הרכב: זוג הורים ושני ילדים
מספר ימי הטיול: חודשיים
נובמבר-דצמבר 2009
התחלה באוקלנד וסיום בכרייסצ'רץ'
איך הכל התחיל
כשחשבתי על הטיול הזה לפני כמה שנים, אמרתי לעצמי שלא משנה מה - כשתגיע הזדמנות לטיול משפחתי גדול, אנחנו הולכים על כל הקופה. אז נכון, יהיה מי שיגיד שהתנאים אינם אידיאליים לצאת לטיול גדול כזה עם שתי בנות, אבל למה לא? מה אני אמור לעשות? להמתין עשר שנים, עד שהן יגדלו? אולי אז זה כבר לא יבער בי כמו היום? מי יודע מה יהיה בעוד עשר שנים?
החיים מלמדים אותנו, שבכל רגע נתון הכל יכול להשתנות. נפתח לנו חלון הזדמנויות, כשסיימנו עבודה בחו"ל, אז לפני החזרה לארץ, החלטנו לקחת פסק זמן מחיי השגרה ולצאת למסע - טיול קראוונים, המחולק לחודשיים בניו זילנד (באי הדרומי והצפוני) וחמישה חודשים באוסטרליה, מתוכם 4 חודשים בקראוון, מסידני למלבורן ומשם צפונה, לאורך החוף המזרחי, עד קיירנס. (על כך תוכלו לקרוא בכתבה שלנו על אוסטרליה). את החודש החמישי השארנו פתוח, בלי קרוואן, ניתן לטיול להחליט בשבילנו... הפינאלה הגדול - חודשיים וחצי, בחופים המרהיבים של תאילנד (לפחות כך אנו מקווים, עוד לא היינו שם).
ההכנות לטיול
ההכנות לטיול זה החלו כבר לפני למעלה מחצי שנה. היה לנו חשוב למצוא קראוון, שיתאים לנו ובעיקר שנרגיש בו נוח. ככל שמקדימים בהזמנת הקראוון, כך המחיר זול יותר. הרעיון העיקרי בבחירה בטיול עם קראוון, בניגוד ללינה באכסניות, כפי שעשיתי לפני עשר שנים בטיול שאחרי הצבא לדרום אמריקה, הוא ביצירת תחושה של בית שחוזרים אליו ונוסעים איתו לכל מקום. הקרוואן נבחר על מנת שיקל על הילדות נגה ונעמה, שגם כך היה צפוי כי יהיו מבולבלות מהשינוי הקיצוני בחייהן. לנגה, ביתנו הבכורה, עשינו הכנה במשך כחודשיים לפני הטיול - יש סידרה בטלוויזיה שהיא מאוד אוהבת, על ילדה בשם דורה, המטיילת בעולם עם ידידה הקוף בוטס. היא חווה הרפתקאות לאורך הדרך, פוגשת חיות, עוברת בנהרות גועשים, קרחונים, הרי געש, יערות גשם וכו'. עשינו לה אנלוגיה לסדרה. נגה הבינה שאנחנו נוסעים לטיול גדול כזה ונחווה חוויות מיוחדות, כמו אלו שעוברת דורה בסדרה.
תחילת הטיול
ב-4 לנובמבר 2009 נחתנו בניו-זילנד וקיבלנו את הקראוון באוקלנד. בתמצית - הוא קטנצ'יק! יש בו מסדרון צר, בו אנו מתנהלים רוב היום. החלק האחורי הוא פינת אוכל, המתקפלת למיטה בלילה. החלטנו להשאיר את הפינה כמיטה כל הזמן, כדי להימנע מהטרטור וגם כי המיטה מאפשרת לבנות לשחק שם בנוחות. באמצע הקרוואן יש פינת ישיבה נוספת עם שולחן, שם הבנות יושבות במהלך הנסיעה ושם אנחנו גם אוכלים, אם מזג האויר לא מאפשר לעשות זאת בחוץ. בלילה הופכת פינת ישיבה זו למיטתה של נגה. במטבח יש מקרר, גז, מיקרוגל וכיור ובארון מאכסנים את הטוסטר והקומקום החשמלי. יש, כמובן, גם טלויזיה ו-DVD. הכל קל לתפעול, רק שהכל די צפוף, אבל מתרגלים. המקלחת צפופה, אך נעימה – גילינו שהמים מספיקים רק ל-4 מקלחות ושטיפת כלים אחת. כדי לחסוך כסף, חדלנו די בהתחלה לישון באתרי קראוונים מסודרים (עולים כ-30-40 דולר ניו-זילנדי ללילה). בכל יום מילאנו ורוקנו את המים ב-Dump Stations שמצאנו בדרכים. רכשנו גם מטען, המתחבר למצת הרכב ואיתו אנו מטעינים את המחשב הנייד, הפלאפון והמצלמה - לדעתי, זו אחת הרכישות המוצלחות שעשינו ומומלץ מאוד להצטייד בזה, אם מתכוונים כמונו לישון ב"חנייה יבשה", בה אין נגישות לחשמל.
