הרכב: מבוגר אחד
מספר ימי הטיול: 39 ימים
ספטמבר-אוקטובר 2008
התחלה בדארווין וסיום בבריסביין
הנה אני שוב כותב לעצמי את סיכומו של מסע, ואני קורא לו מסע על שום סיבות אחדות, כאשר הבולטת היא הצורך שלי לגעת במקומות שלא הייתי בהם במסע הראשון שלי כאן. בניגוד לחמישה חודשי המסע הראשון אשר בהם הקפתי את היבשת, המסע השני קצר בימים קצר גם במסלולו. ועל אף שאני מרגיש מאוד שבע ועם סיפוק רב מכל מה שחוויתי ביבשת הזו בשני המסעות, אינני סבור שאני "יודע" את היבשת הזו באופן שלא ארצה לבוא לכאן עוד, וישנם שלושה מוקדים שעדיין סקרנותי מבקשת להובילני ביבשת הזו, ואולי יהיו אלו שלושה מסעות נפרדים משום ששלושת המוקדים הללו נמצאים במקומות שונים ומרוחקים זה מזה.
את המסע השני התחלתי בעיר הצפונית, דארווין, אותה זכרתי היטב, הפעם הגעתי בתקופה אחרת, בסוף העונה היבשה, פאתי העונה הרטובה, מה שאומר פחות חם, פחות יתושים, ובלילות נעים יותר, בדארווין קיבלתי את הקמפר אשר עוד מן הארץ טיפלתי מול חברת "מוטורהום" אשר גם במסע הראשון עשיתי זאת דרכה.
דארווין ושמורת קאקדו
דארווין, עיר צפונית, מעורבת, ראיתי בה הרבה אבוריג'ינים הזכורים לי מן הפעם שעברה. מדארווין נסעתי לכיוון שמורת הטבע "קאקדו" אשר אותה רציתי לראות שוב, אלא שהפעם בעונה אחרת, ולפי הפירסומים גם כיוונתי עצמי שאעשה זאת בשעות הבוקר המוקדמות, כלומר אני מבקש לראות את המקום המדהים הזה באופן אחר משראיתי בפעם הראשונה. כבר בכניסה אל השמורה, יכולתי להבחין בהבדלי העונות, הרבה סמנים של צחיחות השאירה כאן העונה היבשה, היערות אשר בצידי הכביש כמו הרכינו ראשם בשוועם למים. כשלוש מאות קילומטרים מן העיר דארווין עד לשמורה, וכבר בתחילתה, על הנהר "אדלייד" עצרתי על מנת לראות את "התנינים הקופצים", מדהים היה לראות את התנינים הללו מקפצים על זנבם לגובה של שלושה ארבעה מטרים, על פי הרישומים ישנם כאלו הקופצים אף מעבר לכך, כאשר הם נשענים על שליש מן הזנב שלהם, אחד מן הצוות של המעבורת משך את תשומת ליבם של התנינים על ידי גוש בשר התלוי על חבל, כנראה שהתנינים יודעים, משום שבהגיע הספינה, הם ממהרים לשחות לעברה. המראה של התנין הקופץ מן המים היה לי חדש, מעניין, ומשהו שקשה לדמיין, אהבתי.
בהמשך ציפורי טרף החלו מתאספים מעל המעבורת, גם הם כנראה מכירים את הספינה אשר מאכילה אותם, והמראה של צלילת להקת הציפורים לעבר המזון הנזרק אל האוויר מרתק גם הוא. לקראת ערב הגעה אל העיירה הצפונית של שמורת הטבע, ג'בורו, אין הרבה מה לעשות. ביום שלמחרת, בשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שהפציע השחר, כבר עמדתי בתור לאיסוף לקראת ההגעה אל מה שנקרא "יילו ווטר" לרגע הייתי משוכנע שעל הספינה נהיה מעט אנשים, אך רגע אחר רגע התאספו עוד ועוד אנשים, ומדהים כמו נמלים היוצאים מנחיליהם הגיחו מכל עבר אנשים. אל השייט עדיף בעיניי היה להגיע בשעות הבוקר המוקדמות על מנת לתפוס את הפעילות המירבית של החיות במקום, ואכן, על גדת הנהר, "יילו ווטר" (המים הצהובים) שלוש ספינות התמלאו במבקרים, זיהיתי מיד את המדריך אשר לפני שנתיים הדריך במקום אף הוא.
הביקור בשמורה, בלי השייט הוא כמו לבקר במסעדה בלי לאכול, השייט הכניס אותנו אל הטבע הפראי, אל התנינים אשר באופן טבעי "מתאכזרים" אל הטבע כאשר הם מאיימים על כל אשר זז, כמעט בכל מקום שרצו התנינים והידיעה שהם בטבע, פראיים ואגרסיביים, הוסיפה נופך של אימת המקום, לפתע מגיח מבעד לפני המים פה ענק מימדים כשהוא מורם אל-על ובפיו דג ענק, והנגיסה מעוררת חלחלה, טון שלוש מאות קילו נמדדה לחיצתו של תנין, הלחץ הגדול שבין החיות, אם להשוות אז לאריה צעיר לחיצה היא כ-437 קילוגרמים, כלב בולדוג אף הוא כ-470 קילוגרמים, ותנין פי שלוש, מבהיל. ציפורים - סוגים ומספרים רבים, אני רואה בבירור את ההבדלים של הביקור במקום בזמנים ובעונות שונות.
