הגענו לתחנה, בצהריים. בחרדה מסוימת נכנסתי לקרוואן. פחדתי מעט שלא ימצא חן בעיני ואז אני תקועה בו שבועיים בלי יכולת לברוח... אבל הופתעתי לג
לות קרוואן נקי, שולחן אוכל עם מקומות לשים בהם כוסות, תנור, מיקרו, כיריים, מקרר, מקפיא, שירותים ואמבטיה שנראו מרווחים (יחסית, יחסית...) ונקיים. קיבלנו הסבר קצר (שעה...) על כל הכפתורים ומשמעותם. קלי קלות. כל סנטימטר מנוצל. היה צריך לשכנע אותנו לנסוע, כי קצת פחדנו להתחיל. בסוף ביקשנו המלצה לקמפינג הכי מדוגם באזור אליו התכוונו לנסוע, ואמרנו שלום.
גבי לא האמין שהוא הולך לנהוג בזה... בהתחלה הוא קצת היסס, אבל די מהר הבין את הממדים. מיד נכנסנו ל-Wallmart הקרוב כדי למלא את המקרר והמקפיא באוכל. כהרגלו, גבי רצה דרך עם נוף. הילדים קצת פחות. הדרך הייתה מפותלת וארוכה, אין נפש חיה. בסוף, עייפים ומסוכסכים הגענו למחנה הראשון. די חששנו בהתחלה, איך זה יהיה. אבל באמת שאין ממה לחשוש. במהלך הטיול היינו כמעט תמיד במחנות של KOA והיינו מרוצים. יש שם תמיד טלפון ציבורי (הפלאפון רוב הטיול לא ממש עבד. כנראה שבמקומות נידחים כמו Wyoming שקראנו לה "המסעירה" כי נוסעים עשרות מיילים ופוגשים רק פרות ורכבות, אין ממש צורך בפלאפון). תמיד יש סופר קטן, מקלחות, שולחנות קמפינג, מקום ל"על האש" ולמדורה.
לגבי המקלחות, בהתחלה סיכמנו בסיפוק רב שלא צריך יותר מהמקלחת המדוגמת שבקרוואן, אך יום אחד החלטתי שזה ממש רעיון נהדר לקחת ב-11 בלילה פנס ולטייל לכיוון המקלחת. מאז בכל כמה ימים הלכתי למקלחות הציבוריות שהיו נחמדות ונקיות...
בכל ערב היינו מגיעים לקמפינג, עייפים ומותשים מהנסיעה. גבי היה עוצר, ואריאל היה שולף את כדור הגולף (היה איסור חמור להתנחל בקמפינג ללא מיני גולף, אריאל כבר מכור...) ובודק האם אנחנו ישרים. הוא הניח את הכדור על השולחן והכדור תמיד, אבל תמיד, התגלגל לכיוון כלשהו. או אז גבי היה מנסה ליישר את הקרוואן, ותמיד היינו מגיעים למסקנה שאין טעם בכך, ונשארים עקומים (אבל רק מעט...). כשניתן האישור להתיישבות הקבע, אריאל וגבי היו מחברים אותנו לחשמל, מים וביוב. תמיד התחברנו "פול-הוקאפס", החלטנו שעם שני ילדים לא צריך הרפתקאות. מיד פרצנו בחימום המים למקלחות (חצי שעה ויש מים חמים). במקביל הכנת ארוחת ערב (דולר למלפפון, אבל מי סופר...). הארוחות לקחו לנו הרבה זמן, כי צריך לרחוץ כלים (שמענו של"גדולים" יש גם מדיח בקרוואן...). בערב היינו עם עצמנו כי אין טלוויזיה (גם את זה יש למי שמתעקש..) בכל ערב היינו פורקים את התמונות מהמצלמה למחשב הנייד.
אריאל היה משוכנע בחלומותיו לגבי הקרוואן שהוא יישן עם גבי במיטה למעלה, אבל בפגישה עם המציאות הסתבר שהוא ממש לא רוצה לישון שם. אז שבועיים ישנתי במיטה התחתונה עם תינוק בן ארבעה חודשים ועם ילד בן ארבע וחצי. בבוקר, היינו עושים ארוחת בוקר, מטאטאים, מתקשרים הביתה, מיני גולף ונוסעים. זה תמיד היה מאוחר מדי לדעתו של גבי ("אני לא מבין איך לוקח לך שעתיים להתארגן"). מסתבר שבנסיעה, מיד בסיבוב הראשון מגלים מה לא נמצא במקום. פשוט כי זה נופל על הרצפה במקרה הטוב, ונשפך ונשבר ומתפרק במקרה הרע. ביום שישי הראשון גבי נהיה דתי והחליט שצריך להדליק נרות. הבעיה הביצועית הייתה שאין לנו נרות. אחרי כמה דקות של הסבר על יהדות, בעל הקמפינג המקומי דאג לנו לנרות וגם לא רצה עליהם כסף. יין דווקא היה, ועוגיות (של פילסברי) ששרפנו יחד בתנור. גבי גילה מיומנות מדהימה בלעשות עשן בקרוואן. מסתבר שיש שם כל מיני סוגים של גלאים. הפעיל ביותר היה גלאי העשן. מסתבר שארבע שנים בטכניון הכשירו את גבי לפרק את הגלאי. בחוץ הוא השתתק. תמיד. אני, לעומתו, לא סמכתי על גלאי הגז -"גבי, יש ריח של גז. צריך לבדוק את המערכת". לא עזר לי. לא בדקנו, והריח נעלם.
הארוחה הכי טעימה והכי פחות מגוונת הייתה דווקא הלאנץ'. כשכבר כלו כוחותינו בנסיעה, היינו עוצרים , תמיד במקומות באמת מדהימים, מכינים נקניקיה בלחמנייה עם הרבה חרדל וקטשופ. וקפה בסוף. הייתה לנו מפה חד פעמית, ורוטינת הוצאת כלים, סכו"ם וכדומה. בקיצור, נחמד ביותר. אפשר ליהנות מהנופים של האתרים בהם בעצם רוצים לבקר, ואפשר גם ליהנות מהקמפינג עצמו, מהאווירה והנוף. האמת, כשסוגרים את הוילונות, מבודדים מכל העולם וזה נורא רומנטי. אין ספק שנחזור על החוויה.
