8 חודשים ב-6 מדינות. מתוך זה חודשיים בקרוואן ניו זילנד ועוד שלושה וחצי חודשים בקרוואן באוסטרליה
מספר ימי הטיול: 69 יום
ספטמבר עד נובמבר 2018
התחלה באוקלנד וסיום בכרייסצ'רץ'
איך מסכמים 11 שבועות במדינה שטוענת ובצדק לתואר "המקום הכי יפה בעולם". אחרי עשרה שבועות בקרוואן בהם עברנו 9,000 קילומטר בנהיגה ועוד כמה מאות קילומטרים באוטובוסים ומעבורות ואפילו חשוב מכך, כמה עשרות ואולי אפילו מאות בודדות של קילומטרים בהליכה, אין ספק שהתאהבנו במדינה הזו לתמיד. השילוב של הנופים שאין שני להם, ההיסטוריה העשירה, בעלי החיים הייחודיים ולא פחות חשוב מכך, האנשים המדהימים, החייכנים והסבלנים עד אין קץ, הוא שילוב שקשה עד בלתי אפשרי להתחרות בו. כמובן שהיו גם קשיים – לתפעל מקלחת עם אלון במקלחות של הקמפ שבחוץ המעלות חד ספרתיות ואנחנו רועדים מקור זה רק אחד מהאתגרים. כמובן שכל נושא מזג האוויר ההפכפך לא מקל תמיד, אבל הצלחנו להתמודד בגבורה עם כל הקשיים האלה.
אחרי מחשבה ארוכה החלטתי שלא בא לי לדרג את החוויות שהיו לי בניו זילנד. גם כי באמת היו כל כך הרבה וגם כי אני מרגיש שאני נגוע "בשיקולים פוליטיים" עם עצמי ולא מצליח להגיע עד הסוף לאמת שלי. איך אפשר לבחור בין חוויות משפחתיות כמו צפייה בפינגווינים שיוצאים מהים ולראות את ההתרגשות הכל כך אדירה של הילדים לעומת חוויה אישית של טרק יפהפה שבו אתה מאתגר את עצמך ומגיע למקומות שאין דרך לתאר עד כמה הם יפים. אם בכל זאת להזכיר כמה חוויות ראשיות, אז הצפייה בפינגווינים והשחייה עם דולפינים זה לראות את הטבע מהכי קרוב שאפשר ולא פחות חשוב לראות את הילדים מוקסמים עד אין קץ. הטרקים המשותפים כמו הדייאמונד לייק, הקי סאמיט או האבל טזמן שבהם אנחנו מתמלאים גאווה לראות איך הילדים צועדים במסלולים ארוכים של מעל 10 קילומטרים, חלקם עם טיפוסים לא קלים בכלל והולכים בגבורה, הרבה לפנינו וגם מדברים אחד עם השני ותומכים אחד בשני כשקשה. החוויות המשפחתיות של ישיבה משותפת במים חמים כשבחוץ קפוא, אבל בלב חם ושמח או מצד שני ריקוד בשלג היורד בחוץ או בניית איש שלג. ימים של כיף משוגע כמו גלישת חולות, הליכה על צמרות עצים, ביקור בהוביטון, אומגה, מזחלות וכדומה. חוויות אישיות כמו טרקי האיסטמוס והטונגרירו שהתמודדתי איתו לבד למרות הפחדים.ולבסוף גם סתם ערבים בקרוואן כשבחוץ גשום וקר ובפנים יושבים, אוכלים מרק ורואים סרט – הכל חוויות שיכנסו לתוך שק חוויות מלא עד בלי די.