המקומות שאהבנו באי הצפוני
Bay of Islands - אזור יפהפה של חופים ועיירות קטנות. גולת הכותרת של האזור היא השיט באיים . אנחנו לקחנו את השיט הארוך שנקרא "The Cream of the Trip" או כפי שכיניתי אותו בטעות ושאלתי - "פה זה הטיול של ה-Cream Cheese?". טוב, לא אכלתי ארוחת בוקר והייתי רעב... השיט היה חוויה מדהימה - ליוותה אותנו להקה של דולפינים, ששחתה לידנו במשך כעשר דקות. הצלחנו גם לראות כלבי ים וצפינו בלווייתנים מרחוק, עצרנו באחד האיים להפסקת צהריים והגענו למקום שנקרא The Hole in the Rock. כשמו כן הוא, חור ענק בתוך סלע. הצלחנו לשוט דרך החור, בזכות מזג האויר המצוין שהיה לנו (יחסית לשאר הימים עד כה וכנראה לניו זילנד בכלל). זה היה טיול מאוד מומלץ. מצאנו אתר קרוואנים מקסים ומומלץ נמצא למרגלות מפל הארורו (Haruru), בסמוך לעיירה פאיהיה (Paihia). האתר מאוד בסיסי, אולם מיקומו ממש למרגלות המפל, המואר אפילו בלילה, הוא חלומי!
העיירה ראסל (Russell), עיירה מנומנמת אליה הגענו במעבורת, היא מקום נחמד ותו לא. לא נפלנו למלכודת התיירים, בדמות אוטובוס שעובר בכל "אטרקציות" המקום. לקחנו את הבנות וטיפסנו ברגל לפסגת הכפר, משם נשקף נוף מדהים של האיים. כשהיינו בפסגה, עבר אותנו אותו האוטובוס, מבלי אפילו לעצור ולהתרשם מהנוף...
בעיר רוטורואה (Rotorua) תוכלו למצוא שלל אתרי גייזרים ומעיינות חמים. המבחר שם רב ואנו מצאנו את האזור מעט ממוסחר מדי לטעמנו. יחד עם זאת, היו שני אתרים שמאוד אהבנו: הראשון הוא עמק וואייאנגו (Wayangu Volcanic Valley) - אתר וולקני יפהפה, בו אגם בצבע טורקיז מהמם ואדמה בצבעים שונים. טיילנו שם ברגל, לאורך מסלול שאורך כשעתיים. בסיום המסלול יוצאים לשיט בסירה, שבדיעבד, היה ממש מיותר. ההליכה היא מספקת וחווייתית דיה, לא צריך יותר מזה.
האתר המומלץ השני באזור הוא Kerosene Creek - מקום מקסים, עם מעיינות חמים טבעיים, מפל, בריכה חמה והכל בחינם (לשם שינוי) – גן עדן אמיתי. היה לנו כה קשה לעזוב, עד כדי שנשארנו לישון שם בלילה, כדי לטבול שוב בבוקר. פגשנו שם בחורה מקומית, שהגיעה לשם עם התינוקת שלה ואישרה לנו שזה המקום הטוב ביותר באזור. בחוץ קר ואתה יושב בתוך בריכה חמה, עם מפל שעושה לך עיסוי בגוף ומסביב חורשת עצים... תענוג!
