הרכב: זוג הורים ושני ילדים
מספר ימי הטיול: 21 יום
אוקטובר 2004
התחלה וסיום בבוסטון
ברגע של הסח הדעת, אולי אפילו קהות חושים קלה, החלטנו אישתי ואנוכי לצאת למסע Extreme Challenge בצפון החוף המזרחי של ארצות הברית, רכובים על גבי קרוואן מפואר, מאובזר למישעי ובגודל כללי של אוטובוס אגד בקו 18א לנווה שאנן. אין ספק שהקורא הישר (וגם זה הסובל מעקמומיות קלה) ישאל את עצמו מן הסתם מה למסע שכזה, היוצא מבוסטון, עובר בעיירות חוף ציוריות ובפארקים מתויירים, חוצה את מסצ'וסטס, מיין, ניו המפשייר, ורמונט, בואך טורונטו, מפלי הניאגרה ומדינת ניו-יורק והחוזר חזרה לבוסטון, ובין דרגות קושי השמורות בדרך כלל לחבר המטורללים היוצאים בשליחותו של איל פלד ליבשות נידחות ולאזורים בתוליים על פני כדור הארץ. התשובה רבותי, פשוטה למדי. קחו את המסלול לעיל, הוסיפו לו ילד בן שנתיים ועשרה חודשים (רועי) ותינוק בן שלושה וחצי חודשים (סער) והרי לכם מסע מאתגר, רצוף קשיים תיפעוליים ועמוס בבעיות לוגיסטיות מבוסטון ועד להודעה חדשה.
תכנון המסלול עצמו החל זמן רב לפני הנסיעה. התמקדנו במציאת אטרקציות מעניינות לרועי, תוך הקפדה על נסיעות קצרות יחסית שיתאימו לסער וביקור במקומות אטראקטיביים לשנינו. לאחר שימוש באלגוריטמים מורכבים מקורסים נשכחים בחקר ביצועים, והעלאת קורדינטות תואמות על מפת האיזור שהודבקה אחר כבוד על הקיר בסלון, הוצאנו תחת ידנו מסלול בן 3,000 ק"מ שהיה מזכה את שנינו ביחד וכל אחד לחוד אם לא באות לגיון הכבוד הצרפתי, אזי לפחות בציון לשבח ממוסד הטכניון למחקר ופיתוח.
מלאכת האריזה והשינוע שהחלה אף היא זמן רב לפני הנסיעה, אופינה בשני שלבים עיקריים:
השלב הראשון כלל הכנה של רשימות מפורטות באקסל עם פילוח מדוייק לקטגוריות (מה עולה איתנו למטוס ומה לבטן האוירון, אילו קניות בארץ ואילו בחו"ל, וכן פילוחי מישנה של כל פריט ופריט ע"פ שייכותו לכל אחד מהיוצאים למסע). הרשימות הודפסו ונבדקו בקפדנות ע"י מחלקת בקרת איכות (עינת) ולאחר שאושרו ונחתמו, ניתלו בפריסה רחבה על דלת המקרר לכל מקרה של שינויים ותוספות (Change orders) שלא נדע.
השלב השני היה בעצם פשוט בהרבה וכלל ריקון כללי של תכולת הבית (למעט הריהוט הכבד וכלי החשמל הגדולים) אל תוך חמש מזוודות, שבעה תיקים וחמש עשרה שקיות ניילון גדולות שנישמרו בקפידה מביקורנו האחרון באיקאה.
היום המיוחל הגיע בסופו של דבר, ובשתים ושלושים אחר חצות, מצאנו עצמנו מעמיסים את טפינו ורכושנו על מונית הסקודה הלבנה של האדון סיסו שטרח והגיע חמוש בגגון ובכמה עשרות מטרים של חבלי קשירה איכותיים. שני זאטוטינו היקרים, שהיו אמורים ע"פ הרשימה שערכנו (עמוד 4 שורה 26 מלמעלה) להמשיך את שנת הלילה שלהם בדרך לשדה התעופה, גילו סימנים של ערנות מפתיעה שנטעו בנו תיקוות ראשוניות שמא ההסתגלות לשעון ארצות הברית תארך פחות מהמתוכנן. בניגוד בולט למנהג בני עמנו מאז חצייתם את הגבול המצרי אי שם בספר יהושוע, נמנענו הפעם מעצירה בחנויות הדיוטי פרי, ולו בשל העובדה המצערת, שלא נותרה לנו אצבע אחת לרפואה שלא היתה מחוברת לשלוש שקיות, לתיק כלשהו או לילד זה או אחר.
זה המקום אולי להזכיר, שעודף נסיעות לחו"ל מטעם העבודה, הקנו למשפחתנו העליזה מקום של כבוד בטרקלין האח"מים בנמל התעופה הלאומי (לא בגלל שיש שם מקום ספציפי של כבוד אלא בגלל שנאלצנו להתפרס על עשרים וארבעה אחוזים בקירוב משטחו הכולל של הטרקלין ועל מרבית מתחם השירותים והמטבח). באוטובוס בדרך למטוס, לא יכל רועי לעצור בעד התלהבותו ופצח בצעקות מחרישות אוזניים שכללו תיאור מפורט של כלי הטיס השונים שחלפו בסביבתנו "אבא אבא תראה איזה אוירון גדול ואילו מנועים ענקיים", "אמא אמא תראי הינה טורבינה", "אבא הוא ממריא ואז הוא יקפל גלגלים". האדון המכובד שניצב לידי שאל בדאגה אם שלחנו את האיקיו 2000 הנ"ל לבדיקות, ואני, בהתמוגגות רבה ובפרץ של גאווה אבהית מובנת התחייבתי בליבי (ללא דרך מילוט) להכפיל לילד מראש את דמי הכיס המתוכננים בשנים הקרובות ולהתחיל בהפקדתם לחשבון עו"ש נושא ריבית כבר לכשיגיע כבודו לגיל שלוש.