בחירת העונה לטייל בה – אחת ההחלטות החשובות והקשות שלקחנו הייתה להתחיל בספטמבר בניו זילנד ולא באוסטרליה, למרות מזג האוויר המאתגר של עונת האביב. במבט לאחור אני חושב שההחלטה הייתה נכונה. אמנם היו הרבה ימים קרים וימי גשם לא מועטים, אבל מעדויות ששמעתי והרבה חומר שקראתי גם הקיץ מאד בעייתי פה מבחינת גשם וראות. אין ספק שהיה יכול להיות יותר נחמד אם היה יותר חם, אבל לא מעבר לכך. פספסנו רק מקום אחד לגמרי שזה "אגמי נלסון" וקצת את הר טראנקי, אבל את כל שאר המקומות והחוויות ראינו וחווינו, גם אם זה דרש לשנות קצת תכניות. מצד שני, הרווחנו המון נופים דרמטיים ומושלגים כמו בוואנקה או הטונגרירו למשל, שבקיץ כנראה יהיו מדהימים אבל פחות. גם מסגרת הזמן שבחרנו לטיול הייתה מאד נכונה ואפשרה לנו מצד אחד גמישות של להשאר במקום אם צריך לחכות למזג אוויר טוב יותר או סתם אם כיף לנו ומצד שני לא אפשרה "מריחה" של הזמן.
התנהלות משפחתית – אין ספק שהנושאים הכי מאתגרים ומעוררי מחלוקת הם הלימודים וזמן המסכים. לא קל לגשת ללימודים אחרי יום גדוש פעילות או להבדיל לנסות להכין שיעורים בנסיעות מפותלות כמו בניו זילנד.מצד שני הילדים מצליחים לשמור על המסגרת בצורה די יפה ולהתקדם בחומר במקביל ולפעמים אף להקדים את הכיתה. רק חבל שזה עולה לנו בלא מעט ויכוחים... נושא המסכים והוויפי בעייתי לא פחות. מצד אחד זה מאפשר לילדים לשמור על קשר עם החברים ועל איזושהי "נורמאליות" בסיטואציה לגמרי לא נורמלית מבחינתם. מצד שני כמות השעות שהם מוכנים ורוצים להשקיע במסכים לפעמים מחרפנת אותנו, בעיקר שיש דברים כל כך יותר מעניינים ויפים בחוץ. אני חושב שהאנקדוטה הכי משעשעת ומייצגת למצב קרתה כשטיילנו במסלול של הר קוק ונעה שאלה את אלון "איזה הר זה?" והתשובה הספונטנית שלו הייתה "הר וואנקה פרי וייפיי"... זה לא מחוסר ידיעה - אלון זוכר יפה מאד את המקומות ומכיר את ההרים ויודע גם שהר קוק הוא הכי גבוה בניו זילנד, אבל התשובה הזו מראה עד כמה עמוק כל נושא הוויפיי והאם יש או אין חזק בתוך התודעה שלהם.
מספר ימי הטיול: 97 יום
נובמבר 2018 עד מרץ 2019
התחלה בקיירנס וסיום באליס ספרינגס
אז הגיע הזמן לסכם את אוסטרליה - איך בכלל ניגשים לזה? שלושה וחצי חודשים מתוכם 97 ימים ולילות בקרוואן ועוד שישה ברכב שכור, בהם עברנו כ-15,000 קילומטר. 13,500 מהם בקרוואן ועוד כ-1,500 בנהיגה נמוכה יותר, אם זה ברכב רגיל או בג'יפ ארבע על ארבע בחולות של פרייז'ר איילנד. התחלנו את המסע בצפון מזרח היבשת וסיימנו בצפון מרכז היבשת אחרי שנהגנו את כל מזרח אוסטרליה על חוף הים בכיוון דרום ואז בנסיעה על האוקיינוס לכיוון מרכז היבשת ושם טיפסנו בנסיעה מדברית ואחריה טיסה עד לדארווין בה אנחנו נפרדים. כמו תמיד כשאין לי מושג איך מסכמים ומה לכתוב, אצטט גדולים ממני, את אשתי היקרה נעה שכתבה מילים אלה לפני שלושה שבועות: "אתמול עזבנו את אוסטרליה אחרי 108 ימים נפלאים ובזה מסתיים פרק Oceania בטיולנו".
על הטיול בקרוואן - אפשר להגיד שזו הייתה חוויה מיוחדת ושונה. 97 ימים של נסיעה בקרוואן באוסטרליה (בנוסף ל69 יום בניו זילנד) שבהם אנחנו בעצם "צבים" שסוחבים את הבית על הגב. אני אהבתי את זה מהרגע הראשון. הנוחות גוברת על הצפיפות והכיף הזה שבו לא צריך כל יום למצוא מלון, להוציא מזוודות, לפרוק אותם, לסדר בחזרה וכו' זה בונוס אדיר, במיוחד למשפחה כמו שלנו. גם האינטימיות המשפחתית משתדרגת כשכולם נמצאים יחד באותו חלל קטן. אני מאמין שזה לא טיול הקראוונים האחרון שאעשה בחיי.
