסים. אבי יצא לצלם – שעה לעצמו. עדני ואני עסוקות בענייננו, סידור וארגון איטי. אח"כ ארוחת בוקר ויציאה לדרך. נסיון למצוא את נקודת הקליטה של הטלפון הנייד הוביל אותנו לחנות עתיקות מבולגנת ומקסימה. קנינו לנו משהו, קיבלנו טיפים לגבי המשך הטיול ואנחנו ממשיכים לנסוע ולטייל בשבילי הפארק. בדרך עצרנו ב-Sandy Beach חוף ים חולי ובו פגשנו לשיחה מעניינת עם אנשים החיים מכת האמיש או הקווקרים (התביישתי לשאול). הם התרגשו מאד כששמעו אותנו משוחחים ביננו בעברית ופשוט פתחו בשיחה. אנחנו ממשיכים ומתכוונים להגיע למגדלור הנמצא בקצה הקצה של הפארק, נוסעים דרך עיירות פצפונות ובתים יפהפיים. הבנות מוכנות לעבור לכאן כבר מחר לשנה או משהו כזה... רגע לפני המגדלור, השעה כבר אחה"צ ואנחנו נתקלים בקמפינג של Bass Harbor. קפיצה פנימה למשרד והחלטה מקומית להשאר כאן ללון בלילה – ערב ראש השנה. היה פארק מקסים. אנשים לבביים, מקלחות משובחות וטיול נחמד למגדלור ובחזרה. בערב ארוחת "חג" והעיקר סבב ברכות ואיחולים מכולנו לכולנו...
13.09
יש! הצלחנו להתחבר לאינטרנט. הבנות תקשרו עם העולם שלהן וכך אחרי ארוחת בוקר טובה יצאנו שוב לדרך. נפרדנו לשלום מהקמפינג החביב והלכנו למסלול אמנם Track נשמע הרבה יותר רציני אבל זה כולה... טיול רגלי) שנקרא: Ship Harbor Nature Trail. מקסים! סוף סוף ממש נהנינו מהנוף המרהיב של ים ויער, גלים ושלווה גדולה ומטיילים המנידים בראשם לשלום כשעוברים על פניהם. זהו יום שמש מקסים. אחרי הטיול התחלנו בנסיעה הגדולה לכיוון קנדה. חציית הגבול כל כך קלה ופשוטה, מעוררת קינאה. אולי גם לנו יהיה פעם מעבר גבול פתוח וידידותי שכזה. בינתים, למדנו כבר להסתדר יחדיו. ישנן משימות לכל אחד ואחת מאיתנו ואנחנו חולקים בנטל. יש גם הומור שמתפתח תוך כדי נסיעה ומצבור של חוויות מצחיקות ומעצבות (גם מעצבנות... ). ב-20:30 אנחנו מגיעים לסט. ג'ון שבקנדה, עוצרים במגרש חניה של מסעדה מבודדת, מתקינים ארוחת ערב: נקניקיות, ספגטי ברוטב עגבניות ותירס מקופסא. קר למדי בחוץ והבנות הולכות לשון ביחד ב"סלון" על הספה. לילה קר מצפה לנו ואני לא מצליחה להרדם. בחוץ אין שום סימנים מעידים על כלום אבל יש לי אי שקט... ב-5 בבוקר אבי מזנק מהמיטה (בעדינות, הכל מדוד כאן) ומחליט להגיע לנמל כמה שיותר מוקדם. לא קנינו כרטיסים למעבורת מבעוד מועד ואנחנו רוצים להבטיח את מקומנו. הדרך לנמל 5 דקות... ואנחנו בתחילת התור עם עוד כמה משאיות וקמפרים. צחצוח והתרעננות והנה על המעבורת ויוצאים לנובה סקוטיה... דרך של 3 שעות ו-225$ מקפיצה אותנו ומקצרת מאד את המסלול.