קתרין – עיירה הנמצאת על אם הדרך שבין זו המובילה אל מערב היבשת, לבין זו היורדת מעט דרומה ומתפצלת בשני כבישים מזרח ודרום. אני זוכר אותה ב"עונה הרטובה" המקום היה בלתי נסבל, יתושים וזבובים טורדניים היו באותה תקופה, ואילו עתה, ב"עונה היבשה" רוחות קרירות ונעימות משרות אווירה נהדרת, בקמפינג שבו הייתי בזמנו, מצאתי את מנוחת הלילה, גן עדן אמיתי, אפילו בלילה משפחת קנגורו החרידו אותי בדהירותיהם בתוך הקמפינג, ציפורי הקוקבארה זכורים לי מן הפעם הקודמת, מחזרים בצווחות מדהימות, ובשעות בינערביים כשהשמש כבר הרכינה ראשה, כענן שחור עטלפים במעופם החרישי, מעליי, המחזה מרשים מאוד, הפעם הקלטתי את צווחותיהם של ציפורי הלילה במקום, חוויה נהדרת.
בשעת הבוקר, יצאתי לשמורת הטבע הסמוכה, במרחק כשלושים קילומטרים, המים חרצו באדמה עמק צר מאוד ועמוק, מים רבים זורמים בתוכו, בעומק של 33 מטרים, כך אמר המדריך, וממעל עוד כחמישים מטרים של קיר סלע אדום, תלול, ממש אנכי, מראה מרהיב מאוד, תענוג היה לשוט בתוך הנחל הצר כאשר משני צידי הסירה שני קירות סלע מזדקרים לגבהים, והנחל מתפתל כנחש. אהבתי את הביקור, עדיין אני משתומם כיצד זה בפעם שעברה כאשר הייתי כאן לא ביקרתי במקום אשר מצאתיו היום מרהיב וגם ההגעה אליו מאוד פשוטה , שלושים קילומטרים מן הקמפינג, אולי העייפות שהיית בפעם שעברה הביאה אותי לדלג על המקום, בכלל משעשע לחשוב שכרגע עדיין כוחי במותני, אני רק בתחילת הטיול ואילו בפעם שעברה הגעתי למקום לאחר הטיול בניו-זילנד ולאחר ההקפה של מחצית אוסטרליה.
דרומה למדבר
ביום שלמחרת, החילותי במסע הארוך, שהוא למעשה מהווה עבורי את "החדש" במסע השני כאן, גלשתי דרומה, לכיוון אליס ספרינגס. הדרך הארוכה העלתה שוב את הזיכרונות שהיו לי מן הפעם הקודמת, שוב הגוויות הרבות של הקנגורו הפזורות לאורך הכביש מספרות על המתרחש כאן בלילות כאשר משאיות דוהרות כאן, עורבים שחורים חוגגים על הכבישים, לעיתים גם גוויות של פרות שרועות על הארץ פעורות פה חשוף שיניים לעבר הנהגים הנוסעים על הכביש, הטבע בהתגלמותו בצידי הכביש.
המשאיות כאן הן הזוועה הגדולה של המטיילים, כבר ראיתי ארבע קרוניות נגררות , שוב מתעורר הפחד כאשר נתקלים באחת כזו הנוסעת במהירות של מאה קילומטרים לשעה, עקפתי אחדות מהן, כאשר על אחת מסוימת יכולתי להצביע שהנהג עייף עד מאוד, הקרון הרביעי אשר גרר התנודד לצדדיו כמו זנב של תנין, יש בזה חוסר אחריות, קשה להבין מדוע התופעה הזו של משאיות ענק, ממשיכה להתנהל במקומות הללו שבקלות רבה אפשר למשוך פסי רכבת. לאלוהים פתרונים.
בנסיעה הארוכה הזו קשה שלא להתפעל מרוכבי אופניים החוצים את המדבר המטורף, אני במכוניתי אמור במהירות של מאה ושלושים קילומטרים לשעה, לגמוע את המרחקים ולחצות את המדבר בסביבות החמישה ימים, לפי חשבוני, רוכב אופניים יעשה זאת בחודש ימים, ועל אף שהדרך מישורית, נשאר החום הכבד אשר בודאי מעיק וגוזל הרבה אנרגיות. השיגעון הזה לא מובן לי על אף שאני אוהב מאוד את הרכיבה על אופנים.