נזכרנו שלשום, במסיבת הסיום של אוסטרליה (במסעדה וייטנאמית, הכנה לבאות) כמה היה לנו קשה להתרגל לאוסטרליה אחרי ניו זילנד. החום, הלחות שקיבלו את פנינו בצפון מזרח היבשת, ובכלל איך בחודש הראשון רק התגעגענו לניוז ולנופים המרהיבים שלה. וכמה קשה לנו להיפרד מאוסטרליה עכשיו...
כי האמת היא שההשוואה בין ניו זילנד לאוסטרליה היא לא הוגנת.
אם ניו זילנד היא הילדה המושלמת, מלכת הכיתה, היפה, המוצלחת, זו שהכל הולך לה בקלות, שכולם אוהבים ורוצים להיות בקרבתה, הבלתי מושגת, אז אוסטרליה היא החברה המאאגניבה שלה. זו שלא כל כך אכפת לה מה אומרים עליה, שעושה מה שבא לה בלי לתת חשבון, הפרועה, הקצת טום בוי, זו שהולכת על הקצה. הכל היא כבר ניסתה, ציקלונים, שטפונות, שריפות, ומהכל היא מתאוששת בקלות. גם סיכונים היא אוהבת לקחת. נחשים ארסיים, כרישים, מדוזות קטלניות, תנינים, משום דבר היא לא מתרגשת. מגניבה.
אז באוסטרליה התאהבנו לאט אבל חזק... כל פעם שכבר קצת התעייפנו פתאום בום! פרייז'ר איילנד. ואז וואו! הגרייט אושן רואד. שיואו! האיירס רוק!!!
הילדים בעצם כמעט מיד הכריזו שהם מעדיפים את אוסטרליה על ניו זילנד, בזכות הקיץ, בזכות החופים, ובעיקר בזכות החיות. הקנגרוז המצחיקים, הקואלות המתוקות, הוומבאט, אינספור הציפורים יפיפיות, הקוקוברה הצוחקת, המון סוגים של תוכים, הקקדו (צהוב הציצית אלון תמיד מדייק), זוחלים שונים ומשונים, לטאות כוח, את כולן פגשנו קרוב קרוב אלינו לאורך כל הטיול (אחרי הקואלה היינו צריכים לחזר לא מעט אבל כשהצלחנו הצלחנו בגדול).
אוסטרליה היא מפתיעה, מגוונת, ענקית, הטבע פה הוא פראי ובראשיתי, והאנשים - רק מהסלנג שלהם אפשר להתאהב !Hey mate! No Worries! G'day. רגועים, שלווים, חברותיים. היה כיף, ויהיה כיף מאד לחזור לפה יום אחד, לחלק המערבי של היבשת, שאותו לא הספקנו לחקור.
התחושות שלי מאד דומות בגדול. אין ספק שאני יותר טיפוס של ניו זילנד. הנוף האהוב עליי הוא ההרים המושלגים ואני "חולה" על טרקים בטבע, אבל בעלי החיים האוסטרליים זו חוויה מיוחדת ואחרת שספק אם יש שני לה בעולם. הטבע במקרה הזה מכה במלוא עצמתו גם מהצד של הסכנות (תנינים, נחשים, עכבישים ומה לא), אבל גם מהצד של החמידות האינסופית של הקואלות, הוואלביז והקנגורו וזה עוד לפני שאני מזכיר את בעלי החיים הכל כך מוזרים שלא נכנסים לקטגוריות האלה כמו הפלטיפוס, קיפודן הנמלים והקסוארי. הילדים נהנו בטירוף מכל עולם החי וההפנמה של הקרבה לחיות גרמה ליובל להפוך לצמחוני ומסתמן שגם אלון עושה צעדים ראשונים בדרכו לסטטוס זה, כל זאת ללא שום עידוד מצידי (ואפילו ההיפך). גם מבחינת הנופים לא חסר כלום ליבשת הזו - אם זה המדבר המדהים, החופים הנפלאים, איי החול, סידני המופלאה, דרך האוקיינוס הגדולה ועוד, אבל מצד שני בהתחשב בגודלה של אוסטרליה זה מתבקש שיהיו המון מקומות מדהימים. לא אשכח גם את הגשמת החלום של צפייה ברוג'ר פדרר באליפות אוסטרליה הפתוחה ועוד עם יובל שזה עושה את זה מדהים הרבה יותר. כמה חבל רק שהוא הפסיד... פגשנו המון אנשים מדהימים לאורך הדרך ש"עשו" לנו את הטיול, אם תיירים, אם ישראלים ואם מקומיים. חווינו סכנות משותפות כמו מפגשים עם נחשים או עם דינגו. היו לנו המון רגעי צחוק, כיף והשתטות, בעיקר בבריכות ופארקי המים של החניונים ועוד המון המון חוויות. אני חושב שהסימן הכי טוב לכך שהטיול הזה הצליח היא העובדה שנשמח מאד מאד לחזור לכאן מתישהו בעתיד לחלק המערבי של היבשת שעוד לא ראינו.