באגם טאופו (Taupo) ביצעתי צניחה חופשית, שהיתה חוויה מדהימה. למען האמת, לא ממש תיכננתי לצנוח, אבל במהלך הנסיעה מצאתי עלון של אחת מחברות הצניחה החופשית והרמתי טלפון, רק כדי לברר מחירים ואם זה מתאים מבחינת מזג-האויר. מסרו לי שבחצי השעה הקרובה יש מקום פנוי לצניחה. לא עובר זמן רב והנה אני, לבוש בחליפת טיסה, מרים את נגה בידיים ומסביר לה שהיא לא יכולה לבוא איתי, כי אין חליפות במידה שלה. היה לה קצת קשה להיפרד... הצניחה נעשתה עם מדריך צמוד – שלי היה מגרמניה. כשעלינו לגובה 12,000 רגל, מצאתי את עצמי על הברכיים, מתחתיי עננים והוֹפּס - הנה אנחנו קופצים! אלה היו 45 שניות של סחרור מהיר, כשכל מה שאני הרגשתי היה ליבי הפועם והרוח, שייבשה לי את חלל הפה. מיד כשסיימנו לחתוך את העננים במהירות עצומה, נפתח המצנח ומתחתיי הופיע האגם הענקי, היערות והשדות הירוקים. הראות היתה מעולה, אני הייתי מבסוט. שמעתי את עצמי צועק F**k בכל מיני וריאציות... המצנח זז לכל כיוון אליו הושטתי את ידיי (כמובן לפי הוראותיו של אלברט). הנחיתה היתה איטית ונמשכה מספר דקות. אני רק רציתי שזה יימשך עוד ועוד. ואז, אנחנו רואים את שדה התעופה, שם מחכות אישתי והבנות שלי. אני כולי נרגש, מרים את רגליי ואז תופסים אותי. כולם רצים לחבק אותי. יעל ויתרה על הצניחה מפחד, אבל אחרי שלחצתי עליה, היא צנחה גם בוואנקה שבאי הדרומי. עד היום היא מודה לי על כך. מבחינת המחיר – באי הצפוני זול יותר לצנוח.
Tongariro National Park - אזור מאוד יפה, עם מגוון מסלולי הליכה קצרים וארוכים. אנחנו טיילנו עם הבנות במסלול הליכה של שעתיים, למפל Taranaki, שהיה מאוד נחמד. לעומת זאת, אני יצאתי לבדי, לטרק Tongariro Crossing, המפורסם. זה היה יום מצוין לטרק, השמש זרחה במהלך כל היום. גיליתי שאני בכושר טוב או שזה פשוט יותר, כשמטיילים לבד והולכים יותר מהר... התחלתי לטפס, כשמימיני הר הגעש בו החביאו את הטבעת בסרט "שר הטבעות", חלקים מההרים היו מושלגים. כשהתחלתי בטיפוס, לפתע היה משהו מוזר, כאשר נשמע צלצול טלפון ואני שואל את עצמי "מי לעזאזל מביא טלפון לטרק?". אז נזכרתי שזה הטלפון שלי (אשר שימש לי כשעון). עניתי ושמעתי את אמא שלי שואלת אותי איזו משחה מרחנו לנעמה בטוסיק כשהיתה לה פריחה, כי לתמר, האחיינית שלי, יש עכשיו פריחה חריפה. הרגשתי כמו בפרסומת לטלפון סלולרי... לא הצלחתי להיזכר בשם המשחה, כשמימיני הר געש ומשמאלי אגם מדהים.
הטרק היה באמת מדהים. כשסיימתי לטפס על ההר (1,967 מטרים), מצאתי לי נקודה, בה יכולתי לשכב ולהשקיף על חלק מן האגמים וההרים העצומים מסביבי. אמרתי לעצמי שאני כנראה באמת על גג העולם. בחלק מהטרק הלכתי בשלג, עברתי שלושה אגמים מדהימים בצבע תכלת ופגשתי אנשים מעניינים. לא לחינם הוא מכונה "הטרק היומי היפה בניו-זילנד". דרך אגב, בטרק היו גם תלמידי בית ספר, שהטרק היה הטיול השנתי שלהם. זו ניו-זילנד, איפה הם ואיפה אנחנו...
חוצים לאי הדרומי המקסים
לאי הדרומי הקצבנו זמן רב יותר. בפארק הלאומי אייבל טזמן (Abel Tasman) יצאנו לטיול עם מונית-סירה. הגענו עד לאי בו רובצים המוני כלבי-ים, כשבדרך לוותה אותנו להקה של דולפינים, דבר שהוא די נדיר באזור הזה של האי. ירדנו לחוף ועשינו פיקניק. לאחר מכן, הסירה אספה אותנו לחוף אחר בשמורה, משם צעדנו 12 ק"מ בחזרה לכפר. כל הטיול ארך 5 שעות, כולל עצירה לארוחת צהריים באחד החופים. קשה לומר שנהנינו מהטרק הזה – היו בו הרבה עליות וירידות ונגה היתה מעט חסרת סבלנות ומיעטה לרדת מהעגלה (כן, עשינו אותו עם עגלה ומנשא גב, כמו הרבה מסלולים אחרים בניו-זילנד). גם לראות את החופים המדהימים, מבלי להיכנס אליהם היה קצת מדכא (המים עדיין קרים בתקופה הזו ומזג האויר לא מספיק חם). לכן, עבור אוהבי ים (כמוני), מומלץ לבקר במקום כשמספיק חם בחוץ, כדי לטבול במים הקרים.