מיותר לתאר את פניהם המכורכמים של הנוסעים במחלקת העסקים כאשר זיהו אותנו צועדים בביטחה אל קידמת המטוס. אפילו החיוכים הרחבים של הדילות הגרמניות, לא הצליחו להסתיר את חרדתן האילמת לגורל הטיסה, לשלום הנוסעים ולשמה הטוב של חברת לופטהנזה ושותפותיה ב Star alliance.
ובכן, במאמר מוסגר רישמו לפניכם, שלכל הנוסעים שלום (ובמילא גם לא להתראות) ושהטיסה עברה באופן חלק מעל למשוער עד כדי כך שהגרמני חמור הסבר שישב מאחורי אישתי טרח לציין בפניה בסוף הטיסה כי יש לנו בהחלט ילדים ראויים לשבח (לא רציתי להגיד לו, שאנחנו דווקא הימרנו ביחס של חמש לאחד שהטייס ישקול לבצע נחיתת חרום עוד לפני שנצא את גבולות המדינה). ריטואל הפנים המבוהלות של הנוסעים חזר על עצמו גם בטיסה מפרנקפורט לבוסטון ושוב נכונה לנו הפתעה כאשר למעט סימנים קלים של נמק בידי הימנית שהחזיקה את סער ברגעי משבר קלים לא נרשמו שום אבדות לכוחותנו. בהגיענו ליעדנו שיחק אותה רועי בגדול והפגין התנהגות למופת גם בתור לביקורת דרכונים בארצות הברית. סער לעומתו החליט לבשר לפקידי ההגירה על בואנו לארץ הצווחות הבלתי מוגבלות ופצח בסידרה אימתנית של צרחות וצעקות מלוות בבכי היסטרי ובפיתולי גוף כנדרש ואשר באופן מפתיע, לא ממש הרשימו את הפקיד חמוץ הסבר שהחתים את דרכוננו בחותמת המיוחלת.
הלילה הראשון - את לילנו הראשון בניכר בילינו במלון הולידי אין באחד מפרברי בוסטון. הבטיחות כידוע, נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות של האמריקאי הממוצע, וכך אין באפשרותו של תייר המגיע בטיסה טראנס אטלאנטית לקבל קרוואן שכור ביום הטיסה אלא רק ביום למחרת. לא נותר לנו אלא לעבור לילה אפוף והפוך עם ילד קטן ותינוק שניראו שניהם חדורי אנרגיות מוגזמות כמו השפנפנים של אנרג'ייזר בעוד שנינו, הסובלים מעייפות כללית של אחרי טיסה מפרכת, סחוטים כמו צמד סוללות תדיראן מיובשות. נדרשנו לכמויות גדולות של שוקלדים, פיצה וממתקים אחרים (בעיקר לשנינו) להעברת הלילה הראשון והודנו לשם יתברך (שבדרך כלל אנחנו לא כל כך שומרים על קשר איתו) על שהואיל לשלוח לנו יום חדש ורענן. נהג המכונית המסחרית שנשלח לאסוף אותנו מהמלון מטעם חברת השכרת הקרוואנים לא זיהה אותנו בתחילה ולא בגלל שלא ניצבנו בלובי בשעה היעודה אלא משום שלא חשב הבחור לחפש גם מאחורי ערמת המזוודות התיקים והארגזים שערמנו בפתח המלון. בשעה טובה ומוצלחת, ומשמצא כבודו את משפחתנו, הועמסנו אנו ורכושנו אל המסחרית ויצאנו לפגוש את הרכב שיהיה לנו לבית בשלוש השבועות הקרובים.
יום קבלת הקרוואן - ברגע הראשון, כשניצבנו ליד הקרוואן, קצת פיקפקנו בנכונות ההגדרה "רכב". הרי טרחנו להזמין דגם גדול באורך של 9.75 מטר וברוחב של טנק מרכבה סימן שלוש (ורק מעט יותר כבד). באותו רגע ראשון יחיד ומפוקפק גם חלפה בנו המחשבה ההיסטרית שבהעדר נהג אוטובוסים מקצועי, נאלץ אנו לנהוג את הצימר הממונע הזה ברחבי המדינה והמסלול המהוקצע בן שלושת אלפי הקילומטרים שתיכננו, נראה לפתע ארוך ב-2900 ק"מ מן הרצוי והראוי. כמובן שכיאה לשני יוצאי צבא (ולאחד שחוזר גם כל שנה למילואים) שמרנו על ארשת פנים רצינית ומלאה בביטחון עצמי למען לא ישימו חלילה לב בעלי המקום הגויים לעובדה המצערת, שעוד ביציאה מהחניון, אנו מתעתדים לקחת עימנו את מרבית השלטים ועמודי התאורה ולפחות כמה מטרים מהגדר שהקיפה את סוכנותם הממורקת. לאחר הרשמה ותשלום עברנו לקבלת תדריך מפורט בן שעתיים על כל מערכות הרכב מבפנים ומבחוץ, החל באופן הפעלת הגנרטור והשירותים והמקלחת דרך הפעלת התנור והחימום והגז והמקרר והטלויזיה והוידאו וכלה בהוצאת יחידת ההרחבה וחיבורי החשמל והביוב והמיים והכבלים ועוד כהנה וכהנה מערכות. כשכל הנ"ל מאחורנו, כמו גם מלאכת פריקת פקלאותנו אל ארונות הרכב ואל תאי האיחסון, התישבתי בכבדות בכורסת הטלויזיה המסתובבת אשר באופן מפתיע ניצבה בדיוק מול ההגה והנעתי את מנוע ה-V8 האימתני. אמת פשוטה היא, שגם אם תחפשו בנרות (ובכל קופסאות הגפרורים), קשה לי להאמין שתצליחו למצוא זכר ישראלי אחד שנהמת המנוע הכבד זולל הדלק לא תעלה על שפתיו חיוך ראווה צנוע, הנשען על תחושת אופריה קלה עד מוגזמת מאוד. וכך, כשחיוך חדש מרוח על פניי ומבלי לבזבז יותר משש וחצי דקות על מציאת ידית בלם היד, יצאנו את החניון מקפידים על ביצוע סיבוב רחב ומרשים כיאה לסמטרילר האימתני עליו רכבנו. מבט ראשוני במראה הצדדית הראה להפתעתנו שלא עקרנו ממקומו ולו עץ או שלט אחד וכי באופן לא ברור אנו אכן נוסעים בצד הנכון של הכביש (אם כי, ליתר דיוק... על כל כולו של הצד הנכון של הכביש).