אבל עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה: אחרי שנת לילה קצרה, השכמנו קום בשלוש לפנות בוקר ויצאנו לשדה התעופה. עוד כמה שעות של טיסה וסוף סוף הגענו. צהריים טובים ויאטנם.
חוזרים לארץ ישר לליל הסדר
באמצע הלילה נחתנו בנתב"ג לפגישה מרגשת עם כל המשפחה שנפרדה מאיתנו שמונה חודשים מוקדם יותר. הפתעה מדהימה הייתה לפגוש את החברים של יובל שהגיעו באמצע הלילה לקבל את פניו בשדה התעופה. הגענו הביתה ושם חיכתה לנו הפתעה מרגשת פרי מוחה הקודח של ליאת עם שלטי "ברוכים הבאים" בכניסה לבניין ובחדר המדרגות וכן דלת הכניסה לדירה מקושטת בפתקים כשעל כל פתק מופיעה סיבה טובה (לפחות על פי דעת הכותב) לחזור לארץ. בפנים חיכו לנו עוד הפתעות מבית משפחת בסיס כמו עוגיות, עוגה מפנקת, והרבה אוכל טעים שחיכינו לו והתגעגענו אליו שאמא של נעה הכינה לנו. (וקוטג'!!!) כשיובל ורוני הגיעו וראו את כל הטוב הזה הם התחילו לצרוח בהתרגשות בכניסה לבניין ובמדרגות, מה שכנראה פחות נעם לשכנים בשעה 4 לפנות בוקר... יום אחרי כבר ישבנו (כמו זומבים מותשים) מסובים בליל הסדר עם כל המשפחה וחלקנו את חוויות הטיול הרבות מספור.
חודשיים וחצי בארץ הקודש - עבר כנראה מספיק זמן כדי שאוכל להביט אחורה, להסיק מסקנות ראשונות, לסכם קצת ("את הבלתי ניתן לסיכום") ,לסגור את המעגל ולהמשיך הלאה. בשבוע שאחרי הנחיתה הבית שלנו היה כמו תחנת רכבת בה עוברים המון ילדים, חברים ומשפחה בכל שעות היממה. אט אט החיים חזרו לשגרה, הילדים לבית הספר ואלון לגן חדש. כמעט כל הארגזים חזרו הביתה והמסע אט אט הופך לזכרון רחוק. בחודשיים וחצי שעברו קרו כל כך הרבה דברים גם בישראל וגם לנו אישית שקשה בכלל לחשוב על הטיול. מאז שחזרנו היו כאן מבצע צבאי, בחירות חוזרות שהוכרזו (ונותנות לנו את הזכות להשפיע אחרי שפספסנו אותן בשבוע), רוני סיימה בית ספר יסודי (כשאני מרגיש הרבה פחות מחובר מהרגיל, אולי בגלל שפספסנו את כל השנה הזו) ואני מצאתי לעצמי עבודה חדשה. אגב, אלבומי התמונות עדיין לא מוכנים.