17.09
כמה רגעים של שקט בקרוואן, כל החיות יצאו לטיול בוקר ואני נשארתי קצת לבד. סידרתי, ניקיתי והכנתי את שולחן ארוחת הבוקר. הקפה תכף יהיה מוכן ובינתיים יש לי כמה דקות לכתוב ולהמשיך לספר לכם את קורותינו. רק שתדעו, שאנחנו כבר מסתדרים נהדר, למדנו שצריך לקום השכם בבוקר, להתארגן במהירות ולצאת לדרך. רק כך נוכל להספיק משהו. אחרת, יש לכולנו נטיה להמרח באיטיות ולהגיע לשלב הנסיעה והפעילות רק לקראת צהרים. בכל אופן, נובה סקוטיה אליה הגענו ביום שישי שעבר התגלתה כחבל ארץ נעים מאד עם חופים מפורצים ויפיפיים המנוקדים ומשובצים בכפרים פצפונים. יש כאן כמובן תעשיית תיירות מפותחת אבל הרבה יותר נעים וידידותי מאשר בארה"ב. נדמה שפחות זורקים לך בפרצוף את מלכודות התיירים... אז ביום שישי איך שירדנו מהמעבורת נסענו לכפר קטן, מה זה קטן, רח' ארבל (הרחוב שלנו בכפר) הוא פי 3 מהכפרון הזה (פחות מ-700 תושבים). אבל, זהו יישוב מאד מאד ותיק – Bear River שמו אשר יושב בראשונה ע"י אינדיאנים משבט המיקמק. מה שנותר כאן הם מספר בתים צבעוניים ומקושטים באופן משעשע ביותר, מספר חנויות קטנות ובעיקר חנות המוכרת את כל דברי האמנות המיוצרים ע"י התושבים. הדברים מקסימים באמת וגם יקרים להחריד. מכאן נסענו למרכז המורשת האינדיאנית המקומית ומצאנו מוזיאון המוקם רק בעונת התיירות ומציג את אורחות חייהם של האינדיאנים שהגיעו לאזור זה לפני 12,000 שנים. מאד מאד נהנינו. למדנו כאן שהאדם הלבן לא עשוי מיקשה אחת, הצרפתים שהגיעו הנה הטיבו להשתלב עם הילידים, למדו מהם הרבה וחיו בשלום ביחד. כל זה עד שהגיעו האנגלים העצבניים, השתלטניים והמסיונריים שפתחו במלחמה וכמעט שחיסלו את כל העם הזה, את מי שלא הצליחו לחסל, הפכו לנוצרים. מכאן, נסיעה קצרה לעיירה Annapolis Royal שהיא מעין עיר מחוז, כאן מצאנו לנו קמפינג על גדת הנהר ויצאנו קצת לתור את השטח בנסיון למצוא איזה מסלול שמתאים לאחה"צ. לא מצאנו משהו מרשים (אנחנו הולכים רק על 'מרשימים', לא מסתפקים בפחות..) אז חזרנו למחנה והכנו לנו ארוחת ערב עם מרק עוף - כמעט כמו בבית, קבבים על האש ואורז... מ...מ...טעים. מחר בבוקר נבקר בשוק האיכרים המקומי ונגלה שהוא מקסים מכל מקסימות! אוטנטי - כלומר לא תיירותי כלל וכלל. איכרים המגדלים כל מיני דברים כמו עגבניות שרי מתוקות מדבש ואורגניות לחלוטין - במחיר מופקע של 24₪ לקופסא קטנה, עושי תכשיטים, קווילטים, סורגות ואפילו פיתה עם פלאפל (בצורה של קציצת המבורגר) – אורגני... אנשים נפגשים כאן ויש אוירה של תחילת המאה ה-20. העיירה הקטנה גם מתברכת בטיילת עץ לאורך הנהר ובתים יפים וצבעוניים עם חנויות, שלמרבה המזל היו סגורות (יום ראשון בבוקר). והנה כבר שעת הצהרים, הגשם שוב מתחיל לרדת ואנחנו מתחילים לנסוע לכיוון אזור החוף המזרחי.
Bear River, Nova Scotia
ככלל, נובה סקוטיה מחולקת למסלולים המובחנים ע"י הנוף, מוצא התושבים והענין השונה בכל אחד מהם. אז, התחלנו לנסוע כאמור לחוף המזרחי בו יש את מסלול המגדלורים,זהו חוף מאד מאד מפורץ ועל כן ריבוי מגדלי האור. הדרך עוברת עלינו בסופה ומבול של ממש. אבי אוחז חזק בהגה והבנות ישנות בינתים. קשה מאד לראות והכביש חד מסלולי לכל כיוון, בין יערות, פלגי נחל ואגמים. למזלנו אין הרבה נוסעים שהעזו לצאת לדרך היום ואנחנו כמעט לבד על הכביש. אחרי מספר שעות לא רב, הגענו לעיירה לוננברג Lunenburg. זוהי עיירה שהוכרזה כאתר מורשת תרבות של האו"ם. מצאנו את הקמפינג המקומי די בקלות, מאחורי מרכז המידע (לא לפני שטעינו והגענו ל---בית זקנים). שלא כמו באתרי קמפינג אחרים כאן