תחנתנו הראשונה במסלול, כפי שהופיעה בפקודות מטכל נוסח משולב תשס"ב/גירסה חמש, היתה בימ"ח המרכזי דמוי מרכז הקניות ששכן כמה מיילים בהמשך הדרך. לאחר השתלטות עוינת על ארבעה מקומות חניה בחניון הענקי נפננו להצטייד בכל מה שהופיע ולא הופיע ברשימות האקסל המפורטות שגררנו מהארץ. החל מטוסטר, קומקום חשמלי ומכשירי קשר לניווט הקרוואן בחניונים הדורשים גם נסיעה ברוורס רחמנה ליצלן, דרך כל מוצרי המזון להכנה מהירה ואיטית ועד כל מה שנדרש לחיי יומיום רגילים ושניתן להעלותו על הדעת. למזלנו הרב, היה הסופרמרקט מצוייד בעגלות קניה במימדי אוטוביאנקי מודל 82 (כולל מושב קידמי לרועי) וכך הצלחנו להעמיס לעגלה אחת כבדה את כל אשר רכשנו. בשלב זה ולאחר ארוחה ראשונה ומפוארת בקרוואן, הכנסנו לפעולה את מחשב הניווט המלומד שהשאיל לנו באדיבותו הרבה ידידנו היקר מר ניר ברקת, ומבלי להניד עפעף ובלי לאמץ יותר מכמה תאי זיכרון הוביל אותנו הנל במהירות ראויה לשבח לאתר הקמפינג הראשון - בעיירה גלוסטר כחצי שעה נסיעה צפונית לבוסטון. מה אומר ומה אגיד, מכשיר קסום המסוגל לקחת אפילו אהבל מושלם לכל יעד ולכל מקום בקלות ובמהירות ואפילו אם יתעקש אהבל זה, שלא לשעות להוראות הנסיעה הנאמרות על ידי המחשבון הקטן בקול צלול וברור ולטעות בפניה זו או אחרת, הרי שידאג מיודענו החכם לחשב המסלול מחדש ובקול סלחני וצלול להמשיך ולהורות על כיווני הנסיעה הדרושים. כך, מצאנו עצמנו נוסעים בסימטאות העיירה הציורית כאילו אנו מסתובבים עם הספורטאג' של עינת ברחובות המוכרים של מרכז הכרמל. מיד עם הגעתנו לאתר, הפגנו במיומנות מרשימה את ידיעותינו הרחבות בחיבור הקרוואן למקורות החשמל המיים והביוב ובהוצאת יחידת ההרחבה המרשימה והתפננו לספור את אינסוף הסנאים שרצו וקפצו ברחבי הקמפינג. סיימנו את יומנו הראשון עייפים ורצוצים כמו אחרי מסע טירונות מפרך וכל שנשאר לנו כעת לא הסתכם אלא בביצוע מקלחות לילדים, סידור המיטות, החלפת חיתולים, הכנת בקבוק וארוחת ערב, שטיפת כלים ובקבוקים, הרתחת מים לסטריליזציה ועוד כהנה וכהנה מטלות ומשימות שגרתיות יותר ושגרתיות פחות ושבסיומן צנחנו שדודים בחדר השינה המרווח ולו בכדי לקום אחרי שעתיים להאבסת התינוק הזללן בבקבוק הלילה הקבוע.
התעוררנו עייפים לאחר לילה קצר של נדודי שינה ולאחר שעה של התארגנות, יצאנו לראות את הזריחה מעל האוקיאנוס. שעה וחצי נוספות... טוב אני מגזים... שעה ורבע נוספות, הספיקו לנו להחלפת חיתולים ושטיפת בקבוקים קיפול הקרוואן, העמסת האופניים על המתלה וקשירת הצאצאים למושבי הבטיחות טרם יצאנו אחר כבוד לנסיעת הבכורה לאורך המפרצון ולביקור בעיירה רוקפורט ובטירה חמודה בסגנון ימי הביניים, שהפיכה חיים בכל סיפורי הטירות ואגדות הנסיכים שרועי הכיר וידע לדקלם בעל-פה. שש דקות מטכ"ליות של התלהבות מהטירה הספיקו לנסיכנו הצעיר בטרם עבר להתפעל ממכסחת הדשא האימתנית שקיצצה בדקדקנות את המדשאות הסמוכות. לא עזרו הסברנו על שכיחותן של המכסחות במושב אל מול חסרונן הבולט של טירות עטורות מגדלי שמירה מתקופת ימי הביניים. הוד רוממותו מהופנט לכיוון המדשאות ורק המכסחת בראש מעיניו. מבחינתו, יכלה הטירה ברגע זה לחזור למקומה בארץ האגדות ולהישאר שם לנצח נצחים. מיותר לציין שמשהגיעה שעתנו לזוז, לא ניתן היה להפריד בין הילד לבין תחביבו החדש וביקורנו הקסום הסתיים בפרץ מתמשך של בכי וצעקות. סער, בהחלטה של רגע ותוך הפגנת סולידריות משפחתית ואחוות אחים מוקדמת, פצח בסדרת צעקות משלו שהתבררו מידית כדרישה לגיטמית לבקבוק חדש (הילד מכור) שהצריך כחצי שעה נוספת (כולל זמן פציעות וגרפצסים) כנדרש עד ליציאה המחודשת לכביש.