בדרכנו לחוף המערבי עצרנו ב-The Buller George Swingbridge - זהו הגשר התלוי הארוך ביותר בניו-זילנד (110 מ'), גובהו 17 מ'. הגשר צר ומתנדנד מעל נהר גועש. חששתי שבכל רגע נעמה עומד ליפול לי ממנשא הגב וזה היה מפחיד! את הדרך חזרה עשינו על אומגה – בכלל לא מפחיד ומומלץ! גם הבנות נהנו.
הקרחונים פרנץ' ג'וזף ופוקס היו מאכזבים, לטעמי האישי, אולם ייתכן שלמזג האויר הגרוע היתה יד בכך. ניתן היה להגיע, עם הילדים, רק לתחילת הקרחונים, שם הם חיוורים, מלוכלכים ולא מרשימים בכלל. לכן, מומלץ לנסות ולהגיע לפסגה, שם באמת אפשר להתרשם מהם. ניתן לעשות זאת בטרק מאורגן (שאינו מתאים לילדים) או בטיסת מסוק, אולם מזג האויר לא איפשר לנו לעשות זאת. גם אגם מת'סון (Matheson), המכונה "אגם המראה" (בשל ההרים המשתקפים במימיו), אשר המליצו לנו עליו רבים, לא עמד בציפיות בשל מזג האויר. בהמשך הטיול ראינו אגמי מראה לא פחות יפים ממנו.
העיירה וואנאקה (Wanaka) היתה בדיוק מה שחיפשנו: מקום ציורי וקטן, תחושה ביתית, נוף עוצר נשימה של אגם המוקף הרים עם פסגות מושלגות, אוירה רגועה ונינוחה, בתי קפה וגן שעשועים מעולה. את רוב הזמן שלנו בוואנאקה בילינו על גדות האגם הפסטורלי, כשנגה מאכילה את הציפורים והברווזים במקום, או בגן השעשועים. בגן הזה יש מתקנים מיוחדים, כמו למשל מגלשה ענקית בצורת דינוזאור או מתקני קרוסלה נחמדים. הבנות נהנו שם מכל רגע, כמו גם העופות, שאכלו שם מכל טוב. אולם, אל תטעו ותחשבו שרק רבצנו שם - יצאנו גם לשני מסלולי הליכה:
האחד – טיפוס על הר איירון (Mt. Iron), המשקיף על האגם - טיול שאמור היה לקחת כשעה וחצי. יעל החליטה להישאר בקרוואן ואילו אני יצאתי עם הבנות. התחלנו בטיול ואז נגה שינתה את דעתה והחליטה שהיא רוצה לחזור לקרוואן. אמרתי לה שזה בלתי אפשרי כעת, כי אמא כבר נסעה והתחלתי בהסחות דעת של שירים ורדיפה אחרי ארנבות, שצצו בכל פינה. בסוף נגה התרצתה ולאט לאט טיפסנו, עד שהגענו לפסגה. הנוף שנשקף משם היה מושלם. נגה בעצמה התלהבה מהאגם וההרים המושלגים, התיישבה על הספסל והסתכלה סביבה. את הדרך חזרה עשינו בירידה, רצנו אותה בהתלהבות ובצחקוקים. דרך אגב, בשלב זה נעמה היתה מורגלת למנשא הגב (הכתפיים שלי לא כל-כך). בכל רגע היא הצביעה על חיות שהיא ראתה, אם זה כבשים או ארנבות והכריזה על כך. פעמים רבות אחרות במהלך הטיול היא גם היתה במנשא. חזרנו כעבור כשעתיים וחצי, עייפים אך מרוצים. יעל חיכתה לנו עם פיצה ולזניה.
הטיול השני היה לאגם דיאמונד (Diamond Lake). בצמוד לאגם ישנו מגרש חנייה, אבל אנחנו העדפנו להמשיך גם אל שתי נקודות תצפית – האחת על האגם והשניה על אגם וואנקה והאזור כולו. זהו טיול קליל ומאוד מומלץ. רצינו מאוד לעשות את טרק רוב רוי, אבל בכל פעם שהתכוונו לעשות אותו, מזג האויר קילקל לנו את התוכניות. פעם אחת כבר הגענו לנקודת ההתחלה של הטרק, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה, שכללה מעבר נחלים וכביש משובש. אני התחלתי את המסלול, אבל נשבה רוח חזקה ביותר, שהעיפה אותי מספר מטרים קדימה, בנוסף לגשם שהצליף על פני, אז ויתרתי והסתובבתי חזרה.