עכשיו כשאני מרגיש שהמעגל נסגר אפשר לנסות להסתכל אחורה ולסכם
אתחיל בסיכום הארוך והחצי כרונולוגי:
שמונה חודשים
שש מדינות - סין, ניו זילנד, אוסטרליה, ויאטנם, קמבודיה, תאילנד.
בסין הקאנו (אלון) בטיילת הבונד המפורסמת, הפכנו לאטרקצית צילומים מטורפת, נדחסנו ברכבת התחתית יחד עם ערימת מזוודות ומיליון סינים בדרכם לאנשהו, פתחנו (יובל) את הראש, גילינו את עולם המים, טיפסנו וראינו את הזריחה בהר הצהוב, היינו בהופעה חד פעמית על האגם המערבי בהנגז'ו, נסענו ברכבת לילה, אבל מרגש מכך גם ברכבת המהירה שלהם במהירות של 300 קמ"ש, ביקרנו בעיירות מים ורקדנו (הילדים) יחפים בגשם סוחף ברחובות, ביקרנו בשווקים מדהימים ואכלנו מאכלים חדשים כמו ההוט פוט, הגלידה המעשנת,"סבון" התה הירוק וכמובן שרוני גילתה שם את הבאבל טי. לקינוח אכלנו 20 קילו שוקולד במפעל זוטר, אבל הקינוח האמיתי היה הביקור בדיסנילנד שהותיר את הילדים (וגם אותנו) חסרי מילים.
בניו זילנד חגגנו את ראש השנה בחוף באוקלנד, שכרנו את הקרוואן שהפך לנו לבית, עשינו סקי חולות ונסענו באוטובוס על חוף האוקינוס, ראינו את מפגש הימים, למדנו על התרבות המאורית, רחצנו בבריכות החמות של רוטרואה וראינו גייזרים, טרקנו בשלג במסלולים ארוכים ארוכים, צנחנו (נעה) באגם טאופו המהמם, נלחמנו במזג האוויר ההפכפך, ביקרנו את שלוש האחיות בחוף (פעמיים), טיילנו באתר הצילומים של ההוביט, טעמנו גבינות ויין, שטנו במעבורת, ראינו פינגווינים (הכי חמודים שיש), כלבי ים ושחינו עם דולפינים, טיילנו על צמרות עצים, קפצנו בטרמפולינות בחניונים, ישנו על חופי ים קסומים, גילינו אוצרות ימיים בשפל, ראינו מפלים ואגמים אינספור שחלקם צלולים ברמות שאי אפשר לדמיין, עם השתקפויות שרק נעה יכולה להעביר בתמונות. נלחמנו ברוח בסלעי הפנקייק המדהימים ובגשם בהליכה על גשר תלוי ותוך כדי אומגה מעל הנהר, ראינו תולעים זוהרות בתוך מערות נטיפים מדהימות או "סתם" על שיחים, ניצחנו את מזג האוויר במילפורד סאונד המדהים, איבדנו את הברקסים בקרוואן, ראינו קרחונים ואת הר קוק הפוטוגני, צילמנו לופינים, רקדנו בשלג, גלשנו במורד ההר בקווינסטאון בסוג של קרטינג, אכלנו (הבשריים בינינו) את ההמבורגר המפורסם של קווינסטאון, בכינו כשעזבנו את וואנקה ולכן חזרנו אליה שוב, ביקרנו בעולם הפאזלים המפורסם ובקולנוע המגניב של וואנקה, רקדנו בשלג ובנינו איש שלג שיכור, חגגנו את ליל כל הקדושים וגם יומולדת ליובל ולסיום סיומת "חווינו" את אנטארקטיקה במוזיאון המיוחד של כרייסצ'רץ'.