למזלנו הרב, תיכנון המסלול עצמו ( פרק בבלוק הצהוב של דפרון) לקח בחשבון שהיומיים הראשונים ייועדו בעיקר לקשיי הסתגלות ולא לעומס באטרקציות וכך המשכנו לאיטנו אל הקמפינג הבא בלב יער יפה בסמוך לעיר Portsmouth במדינת ניו המפשייר. תחת מטח גשם שוטף ובגבורה עילאית, יצאה עינת לכוון אותי ברוורס אל תוך החלקה שקיבלנו, וכדי שלא תשא לבדה בעול המשימה וברטיבות הגשם, יצאתי גם אני, עבדכם הנאמן לחבר את הקרוואן כנדרש. ושוב התפננו לקירצוף הזעטוטים, הכנת האוכל וסידור השינה, ובשעה שמונה בדיוק לא נשמעו אלא נחירות עולות מבטן ספינתנו, ושקט ושלווה ירדו על המחנה לחצי השעה הקרובה. בשעה שמונה ושלושים, התעורר תינוקנו החביב בפרץ של חירחורים וצינון כבד, ושנתנו לערב זה, כמו גם שנתם של דרי הסביבה, נסתימה באופן רישמי סופי ומוחלט.
בבוקרנו הבא, ועדיין תחת מטחים זועפים של גשם הביאנו מחשב הניווט (משענתנו ונחמתנו היחידה בזמנים הקשים ההם) אל מוזיאון הילדים בעיר Portsmouth. לצערנו, לא הבין המחשב עם כל חוכמתו ותיחכומו כי אנו רכובים על גבי אוניית מלחמה ממונעת ולא על גבי פרייבט קטן וגמיש. בחוסר התחשבות מינימלית, הצליח החכמולוג הקטן לדחוק אותנו עמוק אל תוך הסימטא בה שכן המוזיאון לבטח בכל שנות פעילותו. בשלב זה, ובהעדר אפשרויות אחרות החלטנו להפגין מעט אחווה ישראלית ממוצעת ופתחנו במסע סיוע למחלקת הגינון המקומית שכלל ישור שיטתי של רוב ענפי העצים הסוררים שניתלו מעל לרחוב בדרכנו אל החניון שניצב למזלנו ברחוב הסמוך. ההכנות ליציאה אל החורף המאיים ארכו כמחצית השעה שבסופה התעקש רועי לצאת לבדו עם המטריה החדשה שקיבל ולהשאיר את שלושתנו תחת מטריתנו השניה. למי שעדיין אינו מטופל בשלגיה ובשבעה גמדים אגדיל ואומר, שילד בגילו של רועי יצליח בקטע רחוב של כ-100 מטרים, לבחון בממוצע את עומקן של 7 שלוליות ואת קצב הזרימה משני מרזבים, ובדרך כלל יעשה זאת הנ"ל כשהוא אוחז במטריה כמגן קידמי מפני התקפת חרבות ולאו דווקא כמגן עליון לחסימת מי הגשם הכבד. במילים אחרות, כשכבר הצלחנו להגיע למוזיאון היינו רטובים עד לשד עצמותנו. המוזיאון שהתגלה כאתר נחמד ומעניין מלא באטרקציות וחוויות לגילאי 3 ומעלה, הצליח להעסיק את רועי לכמה שעות טובות שבסופן חזרנו לקרוואן לארוחת צהריים מפוארת מעשה ידי השף להתפאר (אצבעות עוף מקופסא וצ'יפס וקטשופ). לאחר התארגנות קצרה מהרגיל, יצאנו את העיר בדרכנו צפונה לאחד המפרצונים על החוף ולעיירה בשם Both-bay-harbor. סער, שלמרות הצינון שמר על שלווה יחסית בזמן הביקור במוזיאון, פצח בסידרת יללות מתוך הקונצ'רטו לחליל ולכינור של בטהובן (אם יש כזה בכלל). לא משנה מה עשינו ומה ניסינו. הבחור צועק ומשתולל בכיסא הבטיחות. אפילו איומיי החד משמעיים בעניין השעיית דמי כיס או ביטול הסיוע בלימודים לא הועילו. להזכירכם, היינו מותשים. אחרי טיסה ארוכה ושלושה לילות עם מינימום שינה ועדיין סובלים מהפרשי שעות ומכל הפרש אחר שתירצו. קוראים נכבדים. לא שניים כמונו, בוגרי הלילות הלבנים של רועי יקירנו בשנת חייו הראשונה שנתייאש כל כך מהר! לכן חיכינו בגבורה עשרים דקות תמימות לפני שנכנסנו ליאוש טוטאלי מהטיול כולו, ייאוש שכלל תוכניות שונות ומשונות החל מביטול המסלול כולו והישארות בקמפינג אחד בשלושת השבועות הקרובים, דרך הקדמת תאריך החזרה לארץ ועד למשלוח הזעטוט הסורר לארץ הקודש בפדקס או DHL להשלמת חופשתו אצל הסבא והסבתות. למזלנו הרב ודווקא ברגעי משבר אלו, התגלה רועי במלוא תפארתו והצליח להקסים ולהצחיק ולעודד ולשמח את שנינו ואפילו את סער שהפך להיות עבורו אחיו האהוב סעריקו קומקומיקו.