בעיירה וואנאקה ישנן שתי אטרקציות מיוחדות:
האחת היא בית קולנוע קטן וביתי בשם סינמה פרדיסו (Cinema Paradiso), בו לא יושבים על מושבים רגילים של בתי קולנוע, אלא על ספות ביתיות. בפעמיים בהן ביקרנו שם, היו איתנו עוד שתי משפחות בלבד, כך שהרגשנו ממש בבית והילדות יכלו לשוטט באולם בחופשיות. צפינו שם בשני סרטי אנימציה חמודים ולבנות זו היתה הפעם הראשונה בקולנוע. נגה נהנתה בעיקר מהפופקורן והגלידה ואילו נעמה ישנה לאורך רוב הסרט. היה ממש נחמד.
האטרקציה הנחמדה השניה היא ה-Puzzling World. זהו מתחם שעשועים עם מבוך ענק ומשחקי אשליה. בתוך המבוך יש גשרים ודרכים ללא מוצא. המטרה במבוך היא למצוא ארבעה מגדלים, שנמצאים בארבע פינותיו, כל אחד מסומן בצבע אחר. בילינו שם כשעה והיה ממש כיף. לאחר מכן ישבנו בבית קפה, בו יכולים, קטנים וגדולים, לשחק במשחקי חשיבה, שם קנינו גם פאזלים לנגה ולנעמה. משם, עברנו לחדרי אשליה, שהיו מרתקים ומעניינים גם לנגה. אחד החדרים נראה רגיל, אבל כשנכנסים לתוכו – העומד בכל פינה נראה למתבונן מבחוץ כננס או ענק, תלוי באיזו פינה הוא עומד. סוף סוף הרגשתי שגבהתי מעט... (צויין שם שזו אחת הטכניקות, בה השתמשו בהפקת הסרט "שר הטבעות").
במרחק של כשעה וחצי נסיעה מוואנאקה נמצאת העיר קווינסטאון (Queenstown), השמחה והיפה, השוכנת לגדות אגם גדול. טיילנו לאורך המרינה של העיר, שם היה שוק ססגוני במיוחד. ביקרנו באקווריום "טבעי" – יורדים מתחת למי האגם, נכנסים לתוך חדר שבו חלונות גדולים מזכוכית, מכניסים מטבע לתוך מכשיר שמוציא אוכל לדגים ולברווזים ואז רואים אותם צוללים פנימה ואוכלים. חוויה נחמדה, ממנה הבנות התלהבו, כמובן. בנוסף, טיפסנו שם ברכבל, לתצפית מדהימה, המשקיפה על נופי האזור המרהיבים. את הדרך למטה עשינו בקארטינג (מכונית שטוחה, עם שלושה גלגלים במסלול מיוחד). נגה נסעה איתי ושנינו צרחנו מהנאה. אטרקציה נוספת באזור, ממנה נהנתה יעל, היא שיט סילון בסירת ג'ט (Jet Boat). זו היתה עבורה חוויה נחמדה, עם מעט אדרנלין אבל לא יותר (טוב, הכל מתגמד אחרי הצניחה החופשית...).
מגיעים לגן העדן... נסענו כשעה צפונה מקווינסטאון לגלנורקי (Glenorchy). הדרך היתה יפהפיה, ההרים והעננים השתקפו באגם, שלצד הדרך. עד ביקורנו בעיירה זו, חשבנו שראינו כבר הכל, אבל שם הבנו באמת את משמעות המונח "הטבע בהתגלמותו" – האזור נראה כמו גלויה: הרים מושלגים, נהרות ואגמים, פריחה בשלל צבעים, סוסים וכבשים, כרי מרעה ענקיים, מרחבים... פשוט מדהים! "ה-מקום" בניו-זילנד. גם שם צילמו חלקים מהסרט "שר הטבעות". עשינו שם טיול לאגם יפהפה, מלא בברבורים שחורים למרגלות הר מושלג. כאן גם היתה ההזדמנות שלי לצאת לטיול סוסים, עליו חלמתי מתחילת הטיול ובאזור שכזה, אין כמו לרכב על סוס. זה היה טיול מושלם, שארך 3 שעות. אמרו לנו ששלושה שבועות לא היתה כזו שמש באזור (בלי טיפת ענן) והראות היתה מושלמת. טיילתי שם באזור הנקרא "גן עדן" (Paradise) וכשמו, כן הוא. עברנו בדרך שלט, עליו כתוב "Paradise-no exit" והכוונה היא לדרך ללא מוצא, אבל האמת היא, שזה אומר שמי שנכנס לאזור הזה, פשוט לא ירצה לצאת ממנו. כששבתי מן הטיול, הבנות חיכו לי בחווה. נגה רכבה מעט על אחד הסוסים והאכיל לאחר מכן, יחד עם נעמה, את הטלאים החמודים בבקבוק. בלילה, חנינו בקרבת אגם סילבן (Sylvan).