באוסטרליה נזהרנו מתנינים, שחינו בלגונות, חיפשנו קסוארי ופלטיפוס ללא הצלחה, שנירקלנו בשונית המחסום האדירה, ליטפנו קואלות ווומבאטים, דילגנו מעל נחשים, האכלנו וולאביס וקנגורו, הפכנו להיות חלק מהטבע, יובל הפך צמחוני, התחפרנו בחולות של פרייזר איילנד המטורף, נדהמנו מהחול הלבן של נמבוקה, פגשנו חברים ותיקים ומשפחה, חגגנו את חג המולד ואת ראש השנה הלועזי במופע זיקוקים מהמדהימים בעולם על רקע בית האופרה, בכינו כשראינו את פדרר מפסיד, עשינו אבובים בנחלים קפואים, נצרבנו ממדוזה בשיעור גלישה בחופים המפורסמים של ביירון ביי, האכלנו דולפינים, פסענו על גשרים ביערות גשם ועל חוף הים, שטנו הרבה יותר מדי פעמים, ביקרנו ביותר מדי חנויות שוקולד ויקבים, רכבנו על אופניים, הצטלמנו בשדות לבנדר, התאהבנו במדבר האוסטרלי ולא יכלנו לעזוב את האולורו המדהים ולקינוח גם ראינו קני טרמיטים ענקיים ושטנו בנהר שורץ תנינים.
בויאטנם הצלחנו איכשהו לא להידרס מאופנועים, שטנו במקונג המדהים וראינו אינספור ציפורים, טעמנו מיליון סוגי פירות טרופיים, נדחסנו עשרה אנשים למונית אחת ולבסוף עברנו את הגבול לקמבודיה בסירה.
בקמבודיה לא הבנו איך שקלנו לוותר על המקום המדהים הזה, טיילנו בשווקים, אכלנו גלידה תאילנדית, נסענו בריקשות, ביקרנו במקדשי אנקור המפורסמים ועוצרי הנשימה, חיפשנו את המלך וטעמנו מכל המאכלים הקמריים שמצאנו.
בתאילנד שנירקלנו, שנירקלנו ועוד פעם שנירקלנו, ביקרנו בחופים מדהימים, חגגנו בת מיצווש מהסרטים, גרנו על בית עץ וגם באמצע אגם על בקתות צפות, טרקנו בג'ונגל ואכלנו עוד ועוד מנגו ואננס, חגגנו את יום השנה התאילנדי במלחמות מים אינסופיות, ביקרנו בבתי קפה מגניבים ומקושקשים, עשינו קניות במיליון שווקים ולבסוף בכינו שהבנו שהכל נגמר והגיע הזמן לחזור הביתה.
הסיכום הזה בסרט הרבה יותר כיפי פרי מעשי ידיה של נעה.
אלו רק מקצת החוויות שחווינו וקפצו לי לראש תוך כדי כתיבה, אבל הסיכום המעניין יותר הוא בחלק הרגשי: אם אני צריך לסכם במילה אחת (או שתיים) את הרגשות שלי על המסע המופלא הזה שעברנו, הרי שבמילה אחת: "גאווה" ובשתי מילים: "אסירות תודה". אני חש גאווה עמוקה על כך שהיה לנו את האומץ לצאת מהקופסא ולהגשים חלום שלא הרבה רודפים אחריו (אם כי מסתבר שלא מעט חולמים אותו) וכמובן אסיר תודה על התקופה הזו וכל החוויות המרגשות והמשפחתיות שעברנו. ברור לי שננצור את הרגעים האלה לנצח נצחים. היום כשאני חולק סיפורים, משמיע ושומע חוויות או מסתכל בתמונות ובסרטונים שצילמנו, אני יכול לשמוע את האושר בקול שלי ומבין טוב יותר את העצמה שלו.
אני זוכר שקראתי סיפורים של כמה משפחות שעשו את זה וחלק מהן קראו לזה: "המסע ששינה את החיים שלנו". לי זה כרגע נשמע דרמטי מדי. זו הייתה חוויה מופלאה ונדירה, אבל לא משנת חיים. חזרנו פחות או יותר לחיים שהיו לנו לפני, עם שק חוויות גדוש ולא מעט תובנות, יותר מאושרים, פחות מעושרים, אבל מאד מאד מאד שלמים עם עצמנו. ברור לי שההחלטה לצאת לטיול הייתה ההחלטה הנכונה עבורנו גם כבודדים וגם כמשפחה. אני מתלבט כל הזמן ומחפש לראות איפה ואיך החוויה קירבה אותנו וחיזקה את התא המשפחתי שלנו וביום-יום אני לא ממש מצליח לראות את זה, אבל יש רגעים והבלחות שבהם פתאום "התא המשפחתי" יוצא החוצה וזוקף את פניו היפות - מי יתן ונזכה לראות ולהבין שבטווח הארוך זה "עשה את העבודה".