בדם יזע ודמעות הגענו לקמפינג הבא (Pandarosa Campground) ששכן על הכביש המוביל דרומה ל-Both bay harbor. קמפינג מקסים בלב יער, על שפת נחל שזרם אל תוך מפרץ רדוד. מזג האויר השתפר קמעה והפומפה האימתנית שקנינו לשאיבת סתימות ירקרקות מאפו של הקטן הצליחה להביא לנו מעט שקט ושלווה ולפנות לנו את הערב לטיול פנסים קסום עם רועי ולכביסה שהפכה להיות תחביב אהוד על הילד באופן לא ברור עד תום מסענו. מתחילים ליהנות מחווית הקמפינג - השמש הבוהקת והשמיים הכחולים שקידמו את פנינו בבוקר הבא סימנו סוף סוף את נקודת המפנה לה יחלנו בטיולנו. נסיעה של חמש דקות, הביאה אותנו לעיירה משוחזרת מאמצע המאה הקודמת עם רכבת קיטור אמיתית ומוזיאון מכוניות עתיקות ועוד אי אילו אטרקציות חביבות שהעלו פלאים את מצב רוחנו. כאן גם עברנו להנהגת סדר יום קבוע למדיי, שכלל ביקור באטרקציה בשעות הבוקר, ארוחת צהריים, השכבת הילדים לשנת צהריים בכיסאות הבטיחות במקביל לדילוג של שעה-שעתיים בנסיעה ליעדנו הבא וכניסה לקמפינג בשעות אחר הצהריים. כמעט בכל הקמפינגים בהם ביקרנו היה גן משחקים מאובזר, מסלולי אופניים, מקום לקומזיץ בכל חלקה ועוד ועוד. זה המקום אולי להסביר, שאתרי הקמפינג נבדלים מאוד זה מזה. ישנם אתרים בסיסיים ביותר בשמורות ובפארקים הנותנים מקסימום טבע (חלקה עם שולחן ומקום למדורה בלב היער, ללא חשמל מים וביוב) ועד לחניונים ממוסחרים עם ברכות שחיה וספא וחדר כושר ומועדון וחדר כביסה ומכולת, ועם חלקות דשא בחיבור מלא הכולל אפילו כבלים ומודם. בכל האתרים כולם ניתן יהיה למצוא תחנה לריקון ביוב ולמילוי מי שתיה (בהעדר חיבורים כנ"ל ולמעוניינים לחסוך) ומקלחות ושירותים ציבוריים (בדרך כלל בתשלום). אנחנו, העדפנו לשלם על פי רוב מעט יותר עבור חיבור מלא ולהשתמש במקלחת ובשירותים של הקרוואן.
את הלילה הבא במסענו, בילנו בקמפינג קטן ששכן ממש לחופו של האוקיאנוס (Ocean view) בסמוך לעיירה בשם Belfast. על החלקה הקטנה שקיבלנו חיפה נוף מרהיב וזריחה אדומה ויפה מעל לים בה צפינו חמושים בכוסות קפה מהביל מבעד לחלונות הגדולים של ביתנו הממונע ועם דיסק של שלמה ארצי שהתנגן ברקע. לאחר שעייפנו את רועי ואת עצמנו בגן השעשועים ולאחר שסער הראה סימנים של רצון מעודד להשלים שעות שינה, החלטנו על ביצוע נסיעת בוקר צפונה (בניגוד ללו"ז היומי המאומץ) שהביאה אותנו סמוך לצהריים לעיירה Bar Harbor השוכנת לפתחו של הפארק הלאומי אכאדיה. בדרך הספקנו גם לבצע ביקור ראשון בתחנת דלק אמריקאית, בה גילינו שריכבנו היקר מצויד במיכל דלק אימתני של כ-75 גאלונים (קרוב ל 300 ליטר, במחיר ממוצע של 2$ לגאלון). למזלנו, נדרשנו ל-2/3 מיכל בלבד שבכל זאת השאירו את חותמם על כרטיס האשראי שלנו. ב-Bar Harbor הגדלנו לעשות והצטרפנו להפלגה בת שלוש שעות לצפיה בלוויתנים כשאנו טורחים במיוחד לעלות על הספינה הגדולה ביותר שנמצאה באיזור ולו כדי להרגיש שאנו בכל זאת דואגים לשלום הילדים.
השעתיים הראשונות עברו בשיממון מוחלט (למעט הנופים היפים שלבטח היינו נהנים מהם יותר אלולא היינו עסוקים במילוי דרישותיהם הגסטרונומיות של הילדים ולמעט ההנאה הרגילה שיכול תייר לחוש ביום שטוף שמש על פני ספינה מהירה). לאחר כשעתיים, כשכבר נפרדנו בליבנו לשלום מהדולרים שעלה לנו התענוג המפוקפק, דיווח הקפטן במערכת הכריזה על פירצי אויר כאלו ואחרים כמייל או שניים מהאוניה. אנחנו, כספקנים ידועים, פקפקנו כמובן בתגליותיו המפתיעות ונשארנו אדישים למדי. בשלב זה עברה האוניה ממצב של הפלגה מהירה קדימה למצב של עצירה עטורת נידנודים ומלווה בפירצי תאוצה אקראיים לכיוונים שונים. מרבית נוסעי הספינה, שנראה כאילו הגיעו הישר מהמחלקה הגריאטרית של בית האבות הספרדי בחיפה, החלו בשלב זה להיפרד בזה אחר זה מארוחת הצהריים שאכלו שעתיים קודם לכן בנמל ואף אחר-כך במזנון האוניה. ואולם!! סוף סוף, משנמלאה האוניה והים המקיף אותה ברכיבים תזונתיים מגוונים, הואילו גם ידידינו הלוויתנים להופיע ולהראות את גבם ואת סנפירי הצד והזנב שלהם ונתנו לנו הופעה מרהיבה ומרתקת. לאחר ההפלגה, הביאה אותנו נסיעה של כמה מיילים בודדים אל הקמפינג בפארק הלאומי אכדיה בו בילינו את שני הלילות הבאים. קמפינג בסיסי בלב הטבע ובתוך שמורה יפה ומרהיבה של חופים חוליים ומפרצונים סלעיים הנושקים ליערות המגיעים לעיתים עד לשפת המים ממש. בערב, מוקפים בשקט ובטבע ארזנו מספר תפוחי אדמה בנייר כסף וצלינו אותם בין גחלי המדורה שהקמנו ליד הקרוואן. הנסיעה בכבישי הפארק הצריכה תיכנון קצרצר עקב המצאותם של מספר גשרים שאינם מאפשרים מעבר לקרוואן בגובה 12 רגל. ועוד יום נעים עבר על כוחותינו באזור ואפילו הסכמנו לטבול את רגלנו במיים הקרים תוך שאנו מנסים לשמור מרחק בטוח משחפים לבנים ובוהקים שטיילו על החוף ושבאו לברר אם יוכלו לקבל מעט מהצ'יפס והסוכריות שרועי טחן ללא הפסקה.