בבוקר המחרת יצאנו לטיול של כ-45 דקות מסביב לאגם, בתוך יער סבוך. ביער היו סימוני חיצים כתומים, שהינחו אותנו בדרכנו וזה היה נחמד לעקוב אחריהם ולפלס את דרכנו בעזרתם. בסוף הדרך נגלה לפנינו האגם וסוף סוף קיבלנו את ההשתקפות שייחלנו לה מתחילת הטיול – שני ההרים המושלגים, המתנוססים מעל האגם, השתקפו במימיו בצורה מושלמת - מראה מדהים!
אזור הפיורדלנד והר קוק - משם, נסענו לעיירה טה אנאו (Te Anau) שבאזור הפיורדלנד, בדרכנו למילפורד סאונד – אחד הפיורדים המפורסמים של ניו-זילנד. הדרך למילפורד אורכת כשעתיים וחצי, אולם אנחנו עשינו אותה בחמש שעות, משום שהדרך היתה מרהיבה ביופייה, מה שגרם לנו לעצור פעמים רבות לאורכה. בתחילת הדרך, עברנו אגמים עם פריחה מדהימה של תורמוסים בשלל צבעים, על רקע הרים מושלגים. בהמשך, עברנו באגמי מראה (שוב...) ואז הנוף קיבל תפנית דרמטית – הרים גבוהים ביותר ומושלגים, היוצרים ביניהם עמקים בהם זורמים מפלים. מצאנו את עצמנו נוסעים בין ההרים הללו, כל כך קרובים אליהם - מחזה מקסים! לאחר מכן, הגענו לכביש העובר בתוך מנהרה, לאורך קילומטר. כשיצאנו מן המנהרה, כל ההרים סביב כבר היו מושלגים. עצרנו בצד, כדי שהבנות תוכלנה להשתעשע קצת בשלג. לפתע, הגיעו תוכי קיאה (Kea), שהתקרבו אלינו קרוב-קרוב. למרות שמטיילים מתבקשים שלא להאכיל אותם, אנשים לידנו זרקו להם אוכל, כך שהתקרבו אלינו שישה תוכים והבנות התלהבו. כשהגענו למילפורד, הבנו שיש רק אתר קמפינג מסודר אחד והוא היה מלא עד אפס מקום. מצאנו מקום חלופי על הדרך (כרגיל) וזה היה מזל גדול, משום שאם לא היינו מוצאים (והיה קשה למצוא כי בכל מקום פנוי ישנם שלטים שאוסרים חנייה), היינו נאלצים לנסוע שעה שלמה בחזרה. יחד איתנו בקמפינג הצטופפו עוד ארבעה קרוואנים.
ארובות השמיים נפתחו בלילה וכשיורד גשם בניו-זילנד - הוא אינו מפסיק. התעוררנו בבוקר וגילינו, שמסביבנו הכל מפלים. היות וההרים מאוד תלולים, נוצרו מפלים על כל ההרים, חלקם ממש גועשים וזה היה מחזה מרהיב. קצת התאכזבנו, משום שבאותו בוקר יצאנו לשיט בפיורד והראות היתה ממש גרועה. מצד שני, זכינו לראות את המקום עם כל המפלים האלה – האוניה שטה בגשם שוטף ובכל שני מטרים יש מפל, כל אחד מהם בגובה וגודל אחרים. מעולם לא ראיתי כמות כזו של מפלים.
את הדרך לעיר דאנידין (Dunedin) עשינו בנסיעה ב-Southern Scenic Route, שלטעמנו, ניתן לוותר עליה, למי שממהר בדרכו. בדאנידין עצמה ביקרנו במפעל השוקולד וברחוב התלול ביותר בעולם. אולם, הדבר המרשים מכל היה התצפית מהר קארגיל (Cargil) - נקודת תצפית יפהפיה, המשקיפה על כל האזור, כולל חצי האי אוטגו (Otago) - אזור יפהפה וירוק.
נסענו לאיטנו ברחבי חצי האי, נהנים מהנוף. כמאה מטרים לפני הפניה למרכז האלבטרוס, היתה ירידה לחוף, אז עצרנו שם לארוחת צהריים. יצאנו מהרכב וראינו כלבי ים, ממש לידינו, נהנים מהשמש כמונו. מעולם לא ראינו אותם כל כך קרוב, בסביבתם הטבעית, שלא במסגרת תור מאורגן. בכל פעם שהתקרבנו אליהם יותר מידי, הם נהמו. אכלנו שם את ארוחת הצהריים והמשכנו בנסיעה עוד כחמש דקות, עד למרכז הפינגווינים. על מנת לראות את הפינגווינים, חייבים לקחת סיור מאורגן בתשלום – התחלנו בהליכה לאורך הים ושוב ראינו כלבי ים ואריה ים, שיצא מן המים. ראינו גם כמה פינגווינים קטנים בקינים שלהם. ציפינו לראות הרבה יותר פינגווינים מהלכים בחוץ, אך התאכזבנו. חבל ההצלה של הסיור הגיע מכיוון הים. פינגווין זכר חזר מהים, הראשון באותו היום, כשבביטנו הוא נושא אוכל למשפחתו. עקבנו אחריו עד לקן, שם ראינו את המפגש השמח עם האישה ושני הילדים, שקפצו בהתרגשות ומחאו כפיים – ללא ספק הרגע המרגש של היום. את הנסיעה חזרה לדאנידין עשינו דרך ההרים (כשאת הדרך הלוך עשינו דרך הים) – דרך מפותלת ויפהפיה.