זה המקום לצטט את אברהם חלפי שכנראה מסכם את זה טוב (בהרבה מאד) ממני:
"מסע מוצלח לא מסתיים לעולם,
הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך
הופך חלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח,
אלא יותר אסיר תודה.
כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה"
ואם כבר בציטוטים וסיכומים עסקינן, זה מקום טוב להביא את מה שרוני כתבה:
"בשמונה עשרה באפריל אני והמשפחה שלי חזרנו מהטיול המטורף הזה. מהחוויה המטורפת והמדהימה הזאת שכל כך פחדתי ממנה. פחדתי כל כך לעזוב הכל. את הבית, המשפחה, החברות, את השיגרה... פחדתי לעזוב את הכל. פחדתי שישכחו אותי, פחדתי שהכל ישתנה בזמן שלא אהיה פה. פשוט פחדתי. ובכיתי כל כך הרבה בתקופה שלפני הטיסה לטיול ולחוויה המדהימה הזאת. כמה שבכיתי לפני שטסנו ככה גם בכיתי לפני שחזרנו.
היום נגמר היום הראשון ללימודים וחזרתי לשגרה שלי, לחברות שלי וללימודים ופתאום נופל לי האסימון שזה נגמר ושצריך להכיר בזה. עם כמה שזה קשה לי פשוט אין ברירה. איך אפשר בכלל לסכם טיול שכזה? איך אפשר לסכם חוויה שאתה תזכור לכל החיים?! אז אני פשוט אנסה.
בטיול הזה אני ראיתי נופים מדהימים שלא חשבתי שאראה בחיים, הכרתי אנשים חדשים, צורות חיים שונות, מקומות חדשים, חיות חדשות ועוד כל כך הרבה דברים שפשוט אין להם מקום! בטיול הזה ירד עליי שלג בפעם הראשונה. בטיול הזה אני חיבקתי קואלה, האכלתי קנגרו התגברתי על המון פחדים, גרתי בקרוואן, נכנס לנו פינגווין מתחת לקרוואן, צחקתי, כעסתי, בכיתי, אפילו רציתי לחזור... אבל למרות כל הקשיים של לחיות בקרוואן רק עם המשפחה שלך בלי שום דבר שאתה מכיר, עם אוכל שונה, עם שפה שונה ובלי כל הדברים שאתה מכיר ואוהב זאתי חוויה שאני לא אשכח לעולם. ואני פשוט ילדה עם המון המון מזל שנולדתי למשפחה כזאתי לא שגרתית עם הורים שמסוגלים לעשות דבר כזה עם כל ההקרבות (ויש הרבה). כל כך קשה לי לעשות את זה אבל אני קולטת שהדבר המטורף הזה נגמר. אני בוכה כל פעם שאני חושבת על זה כי נהניתי כל כך מהחוויה הזאתי ואני פשוט לא רוצה שהיא תיגמר. הטיול הזה הראה לי שהכל אבל הכל אפשרי וגם נותן לי השראה לעשות דבר כזה גם. אני יודעת שלא מגניב להעלות פוסט כזה ארוך אבל זה כבר לא מעניין אותי. לא אכפת לי מה יחשבו עליי ומה יגידו עליי וזה חלק מהדברים המדהימים שהטיול הזה עשה לי. רק נשאר לי להגיד תודה ענקית להורים שלי על זה שהם חלמו על טיול כזה מגיל שש עשרה והגשימו אותו ולהצדיק את המשפט "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". המשפט הזה כל כך נכון וכל כך מתאים לטיול הזה. ומהטיול הזה רק קיבלתי טעם של עוד ורצון לראות עוד ועוד מקומות ולחוות עוד ועוד חוויות. יש לי את ההורים הכי מדהימים בעולם כי אני באמת לא מכירה עוד הורים שהיו עושים דבר כזה. אז זהו. הטיול הזה נגמר עם כל העצב שבדבר ועכשיו רק נשאר לתכנן חוויות חדשות ומדהימות לא פחות..."