את היום הבא ייעדנו לנסיעה ארוכה מהרגיל והפעם לכיוון מערב. עינת הפגינה יכולת קורדינציה מרהיבה ובמשך חלק ניכר מהנסיעה, תיזזה בין הספסל האחורי בו ישבו הילדים הקטנים לבין כיסא הנהג עליו ישב עבדכם הנאמן (או הילד הגדול אם לשאול את עינת). כאן לתת בקבוק ולהחזיר מוצץ, שם לחלק שוקולדים פה להביא תפוח מהמקרר ושם אפילו לבקר בשירותים. בשעות אחר הצהריים כשכבר סיימנו לחצות את מדינת מיין עד לגבולה הצפון מערבי עם ניו המפשייר ( עם כמה עצירות באגמים בדרך כמובן), עצרנו בקמפינג חביב ומיושן (Two lakes) בו בילינו את היום הבא בשייט בסירת מנוע, קומזיץ, אופניים ומשחקים. רועי התלהב מאוד מהסירה ששכרנו ומכך שזכה להחזיק את מוט ההיגוי (ביחד איתי כמובן) ולסובב את הסירה לכל כיוון אפשרי. מאידך, התלהבותו הגיעה לשיאה דווקא מעשיית פיפי בסגנון המערב הפרוע היישר מהחרטום כשהוא מרטיב כמובן את חגורת ההצלה הקטנה שלבש (ושהגיעה לו בערך עד לברכיים).
ושוב יצאנו לדרך קצרה לייעדנו הבא, איזור העיירה North Conoway בצפון מדינת ניו-המפשייר. איזור משופע בחנויות מפעל אטרקטיוויות של כל השמות הידועים בעולם האופנה והספורט ובעוד כמה אטרקציות תיירותיות חביבות. מיותר לציין, שחוץ מכמה פריטים שאספנו בטימברלנד, הוצאנו את מרבית כספנו דווקא על ה-Chocolate factory shop שהציעה לרועי ולנו מבחר מרשים של פאדג'ים ושוקולדים מסוגים שונים. וכך, עם כמה דולרים פחות בכיס ועם הרבה מאוד קלוריות נוספות בבטן התגלגלנו לקמפינג מאובזר במרכז העיירה בו שהינו בשלושת הלילות הבאים. רועי התחבר לילד אנגלי בגן השעשועים והם פצחו בדין ושיח ובהסברים מפורטים על פעילותם של כל אחד מהצעצועים שהשניים סחבו איש איש מארץ מוצאו. למחרת ביקרנו ברכבת תיירותית עתיקה היוצאת לנסיעות בנופי האיזור ונדרשנו לכמות רצינית של ממתקים להפיג את השיעמום מפניו המיואשות של רועי. רק מכוניות מכבי האש המצוחצחות וגן שעשועים באמת מיוחד שניצבו בכניסה לתחנה החזירו לזעטוט את הצבע ללחיים ואנו נשמנו לרווחה.
טיול אופניים כמקובל, קומזיץ עטור תפוחי אדמה ולילה שקט, הביאונו אל הבוקר הבא בו התייצבנו מוקדם מהרגיל בפתח ה-Story Land והעלנו את מד השמחה של רועי לשמיים. פארק שעשועים לקטנטנים הכולל אין ספור מתקנים מהנים והמכיל בין היתר "תחנות" רבות הממחישות סיפורים ואגדות שונות. רועי היה בשמיים וניהל בדקדקנות את המעבר ממתן למתקן למען לא נפספס חלילה אטרקציה מרהיבה או סיפור מעניין (טוב נו, לא אכחיש... גם אנחנו ממש נהננו). בהחלטה של שלוש וחצי שניות, ויתרנו לרכבנו הכבד על המאמץ בטיפוס להר וושינגטון ולמחרת הפארק המשכנו מערבה בתוך שמורת ההרים הלבנים לכיוון פארק פארקוניה נוט'ץ השוכן מצפון לעיירות Lincoln ו-North Woodstock. הדרך בת כ-30 המיילים הינה דרך נופית הנקראת Kankanagus Highway והמלווה לכל אורכה בנחלים זורמים, אגמים קטנים, ובנופים יפים ומרשימים המתרבים לקראת מעבר ההרים הנמצא בערך במחצית הדרך. לבאים כמונו, בסביבות סוף ספטמבר מצטרפת גם חווית שלכת מדהימה (Indian summer) כשמרבית העצים נצבעים בשלל גוונים של כתום ואדום בוהק, צבעים שיילוו אותנו עד סוף מסענו.
בפארק המדינה פרקוניה נוט'ץ יצאנו למסלול הליכה מרהיב בן 3 ק"מ ב-Flum. נקיק מרשים ועמוק עם מים זורמים ומפלים נאים ושבילי עץ המחוברים לקירות אבן המתנשאים לגובה של כ-30 מטר. רועי לא הפסיק לצחוק ולרדוף אחרי סנאים פוחזים ולהשתולל בערמות של עליי שלכת לכל אורך המסלול (לשאלתי שהונצחה על גבי מצלמת הוידאו האם הוא נהנה, השיב הזעטוט : "כן... אבל מתי חוזרים לארץ ישראל". מה אומר ומה אגיד... הקטן כבר התחיל להתגעגע). לאחר לינה באיזור הנהר הנעלם (באמת לא מצאנו שם שום נהר) המשכנו לביקור במפעל הגלידות של בן אנד ג'ריס. רועי כמובן לא התעניין בביקור עצמו אלא רק דרש לדעת מתי נגיע לשלב הטעימות. למתעניינים באמת, הביקור היה מיותר. סרטון קצר על החברה, ביקור קצרצר ומשעמם בחדר הצופה אל פס ייצור קטן למדי וגביעוני טעימות מזעריים גביעי הנייר הקטנטנים שחולקו בסוף המסלול, חולקו ללא כפיות ולא מטעמי חיסכון אלא רק בגלל ששום כפית מכל גודל מוכר, לא היתה ניכנסת לתוך הגביעון הקטנטן שהזכיר לי את האצבעון שאימי מחזיקה בכלי התפירה שלה. לא נותר לנו אלא לשבור את רעבוננו בדוכן הגלידות שניצב ביציאה ולהערות אל קירבנו כמויות מסוכנות של גלידת שוקולד בוץ טעימה להפליא.