נסענו לכיוון שמורת הר קוק. הגענו לאגם פוקאקי (Pukaki Lake), המשקיף על הר קוק המדהים ורכס ההרים שמסביבו. במרכז המידע שבמקום מסרו לנו שמזג-האויר למחרת אמור להיות הטוב ביותר שהיה בשבוע האחרון. החלטנו לנצל זאת והזמנו טיסה מעל השמורה בהליקופטר. ישנו על גדות האגם, עם תצפית נוף מדהימה. הלילה היה קפוא וכשהתעוררנו בבוקר, ראינו שההרים סביבנו התמלאו בשלג. השמש זרחה ומיהרנו לטיסה. הטיסה עצמה היתה חוויה – ההליקופטר הטיס אותנו קרוב מאוד לשרשרת הרים מושלגים והנוף היה מקסים. זו היתה חוויה מדהימה, למעט עבור הבנות, שלא הפסיקו לבכות כל הדרך. למזלנו, יעל ואני הרכבנו אוזניות, כך שלא שמענו אותן וניסינו ליהנות מחוויית הטיסה, כל כך קרוב להרים העצומים הללו. נחלנו אכזבה, כשלא הנחיתו אותנו על השלג כמתוכנן, בגלל רוחות חזקות שנישבו במקום.
נסענו משם להר קוק ועשינו את טרק הוקר ואלי (Hooker Valley Track), כשעה וחצי לכיוון אחד. הטרק היה מדהים – טיילנו בעמק, כשמסביבנו ההרים המושלגים - לא רק בפסגותיהם! הספקנו לחצות שני גשרים תלויים מעל נהר ואז הבחנו שנגה התעייפה. יעל חזרה איתה לקרוואן ואילו אני המשכתי עם הפרטנרית הטובה והשקטה שלי. היה מרענן, לשם שינוי, לטייל בטבע ולא לספר סיפור או לשיר שירים – פשוט להקשיב לטבע וליהנות ממנו. חציתי נחל, כשאני מקפץ עם נעמה מעל סלעים. לאחר כחצי שעה, הגעתי לאגם יפה, שמעליו ניצב הר קוק האימתני – ההר הגבוה ביותר בפסיפיק. בתוך האגם היו 4 קרחונים לבנים, באורך של 2-3 מטרים כל אחד. זה היה מאוד מפתיע ומרגש. מרחוק, נראה קרחון טזמן העלוב והמלוכלך. המחזה היפה ביותר היה לראות את השתקפות ההר המושלג על פני המים. כשאני רואה דבר כזה, אני מרגיש שזכיתי. נהניתי מהרגע ונעמה נהנתה לזרוק אבנים למים. ואז, השמש נעלמה בין רגע ועננים החלו מכסים את שמי האזור. ידעתי שזה הזמן לעזוב. הגעתי לקרוואן, ממש לפני שהחל לרשת גשם. כל כך נהנו מהשמורה, שהחלטנו להישאר לישון במקום. הלילה שוב היה קפוא, עד כדי כך שהיינו צריכים להכניס את ראשינו מתחת לשמיכת הפוך.
הבוקר שלמחרת שוב היה יפה, ניצלנו אותו כדי לעשות טרק קצר של שעה, הלוך ושוב, לנקודת תצפית נוספת על הר קוק ורכס ההרים שלידו - Kea Point Track. ההליכה היתה קלה ומהנה. זכינו לראות עוד זווית של ההר היפה הזה. עזבנו את האזור, שמצטרף לרשימת המקומות היפים ביותר בניו-זילנד, אותם אסור לפספס.
