נחתנו בסידני, אוסטרליה, לחצי השני של טיולנו. כיוון שהגענו לכאן לאחר שלושה שבועות בפיג'י וחצי שנה בארה"ב, פחות עניין אותנו לראות מוזיאונים, גני חיות ופארקי מים. גם מחופים כבר שבענו ואנו ניצלנו את סידני לסידורים לקראת הטיול ביבשת . לשבוע הראשון לקחנו דירה במנלי (Manly) בגדה הצפונית של מפרץ סידני הצופה על האוקיאנוס, הגלים והגולשים, שבהחלט הכניסה אותנו לאווירה של סידני ("כל עוד יש גלים השאר לא חשוב"). פתחנו בסידורים של פתיחת חשבון בנק (ANZ, הבנק הנפוץ במדינה), טלפונים סלולריים (Telstra, הרשת בעלת הכיסוי הטוב ביותר, ו-Vodafone, הרשת הסלולרית הזולה ביותר לשיחות לארץ). קנינו כרטיסי חיוג שהם עדיין הדרך הזולה ביותר להתקשר לארץ (בכרטיס של Global שיחה לארץ עולה שנים וחצי סנט לדקה) וטיפלנו בקבלת הקרוואן ואיבזורו לקראת הנסיעה.
מכיוון שאנו משפחה של שבע נפשות עם הרבה ציוד (הרוב הוא ציוד הכרחי של איילת הקטנה: עגלה, כסא בטיחות, אמבטיה קטנה, מנשא טיולים, סיר, גיטרה שאבא ינגן לה ואופני שטח לאבא, שיוכל לצאת בבוקר ולתת לה לישון עוד קצת). מכיוון שהקרוואן הכי גדול כאן הוא עדין קטן מאוד לעומת מה שהיה לנו, נאלצנו למצוא פתרונות הולמים: מקפיא נוסף, בו נוכל להצטייד בבשר כשר פעם בחודש חודשיים, ממיר לבטרייה של הרכב לקבלת חשמל בזמן הנסיעה לטלוויזיה של הילדים ולקלטות של איילת, מנשא לאופנים מקדימה ועוד.
לאחר שבוע בעזרתו של אשר (בחור ישראלי שגר כאן והגענו אליו דרך חבר, שיצר איתנו קשר דרך האתר שלנו שדרכו גם מצאנו את הדירה המדהימה, סיימנו בהצלחה את ההכנות והספקנו אפילו לשוט במעבורת ולטייל בעיר יום אחד, וגם לראות את הגשר ובית האופרה המפורסמים. המסלול שלנו באוסטרליה, כיוון שחופים מדהימים ושנירקול כבר היו לנו (והרבה) בפיג'י, ובעיקר כי העונה הלחה והחמה תגיע צפונה בעוד חודש חודשיים, הוא לצאת צפונה רק עד למרכז החוף המזרחי (לפרייזר איילנד, מרחק 1300 ק"מ צפונית מסידני, מקום עליו איציק, אחד המרצים בלמטייל המליץ בחום). אחר כך לרדת דרומה בחזרה עד למלבורן, ודרך אדלייד (ואולי גם דרך אליס ספרינגס) להגיע לפרת'. דרך ארוכה שיש בה גם ערים, גם הרים, גם יערות גשם, גם חופים וגם מדבר.
תחילת הנסיעה צפונה החלה בגשם, ותוך כדי המשך איבזור הקרוואן חגגנו יום הולדת לברק. במקביל ישנו דבר נוסף שצריך להתרגל אליו והוא הנהיגה בצד ההפוך. תמר, שיושבת בכסא של הנהג רק שהפעם אין שם הגה, נבהלת כל פעם מחדש מכך שאני נצמד מדי לצד הדרך. יכולת השמיעה שלי באוזן שמאל, כתוצאה מכך, יורדת תוך שבוע יותר מאשר ירדה השמיעה באוזן ימין בחצי השנה האחרונה. בנוסף ישנם שלטים חדשים שאני מגלה בדרך, שמקשים עוד יותר את הנהיגה. למשל, השלט הצהוב עם ציור הקנגורו, אשר גורם לי תוך כדי נהיגה לשלוח את מבטי לחפש קנגורואים בצדדים (וראיתי כבר שלושה). זה כלום לעומת השלט עם ציור הקואלה, אשר גורם לי להסתכל גם לצמרות האקליפטוסים.
יש לנו עשרים יום לעלות צפונה ולחזור והכוונה היא להתקדם מהר צפונה ולחזור לסידני בקצב איטי יותר. בדרך אנו עוברים בעיירות חוף נחמדות לאורך החוף המזרחי. באי בריבי אנו עוצרים לשבת באתר קמפינג נחמד ממש על הים, לא לפני שאנו נוסעים סתם כך עם הקרוואן ברחבי האי להציץ בבתים יפים, שלכל אחד מהם יש מאחורי הבית מפרץ ויאכטה קטנה (מנהג קטן שאני ותמר מאוד אוהבים הוא לנסוע ולראות בתים יפים או בתים עם נוף מיוחד. אני יודע שזה אולי לא מתיישב עם תדמית כתבי השטח, אבל אנחנו מאלו שמנויים גם על "בנין ודיור" ולא רק על "נשיונל ג'אוגרפיק"). למחרת באי, כשהפסיק הגשם, טיילתי עם הילדים לפארק שבו גן שעשועים נחמד (באי יש גם שביל אופנים מקסים לאורך החוף).