זהו מגרש מסודר לחלקות, בנין קטן לשרותים ומקלחות וזהו. אין פינוקים נוספים ואפילו לא שומר בשער. נרשמנו ללילה בלשכת התיירות ובגשם שוטף התמקמנו. תוך כדי המעבר בעיר הבחנו עד כמה היא יפה והבתים מיוחדים. נטייל כאן מחר. שוב ארוחת ערב – עם אילתורים, והיום ערב מוקדם וכולנו צונחים למיטות. סוף סוף התחלתי לקרוא את הספר שלי. בבוקר, ראינו שלא טעינו... זו עיר מלבבת במיוחד. יום שמש קידם את פנינו (ומעתה והלאה עד השמש תחזיק מעמד לכבודנו לכל אורך המסלול בנובה סקוטיה). טיילנו לאורך הרחובות, ביקרנו בכנסיה המקומית המרשימה מאד, נלכדנו בכמה מלכודות תיירים, השארנו להם קצת ג'ובות והמשכנו הלאה למקום אליו רצה אבי להביא את כולנו – Peggy's Cove זהו מגדלור, המפורסם ביותר כאן. המגדלור יושב על חוף סלעי ענק מדהימים. בנוסף, כפרון פצפון, גלריות וחנויות ואפילו בית קפה ממנו ניתן לחזות בשקיעה המרהיבה על רקע המגדלור. כפי שאתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם, אבי פנה מיד לענייניו (צילומים מכל זוית אפשרית) ואילו הבנות ואנוכי פנינו לטיול על הסלעים ואח"כ לבית הקפה ממנו נחזה בשקיעה. אחרי השקיעה חזרנו לקמפינג ופצחנו במספר שעות וטרטורים על רקע הצטברות הכביסה שלנו... לא פחות מ-4 מכונות כביסה ואינספור סיבובי מייבש עד שנפלנו נטולי כוחות בחצות הלילה...
יום שני ואנחנו יוצאים מאוחר (מידי) לכיוון הליפקס, הלא היא עיר הבירה של נובה סקוטיה. זוהי עיר נמל – טבעי השני בגודלו בעולם. אמש החלטנו לשנות את המסלול ולקצר אותו לאור המרחקים העצומים וחוסר היעילות התפעולית שלנו (אל תדאגו, זה עוד ישתנה... ) אז הגענו לעיר (כן זו עיר, משהו בגודל של חיפה) טיול על הטיילת היפה לאורך הנמל ואנחנו יוצאים לסיור בעיר ובנמל עם רכב אמפיבי – מעין צפרדע ממונעת עם מדריך היפר-אקטיבי שמדבר בקצב של מכונת ירייה משוכללת... כל כך הרבה דיבר עד שעשה לנו חור בראש וחצי מהסיפורים לא הבנו. אבל הטיול נחמד מאד ואחרי הסיור בכל האתרים המרכזיים בעיר הרכב יורד אל המים ועושים סיור בנמל עצמו. חוויה מיוחדת במינה. אחרי הסיור ביקרנו במוזיאון הימי המקומי ובו שרידים של הטיטאניק ותצוגות מרשימות של אניות רבות. השתתפנו אפילו בסיור מודרך על ההיסטוריה של הפיראטיות הימית – מאז ועד היום. אחרי הסיור הזה עדן כבר יודעת שפיראטיות זה לא משהו חביב נוסח הוליווד... כבר לפנות ערב ואנחנו יוצאים בנסיעה לכיוון טרורו, עיר מחוז – במחוז אחר של נובה סקוטיה בה נחנה ללילה. התקשרנו (שלא כהרגלנו) לקמפינג כדי לוודא שאנחנו בכיוון (אין צורך בהזמנות מראש, יש המון מקום עכשיו) ואחרי כשעה הגענו לקמפינג (Alm River Camping) המוכתר כמלך הקמפיניגים בעלי המקלחות והמכבסות הנקיים והנעימים ביותר, עד כאן. טוב, אני מפסיקה אבי והבנות חזרו ואנחנו צריכים להתקדם עם התכניות...
18.09
יצאנו לדרך לאחר מילוי גז, התחברות לאינטרנט ותכנון מחדש של המסלול. מסתבר שצריך להיות יותר מאורגנים לגבי הנסיעות מאשר היינו עד כה. בארץ אין בעיה לשנות ולחתוך פתאום ימינה... כאן, כל טעות עולה בשעות של תיקון... אז החלטנו לנסוע ל-Cape Breton Highland זהו הפארק הלאומי הגדול ביותר בנובה סקוטיה, כאן נגלה נופים אחרים, נשוט על זודיאק לצפות בלווייתנים מסוגים שונים, אחת החוויות שהשאירו בנו רושם אדיר. נקלענו ללהקת לוויתנים שמחים, מקפצים ושוחים ובמשך שעתיים לא הפסקנו לצלם, ולהתפעל. כאן הלכנו לטיול ברגל באחד המסלולים ואפילו פגשנו במוס... בעיירה בדק ביקרנו במוזיאון של אלכסנדר גרהם בל שהיה חוקר וממציא (טלפון ועוד ועוד) מופלא.