כרייסטצ'רץ' (Christchurch) היא עיר נחמדה, בה לא בילינו יותר מדי זמן. העדפנו לנסוע משם לחצי האי בנקס, דרך ה-Summit Road - דרך נופית, המשקיפה על העיר וסביבותיה. ישבנו בבית קפה בעיירה Governos Bay, המתמחה בשוקולד שנקרא "She". שתינו שם את השוקו החם הכי טעים בעולם – כאילו שהמיסו שוקולד בלגי משובח בכוס, בלי שום תוספות מלאכותיות. אפילו המלצר התפלא שחיסלנו את השוקו כל-כך מהר ושאל אם אנחנו רוצים משהו נוסף. סירבנו בנימוס והסברנו שאנחנו מעדיפים להישאר עם הטעם בפה.
הגענו לעיירה אקארואה (Akaroa) – עיירה ציורית, שמייסדיה היו מהגרים צרפתיים. נותר בה עדיין הניחוח הצרפתי – שמות הרחובות, חנויות ומסעדות בסגנון צרפתי, עם הקרואסון והבגט. העיירה יושבת על הים, סירות עוגנות בנמל והכל ירוק מסביב. מקום מקסים! טיילנו ברחובות העיירה ואכלנו במסעדה מקומית, שגם המנות בה היו כמו בצרפת – קטנות, אך טעימות (נאלצנו להשלים את החסר לאחר מכן עם נאגטס...). חנינו בלילה בנקודת תצפית על העיירה. למחרת, התחלנו את היום בטיול בעיירה, לאורך הים. היה יום חם ונעים, קנינו קרואסונים טריים והבנות שיחקו בגן שעשועים, הצמוד לחוף. לאחר מכן, שכרנו אופניים חשמליים לשעה, עליהם הרכבתי את הבנות, במן מושב אחורי מיוחד. רכבנו על האופניים בלחיצת כפתור, כמעט בלי לדווש. טיילנו ברחובות העיירה, בסמטאות המקסימות, בין הבתים היפים והיה כיף! כשסיימנו, הבנות שיחקו בחוף הים, בעוד שיעל ואני ישבנו על ספסל בניחותא ונהנינו מן השלווה. קינחנו בגלידה וקנינו פאדג' טעים ופאזל לנגה. זהו, ללא ספק, מקום שניתן לבלות בו מספר ימים. העיירה גם מפורסמת בשיט הדולפינים, שיוצא מן הנמל שלה, אבל מאחר וראינו כבר דולפינים, החלטנו לוותר על זה.
איך הזמן רץ כשנהנים. סיימנו חודשיים של טיול, שעברו כל כך מהר, עד שנדמה כאילו הגענו אתמול. מצד שני, עברנו פה כל כך הרבה חוויות וראינו כל כך הרבה, שמדהים שאפשר לעבור את כל זה בחודשיים בלבד.
זה הזמן לציין, שניו זילנד מתאימה מאוד לטיול עם ילדים – מדינה מודרנית, מסודרת מאוד לטיול בקמפינג, שלל אטרקציות, כשרובן בחינם לילדים מתחת לגיל 5. יש גם מגוון כל כך גדול של טרקים, המתאימים לכל הגילאים - רק צריך לבחור אם בא לך לטייל שעה, שעתיים, ארבע או יותר. גם אם לא מתחשק ללכת ברגל – הנופים מדהימים גם מחלון הרכב.
קל מאוד לטייל בה גם מבחינת שפע המידע והעזרה שמקבלים – בכל עיר או עיירה מרכזיים יש מרכזי מידע, בהם ניתן לקבל את כל המידע שצריך על האזור ועל מזג-האויר, כולל מפות בחינם. ניתן לברר שם גם על היעד הבא בטיול והם יבצעו שם עבורכם הזמנות בחינם, לכל אטרקציה שתבחרו. כל כך פשוט ונוח.
שילוט הדרכים הוא יעיל ביותר, לפני כל אטרקציה או אפילו פינת פיקניק יש שילוט מקדים ("עוד 300 מ' מימין נקודת תצפית", למשל), כך שאפשר להתכונן לפנייה ולא לפספס. ממש כמו GPS.
ישנם קשיים בטיול עם ילדים. זה בטח לא נוח כמו טיול בזוג, אבל עדיף לעבור את הקשיים הללו כחלק מטיול משפחתי, מאשר כחלק מחיי היומיום השגרתיים והשוחקים. החוויות שעוברים עם הילדים שוות את הכל. דווקא בטיול עם ילדים לומדים ליהנות מהדברים הקטנים, שלא היינו מתרגשים מהם בטיול לבד – כמו, למשל, האכלת ברווזים באגם, עלייה על גשרים או נסיעה ברכבל. אם כבר מטיילים עם ילדים, הדבר הנוח ביותר זה עם קראוון, שמקנה יציבות ותחושה ביתית.
לכו על זה ואני מבטיח לכם שתיהנו!
להמשך קורותיהם של משפחת ברקאי: ארבעה חודשים בקרוואן באוסטרליה.