לאחר 1300 ק"מ שעברנו בקלות יחסית צפונה הגענו לעיירה נוסה הד (Noosa Heads), עיירת תיירות מקסימה על החוף ואחת מנקודות היציאה לאי פרייזר (Fraser Island), שם שמענו על האפשרויות השונות של הטיול על האי והבנו שצריך להזמין מקום מראש. האי פרייזר הוא בעצם שרטון החול הגדול בעולם, שכולל בתוכו אגמים (מעל 200) ויערות גשם, ויש בו יותר בעלי חיים וזוחלים ממה שתוכלו לדמיין (הבולט בהם הוא הדינגו, כלב הבר האוסטרלי) וצמחים שמיוחדים לאי (עצי סאטינה העמידים במיוחד למים, שבהם דיפנו את תעלת סואץ). מכיוון שהאי כולו חול ואין בו דרכים סלולות, אז הטיול בו הוא רק ברכבים של 4X4, וכאלו יש גם אוטובוסים וגם סוגים שונים של ג'יפים. למרות שבכל שנה עולים על האי מעל לעשרים אלף כלי רכב, הדבר כמעט אינו מורגש בשל גודלו העצום. בכל מקום ניתן למצוא חבילות טיול מיום אחד ועד שלושה, בכל שילוב שתרצו, אפילו טיסה במטוס קל.
אנחנו, כפי שכתבתי בכתבה הקודמת, לא "הסיירים" ואפילו לא "הפלגים" אלא יותר "היהלומים", שהנוחות היא מעקרונות היסוד שלה. הבנו שהפעם אין ברירה ויוצאים לשטח. מכיוון שלטייל עם חמשת ילדנו באוטובוס בטיול מאורגן, שבו אין לנו שליטה מלאה על הזמן והאוכל לא ממש מתאים לנו, החלטנו לקפוץ על ההזדמנות (ולקיים את מה שהבטחנו בכתבה הקודמת) ולהעיז ובגדול: שכרנו ג'יפ דיפנדר גדול לארבעה ימים, העמסנו עליו את האוהל, המקרר, שקי שינה, מים ואוכל ויצאנו לדרך.
מכיוון שהפעם האחרונה שתמר ישנה באוהל היתה איתי בכנרת, כשבגין היה עדין ראש ממשלה ואצלי השערות היו מרוכזות בראש ולא בגב, ואביב בת ה-15 וחצי, שנולדה תשע שנים מאוחר יותר, היום כבר לא נרדמת בלילה בלי מאוורר, וגם אני לא בדיוק "קרוקודיל דנדי" אלא יותר "קומפורטובל דאדי", יצאנו עם טיפה חששות, אך היופי המובטח של האי עליו קראנו והדברים שזכרנו מההרצאה של איציק בלמטייל, נטעו בנו בטחון שנסתדר.
לא אשאיר אתכם במתח: החוויה שעברנו בארבעה ימים באי היתה נהדרת הן מבחינת המקומות בהם ביקרנו והן מהגיבוש המשפחתי. היציאה היתה ממפרץ הרווי (Harvey Bay), שם שכרנו את הרכב (שהוזמן מבעוד מועד בנוסה). יש צורך להגיע כשעתים וחצי לפני היציאה לאי לתדריך על הנהיגה (מאוד בעייתי במשפחתנו ואנחנו פתרנו זאת בכך שעברנו את התדריך יום קודם). מכאן גם ניתן לצאת לשייט ולצפות בלווייתנים, שמגיעים למפרץ לנוח. לאחר שהגענו למעבורת שילמנו על אישורי לינה באי ($4 לאדם ללילה, לנו נתנו תעריף משפחתי זול יותר) ואישור כניסה לרכב ($32 לרכב). חצי שעה של שייט והגענו לאי. מיד עם הירידה מהמעבורת טיילנו טיול קצר ביער גשם בסנטרל סטיישן ואת הצהרים עשינו על אגם ביראבין (Birrabeen Lake) המדהים: מים בתכלת וכחול על חול נקי ולבן יצרו תחושה של בריכת שחיה צלולה וכולנו, כולל איילת, רצנו למים ונשארנו שם זמן ארוך, שכלל רחצה מצננת (אני שוכב כולי במים ונושם דרך קנה של צמח מקומי). את ההתארגנות ללילה עשינו ליד אגם בומנג'ין (Boomanjin), אגם מקסים לא פחות שמימיו ורודים-אדומים בשל עצי התה שגדלים לידו. אזור הקמפינג מגודר בכוונה להגן בפני הדינגו או להגן על הדינגו מפני אנשים (החלק הקשה אצלנו בנושא הדינגו הוא דווקא האיזון שיש למצוא כשמספרים על כך לילדים, שמצד אחד לא ילכו לבד פתאום לטייל ומצד שני לא יפחדו לטייל באי. ניתן לעשות זאת בשני קולות, בשיטת הפיה הטובה והשוטר הרע. לנו התאים יותר הפוך, בשיטת הפיה ההיסטרית והשוטר האדיש).