21.09
היום ביקרנו באתר המסמל יותר מכל את תופעת הגאות והשפל שהיא אדירה באזור זה של העולם. היינו ב-Hopewall Rocks אשר בניו-ברנזוויק, קנדה. מכאן יצאנו בחזרה לכיוון ארה"ב עם חניה במגרש החנייה של וולמארט בבנגור. ארוחת ערב בקרוואן וחילוץ עצמות, איך לא, בוולמארט. איזו הפתעה, בסניף זה ישנה מחלקה ענקית - בגודל של הסופר שלנו בכפר, רק לדברי יצירה. התפרענו שם לגמרי... בבוקר גילינו עוד מספר קמפרים שהצטרפו בלילה לחנייה. היום, יום שישי ננווט את דרכנו לכיוון ההרים הלבנים ונגיע עוד במהלך הבוקר לחניית יום כיפור באחד מחניוני הקמפינג הפזורים בשטח. על הבוקר ביקשנו ומצאנו סניף של סטרבקס פתוח ומזמין עם קפה בדיוק בטמפרטורה הנכונה.. ברדיו מתנגנת מוזיקה אמריקאית ותחית מזג האויר צופה יום שמשי ונעים במיוחד. יום הכיפורים עבר עלינו במנוחה מוחלטת באחד מאתרי הקמפינג. מדהים, עד כה עברו כבר שבועיים של טיול ועדיין לא נחנו אפילו יום אחד... בערב הבערנו מדורה, חרכנו כדבעי תפו"א, נקניקיות ואפילו פשטידת תירס מאולתרת.
גאות ושפל קיצוניים ב-Hopewall Rocks
23.09
היום נטייל ב-Mt. Washington נטפס בהר עם רכב ומדריך מצויין הבקי ברזי המקום המדהים הזה. מזג אויר נינוח למרגלות ההר לא מבטיח כלום כי השינוי האקלימי הוא קיצוני במיוחד. למעלה בפסגה שורר קור ארקטי ורוח עזה מצליחה להרים אפילו את גדולי המבקרים... נדמה לנו שהתמכרנו להר הזה ואנחנו רוצים עוד לשוב אליו... בימים הבאים נבקר בכל אזור ההרים הלבנים, נטייל בשבילים המסומנים היטב, מפלים, אגמים, יערות ונחלים המזמנים לנו הנאות רבות ושעות ארוכות של פעילות גופנית. נצפין עד Lake Umbagog בחיפוש אחר מוסים ודובים ונגלה טבע יפיפה המשרה על כולנו שלווה גדולה.
26.09
היום נתחיל לנסוע דרומה לכיוון קונטיקט עם חניית ביניים בקייפ קוד. הקייפ הוא אי המחובר בגשר אל היבשת, יש בו עיירות קטנות, יערות וחופים חוליים מלא העיין. טיילנו, שוטטנו וסימנו לנו כיעד אפשרי לחזרה ביום מן הימים.
28.09
הגענו לחברים בקונטיקט, כאן נשאר עם קפיצות לביקור בניו יורק עד לשובנו הביתה ביום שלישי...
לסיכום הטיול
• מזג האויר - זה אולי הדבר החשוב ביותר כשמטיילים בחו"ל. היה לנו מגוון מרשים של סגנונות... גשם שוטף, גשם דלוח, עננות רבה, עננות דלילה, שמש חיוורת ושמש נעימה. חום נוראי וקור מקפיא.
• מקומות לינה - היינו באתרי קמפינג מאד מסודרים ונחמדים, עם מקלחות חמות שרותים נקיים, הכנה לקומזיץ וכו'. אבל, ישנו גם במגרשי חניה באמצע שומקום, בלי חיבורים לחשמל ומים והסתמכנו רק על האמצעים שברשותנו. זה הספיק כדי לבשל משהו, קצת לחמם את הקרוואן, לשטוף פנים ושינים ולישון.
• טיולים - הטבע מהמם, הכל ירוק והופך באיטיות לצבעי הסתיו - אדומים חומים וצהובים. כל כך הרבה מים...
היה נפלא, למדנו לתפקד כצוות מיומן במרחב מצומצם. למדנו שצריך לתכנן טוב יותר את המסלול ולדעת כל הזמן לאן רוצים לנסוע ולמה. ואיך שהגענו הביתה מעומקו של הג'ט-לג, התחלנו כבר לתכנן את הטיול הבא...
תודה לצוות מוטורהום ישראל על העצות והסיוע לאורך הדרך.
פזית והמשפחה