נקודה נוספת ששווה להתעכב עליה היא "נפש בריאה בגוף בריא" - אני כבר שנים טוען שכאשר יוצאים לטיול צריך לקבל החלטה שלא חולים בטיול ולעמוד מאחוריה. ואכן בשמונה חודשים של טיול כולנו ללא יוצא מהכלל היינו בריאים לגמרי. פה ושם כאב ראש, הקאה אחת או שתיים, כאב בטן כמובן, אבל זהו. לא חום ולא נעליים. והנה בחודש שחזרנו לארץ כל הילדים נפלו בתורות למשכב עם חום גבוה. ושמישהו יגיד שאין קשר בין המצב הנפשי למצב הפיזי...
חוויה נוספת שממש לא ציפיתי לה הייתה החשיפה התקשורתית וההפיכה שלנו ל"סלבס". המעבר של הטיול ממשהו מאד מאד פרטי ואינטימי למשהו יותר ציבורי התחילה בעצם בבלוג הזה (שמטרתו המקורית הייתה להיות יומן מסע עבור כולנו ולא פחות עבור המשפחה שנשארה בבית), אבל התגברה בטירוף עם החשיפה בשתי הכתבות ב-Ynet ואח"כ בערוץ 13. מצד אחד היה לי מאד קשה להתמודד עם ה"יציאה החוצה" הזו ובעיקר עם תגובות מרתיחות וללא שום קשר למציאות, אבל מצד שני זו גם עוד מזכרת נחמדה לילדים, אבל בעיקר נחשפתי להמון המון אנשים מפרגנים שחולמים את אותו חלום ולא יודעים אם או האם ואיך לעשות את זה או סתם זקוקים לעצה נוספת והכוונה. אגב, הדבר "הרע" שיצא לי מזה הוא שכרגע אני "תקוע" עם לא מעט משפחות שמטיילות בעולם ו"מוציאות לי את העיניים" עם תמונות וסיפורים בפייסבוק... בגלל כל הסיבות שציינתי כאן החלטנו לבנות הרצאה שתספר על המסע שלנו ועל איך מחליטים עליו ומוציאים את החלום אל הפועל. היום במבט אחורה, אנחנו חכמים ומבינים הרבה יותר (אבל אני גם שמח לציין שכמעט כל השיקולים והתכניות שבנינו סביב עיתוי הנסיעה והמשך שלה והיעד הוכיחו עצמם במאד מאד נכונים, וכמה זה היה משמעותי ונכון) גם את הטעויות שעשינו ונשמח לחלוק את הידע והסיפורים עם העולם. כבר העברנו הרצאת נסיון לחוג חברים ובקרוב אחרי ש"נטייב" את ההרצאה עוד קצת, נצא איתה לעולם הרחב.
תודות
לבסוף, תודה לאתר "יהב" אשר עזר לי מאד בתכנון המסגרת הכללית של המסלול. לא פשוט להתמצא בהתחלה בכמות האדירה של החומר החדש "שנוחת" עליך והמידע על המסלולים גם באוסטרליה וגם בניו זילנד סידר לי את הראש ונתן נקודת התחלה טובה ונוחה. אתר נוסף שאני חייב לו רבות כבר שנים ארוכות הוא כמובן "למטייל", אבל בעיקר אני רוצה לציין הפעם את "עפתי למטייל". יש המון מידע שמסתובב ברשת על כל מקום וכל אתר שמבקרים בו, אבל כל פעם שהגענו למקום חדש פתחנו את האתר הזה וקראנו עליו קצת ועל ההמלצות מה לעשות בו. גם אם חלק מהכתבות שם ישנות, עדיין הסיכומים ברמה גבוהה, קריאים, נוחים ונותנים נקודת פתיחה נוחה מאד ל"המצאות במרחב החדש". תודה אחרונה ל"מוטורהום ישראל" ובמיוחד לגל, על כל העזרה עם השכרת הקרוואן והשירות הנפלא בזמן כל הקשיים שחווינו. השירות היה מקצועי, עם חיוך וגם עם המון ידע עוד לפני הנסיעה שעזר מאד בכמה החלטות חשובות.
אז זהו, תם ונשלם ועכשיו כמו שאמר לי מישהו מאד מאד מאד חכם, צריך למצוא חלום חדש כי מי אנחנו בלי החלומות שלנו...