ושוב המשכנו הלאה לכיוון אגם שמפליין על גבול וורמונט-ניו-יורק. המעוניינים, יכולים לעצור בדרך במפעלים נוספים (גבינות, מייפל, ודובי צעצוע) או להיכנס לביקור בן יום במוזיאון שלבורן הנחשב לאטרקציה איזורית. אולם אנו, משראינו שסבלנותו של רועי לא תעמוד לו (וגם לא תשב) במוזיאון שכזה, המשכנו הלאה וחצינו את האגם אל מדינת ניו-יורק על גבי מעבורת קטנה שהכילה בקושי את ריכבנו המהולל ועוד כהנה וכהנה מכוניות קטנטנות. לאחר חציית האגם שעטנו מערבה לאיזור אגם פלאסיד בשמורת האנדריאנק. העיירה התיירותית מלאה במלונות ששימשו את באי אולימפיאדות החורף שהתקיימו בה ב-1932 וב-1980. מאחר ורוב עניינינו בספורט חורף מסתכם בגלישה של הלשון על גבי גלידה עסיסית הסתפקנו בעצירה בגן שעשועים מרשים והמשכנו צפונה לכיון הגבול הקנדי.
התאכזבנו לגלות בדרך, שמרכז המבקרים של הסכר ותחנת הכח באיזור העיירה מסנה נסגרו לקהל מאז אירועי ה-11/9 ולא נותר לנו אלא לכלות את זעמנו על מרכז הקניות שניצב בסמוך לקמפינג החביב בו בילינו את הלילה. בבוקר הבא, חצינו את הגבול לקנדה מעל לנהר ה-St. Lawrence בין Masena האמריקאית ל-Cornwall הקנדית. מאחר ולקנדה שמורה בליבי פינה חמה כבר מאמצע שנות השמונים, מיותר יהיה לתאר את החיוך האוטומטי שעלה על פניי בעת חציית הגשר שהוביל אל מעברי הגבול. אפילו החיפוש הדקדקני שעשו לנו בקרוואן ובדיקת כל מסמך אפשרי שניתן היה לבדוק ברכבנו ובארנקנו, לא הצליחו להעיב על אוירת החג שלבשתי לכל אורך הנסיעה מהגבול ועד לקמפינג של KOA באיזור הקנדי של ה-Thousand Islands. איזור זה מלא במרינות וביאכטות ובעיקר בעיקר באיים, גדולים כקטנים, שמנקדים את כל איזור שפך הנהר אל אגם אונטריו. בערך בתשע בערב, כשצמד הזאטוטים כבר נירדם, וכשעינת הביעה התנגדות מוחצת לצאת אל מחוץ לחמימות הקרוואן, צעדתי אחר כבוד חמוש בבגד ים ובמגבת (ובצמד שיניים רועדות) אל הלילה הקריר, והתיישבתי בג'קוזי המהביל שניצב לו שומם ומעלה אדים בסמוך לבריכה. אחרי רבע שעה שבה הייתי משוכנע שזרמי המיים הקלים שעלו מקרקעית הג'קוזי הם הם הזרמים המקסימיליים שלהם יועד המכשיר, מצאתי סוף כל סוף באפלה את מתג ההפעלה וזכיתי לניעור הגון ומקציף. סיימתי את חווית הלילה בריצה זריזה אל הקרוואן לספל קפה חם מוקף בעוגיות ושוקולדים כנדרש במקרי פיקוח נפש קשים.
טורונטו - סוף סוף ובהתרגשות לא קטנה, מצאתי עצמי מנווט את הקרוואן גם בכבישיה של טורונטו הזכורים לי לטוב מביקורי הקודמים בעיר. לא עזרו הסברי המלומדים ונימוקיי המשוכנעים. רועי היקר החליט באופן חד משמעי שאנחנו בבוסטון ולא בשום מקום אחר. עינת לעומתו, הסכימה להתלהב מעט וציינה שאכן סוף סוף הצלחתי לגרור אותה לעיר האהובה עליי ביותר. תאום מוקדם עם דובי ואסתי הביא אותנו למרינה לבילוי של אחר הצהריים שלאחריו יצאנו לארוחת ערב בעיר. רועי, ששיגרת המסלול כבר נכנסה לעצמותיו, החליט שיש לקיים את מצוות הקומזיץ ויהי מה, לא הועילו הסבריי המלומדים שחוץ מלהדליק איזו יאכטה, לא ממש נוכל לעשות מדורה במרינה ולא נותר לי אלא לקנות שוב את וויתורו על הנ"ל במעדן עטור סוכריות M&M ועוגיות אוריאו. בבוקר הבא יצאנו לביקור בזק בעיר. תחילתו בתצפית מרהיבה ממגדל ה-CN דרך נסיעה קצרה ברכבת התחתית שכונתה בפי הקטן "רכבת הסברס", וסופו בטיול רגלי ברחובות הראשיים וב-Eaton Center, מבלי לוותר כמובן על עוגות הקינמון שנימכרות בחלק מתחנות הסבווי ועל הלחמניות העסיסיות המעוטרות בסוסג' ענקי שניתן למצוא בכל פינת רחוב.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות נפרדנו מהעיר בעצב קל (שלי בעיקר) ודילגנו לקמפינג הסמוך למפלי הניאגרה. למען המעטים ששרדו את הקריאה והגיעו עד הלום בקורות מסענו, לא אכביר מילים על המפלים עצמם. הצד המרשים הוא כמובן זה הקנדי המאפשר תצפית אל שני המפלים גם יחד. הספקנו גם לראות סרט בקולנוע ה-IMAX הענקי שנמצא במרחק הליכה מהמפלים ובסמוך למיגדל ה-Skylon המוכר. רועי, שהמגדל הגבוהה הזכיר לו את מגדל ה-CN, החליט סוף סוף להתיחס מעט גם לבירת חבל אונטריו והודיע לסביבה בצעקות מחרישות אזניים שהגענו לטורונטו. סיירנו גם מאחורי המפלים, שם הפך רועי בצחוקו המתגלגל מענני המים והשפריצים שקיבל לחביב הקהל וזכה לככב במצלמות הוידאו של קבוצת התיירים מיפן שלא לא יכלו להתאפק מלצלמו ללא הפסקה.