ביום השני הורדנו את כיסוי הגג של הג'יפ ונסענו מרחק של תשעים ק"מ (עד לקצה הצפוני וקצת חזרה) לאורך חוף האוקיאנוס המקסים, שזה כמו לנסוע בערך את המרחק מאשדוד לחיפה לאורך הים. בדרך אנו עוצרים מדי פעם ליד נחל אלי (Eli Creek), הנחל הגדול ביותר באי, שבו נכנסנו ועלינו במעלה המים לתוך הנחל וניתן גם להסחף עם מי הנחל באבובים חזרה לחוף (לנו לא היו אבובים). עצירה שניה עשינו ליד שרידי אוניה טרופה (Maheno), שנסחפה לחוף בעקבות סופת טייפון ב-1935. בהמשך הנהיגה צפונה עוברים ליד צוקי חול צבעוניים הקרואים הקתדרלות, ואחר כך לצוק שנקרא הראש האינדיאני, נקודת תצפית מדהימה על הים שממנה הצלחנו לראות צבי ים ענקיים, להקות דגים גדולים ותצפית מדהימה על חופי האי.
במרחק נסיעה קצרה עצרנו לפיקניק של צהרים בבריכות שמפיין, בריכות טבעיות שיוצרים הסלעים בשפל. זהו מקום נהדר להתרחץ במי הים שאינם קרים ואין בהם סכנת כרישים וזרמים כפי שיש כאן בים הפתוח. לפני הגאות, שהיתה סוגרת לנו את המעבר בחוף חזרנו דרומה, לכיוון אתר הקמפינג בדנדאברה שצמוד יותר לחוף לארגון של לילה שני. תקתקנו ארוחת ערב של צ'יפס ושקשוקה, וצלחנו גם את המקלחות החמות (בתשלום של 50 סנט ל-3 דקות מים חמים) עם לטאות ענק שביקרו במקלחות של הנשים וזירזו את המקלחת של הבנות.
היום השלישי היה כולו מוקדש לטיול לאגם וובי (Lake Wabby), אמנם מסלול קצר שיוצא מהחוף לכיוון האגם ונמשך רק כשעה, אך אנחנו מכירים את עצמנו ורצינו לעשות הכל לאט (כך גם לקחנו את הרכב לארבעה ימים למסלול מומלץ של שלושה ימים). הלכנו לאחר שארזנו על עצמנו את ארוחת הצהרים והרבה מים ויצאנו לדרך, שבסופה פגשנו את האגם העמוק באי המוקף כולו ביער למעט גדה אחת, בה ישנה דיונה עצומה שיורדת ישירות למי האגם. התמקמנו באגם בעוד הבנים דוהרים למים מהדיונה. אני ותמר רובצים לנו במים, ואביבי שומרת מרחק בשל השפמנונים והצבים ששוחים איתנו. את הלילה עשינו בחניון של סנטרל סטיישן שם פגשנו בורד מבת ים, אורי מירושלים ואמיר מחיפה (ד"ש לבית), שלושה צעירים ישראלים שהצטרפו אלינו לארוחת ערב. בלילה הגיע אורח נוסף מקומי שעשה רעש כל הלילה.
ביום הרביעי, לאחר שהקפצתי את חברינו הישראלים בג'יפ לתחילתו של מסלול רגלי לאגם וואבי, יצאנו לאגם מקאנזי (Lake Mckenzie), אגם שמימיו צלולים כל כך עד שניתן לראות את הקרקעית בעומק של 15 מטר. ושוב, הצבע הכחול עם החול הלבן מדהים וממכר, ורק קרני השמש, שחיזקו את צבעי השוקולד של הבנים, אותי צבעו בורוד קל בגב ואת תמר ממש שיזפו והיא כבר כולה צבועה בלבן כהה, הבריחו אותנו לפיקניק בצל העצים (שבו חוסל כל האוכל שנשאר).
על היציאה המוקדמת למעבורת, וכיצד האוסטרלים דוחפים מעבורת שנתקעת בקרקעית האוקיאנוס בשפל תוכלו לקרוא באתר שלנו. כאן אספר שכשחזרנו לקרוואן הקטן שלנו הוא פתאום נראה לנו ארמון, ורק למחרת בבוקר כולם הודו כי למרות שסוף סוף ישנו כולנו לילה שלם רצוף, החוויה בשטח היתה אחד מרגעי השיא של הטיול. בדרכנו לישון בחניון הקרוואנים הקרוב סיכמנו כי אלו היו ארבעת הימים הכי נהדרים שהיו לנו עד כה בטיול כולו, וכי אוסטרליה בהחלט החלה לענות על הציפיות הגבוהות שבאנו איתם.