חציית הגבול לארה"ב אחה"צ עברה בקלות מפתיעה ביותר ואת יתרת היום בילינו בקמפינג מצידו השני של הגבול כשאנו שטים בסירת קנו על אגם קטנטן שהיה בתוך גבול החניון. העברנו עוד בוקר של קניות ב-Premium Outlet Mall ולאחר שהכנסנו עוד כהנא וכהנא וונדיס לקירבנו ולאחר שהכנסנו את הילדים לשנת הצהריים שלהם, התחלנו לדהור מזרחה על כביש האגרה הישיר המקשר את בפאלו עם בוסטון (כביש 90). לאחר שעתיים עצרנו לחניה של כמה שעות ב-Canagua lake state park הנמצא באיזור הצפון מזרחי של ה-Finger Lakes. תוכנית הטיול המקורית אליה נצמדנו כמעט לכל אורך המסלול, כללה ירידה לדרום האגמים לעיירה בשם ווטקינגס גלן ולסיור באיזור מלא מפלים ונחלים ומשם המשך לכיוון קייפ קוד לפני החזרה לבוסטון. בסיכומו של דבר החלטנו לשנות את המסלול ולדלג ישר לבוסטון ואף להשאיר יום אחד בסוף למנוחה לפני החזרה לארץ.
בשעה 21:00 הנחנו את הזאטוטים בכסאות שהושכבו ככל הניתן ויצאנו להרוג קצת מרחקים על הכביש המהיר. עברנו את מרבית המרחק בכשלוש שעות (כ-200 מייל מהאגם) וקצת אחרי חצות עצרנו לחניית לילה באחת מתחנות הדלק שבדרך. היה זה הלילה היחיד בטיול שבו עצרנו סתם כך באמצע הדרך ולא בחניה מסודרת ונוחה. עינת גילתה קצת חששות מהחניון המאולתר אבל אני הצלחתי לצנוח בתוך שתי דקות וחצי לתוך שינה עמוקה וחסרת דאגות. בבוקר הבא נסענו לעיירה סיילם, הנמצאת בפרברים הצפוניים של בוסטון והמפורסמת בסיפורי המכשפות הקשורים בה. מאחר ויקירנו הבכור מתעורר מידי פעם בזעקות שבר על ביקורה המפחיד של מכשפה זו או אחרת הרודפת אחריו, החלטנו שלא לחלוק עימו את ניפלאותיה התיירותיים של העיר והסתפקנו בביקור ב-Harbor Island שאפילו כלל אתר קמפינג חביב על שפת המיים ומיגדלור עתיק מוקף ביאכטות וסירות שניצבעו באדום בשעת השקיעה.
בבוקר, ובעקבות מידע מודיעיני מוקדם, יצאנו את החניון בשעה 7 בדיוק בדרכנו להשתלטות נוספת על כמה מקומות חנייה בחניון הרכבת של סיילם, משם עלינו על רכבת לנסיעה של כ-20 דקות שהביאה אותנו היישר ללב בוסטון (The north Station). זללנו ארוחת בוקר למישעי (האמת היא שלא ממש היינו רעבים אבל אחרי חצי שעה שלא מצאנו שירותים פשוט לא נותרה לנו ברירה...). את היום עצמו הקדשנו לטיול קצר בעיר, לביקור מעניין באושינריום (מומלץ) ולביקור מעניין לא פחות במוזיאון המדע ובפלנטריום. בשעות הערב חזרנו לקרוואן בסיילם והמשכנו מעט צפונה לשני לילות אחרונים בקמפינג קצת יותר מאובזר בעיירה Salisbury.
ובכן קוראים נכבדים, לכל דבר טוב מגיע גם סוף ועל אף הקשיים הרבים מספור שאפיינו את תחילת הטיול והקשיים הרבים (שניתן היה לספור) שאפיינו את המשך הטיול חשנו בדכדוך טיבעי עם התקרבות החזרה הביתה. במאמצים על אנושיים הצלחנו לארוז את כל פקלאותנו ורכישותינו, ניקינו את הקרוואן כמתבקש ולאחר לילה אחרון חביב נסענו בחזרה לסוכנות ההשכרה. תהליך הזיכוי היה קצר ומהיר יחסית ולמעט חלק קטן שנתלש מהאנטנה ברגע של שיכחה, יצאנו אנו ורכבנו וארנקנו ללא פגע מיותר. שוב הועמסנו על כל רכושנו על הרכב המסחרי - ושוב אנחנו בטרקלין האח"מים - ושוב דיילות מודאגות ונוסעים על סף פאניקה מוחלטת - ושוב טיסה ארוכה (שעברה בשלום) - ושוב אנחנו בפרנקפורט רואים ב-CNN שהיה פיגוע בטאבה ושוב נמק ביד מלסחוב את רועי המנומנם על פני כל שדה התעופה - ושוב הבדלי שעות - ושוב אנחנו בבית מכינים בקבוקים ועושים סטריליזציה ומקלחות לילדים - ושוב רועי בגן, מספר לכולם על רכבת הסברס ועל כלבי הים בבוסטון ועל האוירונים. פתאום קצת קשה שלא לראות את רועי וסער ועינת כל היום ולצאת מהמשרד בשעות החשיכה.
הבוקר, באופן מפתיע, לא מצאתי את חיבורי החשמל והביוב ברכב. גם המנוע נשמע לי שקט מידי והקירבה לגובה הכביש העבירה בי תחושה שהחליפו לי את האוטו לאחת ממכוניות הפורמולה 1. רק אז הבנתי סופית שבאופן לא מפתיע בכלל הטיול שלנו נגמר.
אז מה עכשיו אתם שואלים? נו מה כבר יכול להיות, מחכים לטיול הבא!!!
תודה על הסיוע והעזרה,
בברכה, עינת, רוני, רועי וסער אומסי, מושב עין אילה
לצפייה במסלול המלא בתוכנת SelfieTours: לחצו כאן