בדרך אל אליס ספרינגס, ממש על אם הדרך כמאה קילומטרים מטננט קריק, ביקרתי במקום שנקרא "דוויל מרבלס" הרבה בולדרים, סילעי גרניט ענקי מימדים לפתע נמצאים במקום אחד בלי הסבר, בלי זוויות חדות, צורה כדורית, מדהים לראות מה עושה הרוח בטבע הנוקשה לאורך אלפי שנים.
שעת ערב, אני שוכב בקמפר, הכל סביב שקט, אני נמצא בעיר המדברית, אליס ספרינגס, בלב המדבר האוסטרלי, התחושה לפני שהגעתי הייתה שאפגוש עיירה מדברית שכוחת אל, אך משוטטות ראשונית אחר הצהרים, מצאתיה מודרנית, התרשמתי שמדובר כאן בעיר מודרנית לכל דבר. הנסיעה הארוכה 522 קילומטרים, הייתה כמו אתמול, כביש אחד ארוך ומתמשך, חסר כל חידושים מלבד חול ושיחי המדבר, וכמובן גוויות רבות של קנגורו, לפי הגוויות למדתי שיש באיזור את הקנגורו הגדול, מדהים לראות את הגודל הזה מדלג, וכשהוא במנוסת פחד הוא אף מדלג 7 מטרים, חייה שנראה שהטמטום בה הוא סמל ההיכר שלה.
אל האיירס רוק
ביום שלמחרת - את 506 הקילומטרים גמע הקמפר בלי שום בעיות, בתחילה על הכביש הראשי כמאתיים ועשרה קילומטרים, לאחר מכן, פנייה אל פנים המדבר, עוד נסיעה של כמאתיים ושישים קילומטרים. כביש צר מידות, די מפחיד במיוחד כאשר הצטרכתי לעקוף משאית. מדהים היה לנסוע חמש מאות קילומטרים, וסביבי אלפי קילומטרים של מדבר ואני ממש גם מתענג , תחושה נפלאה של טבע במלוא הדרו. והכל הכל מישורי, צחיח, לא ירוק, צמחיית מדבר יבשה, וגם הצמחים החיים בצבע אפור, ושם ממש שם באמצע השום מקום, הסלע האדום מזדקר, מרחוק הוא נראה כמו בצק של לחם טרם אפייתו, ככל שמתקרבים מבחינים בתופעה המוזרה, זה אולי כמו בית טרמיטים ענק מימדים. נקרא "יולורה" בשפת האבוריג'ינים ואילו האדם הלבן מכנה אותו "אייריס רוק" זהו מקום שהאבורג'ינים רואים בו קדוש.
הדבר אשר משך את תשומת ליבי היה העניין האבוריג'יני, כאן בממלכה הגדולה של העם הזה, מרכז התרבות שלהם, אין ולו אדם אחד אשר מנהל את השמורה, הכל הכל בידי האיש הלבן, ומה שנתתי דעתי אלו הם השלטים אשר עליהם כתובים השמות של המקומות כפי שהאבוריג'ינים נתנו אותם, אך בסוגרים השמות של האדם הלבן. שוב נגלה עד כמה הכל כאן צביעות אחת גדולה, לכאורה מחזירים את הקרקע לידי האבוריג'ינים אך מכריחים אותם להחכיר את האדמה הזו לצמיתות, ובפועל מי שמנהל את המקום אלו הם האנשים הלבנים. אני יכול בהחלט לומר שהוא מרשים, מעורר התפעלות ואפילו השתוממות, אך בצד זאת הייתי גם מוסיף כי אדם צריך לשקול אם הוא מוכן נפשית להוציא הרבה אנרגיות על מנת להגיע למקום, מדובר כאן בנסיעה ארוכה מאוד, בחלקיה משעממת, חסרת אטרקציות, שלושה ימי נסיעה עד למקום, ועוד שלושה ימים של יציאה מן המקום, הייתי אומר שעושים מן המקום יותר מדי "רעש תקשורתי", הרבה מאוד "חגיגה" סביב המקום, הפכו אותו תיירותי, ממוסחר, פוגשים את הסיפורים על האבוריג'ינים אשר מזכירים לא מעט את סיפורי אברהם אבינו, דלים הסיפורים על אודותם רבים הכספים שעושים על משמעותם. הפרזה לעיתים כדי סלידה. מפעל שלם הקימו כאן סביב הסלע המזדקר, מקום רחב ידיים הכינו לכל כלי הרכב העומדים מול הסלע וממתינים לראות את השקיעה אשר צובעת אותו בצבעים המוכרים בכל מקום בעולם, במרכז התיירים שהקימו כאן, ישנן שתי טבלאות גדולות, האחת של שעות הזריחה של השמש והאחרת של שעות השקיעה, וזאת לאורך כל ימות השנה, כמו בלוח העברי המציינים את כניסת השבת ויציאת השבת. הייתי אומר שיש פה מעין "שיגעון" שהתקשורת העולמית מזינה אותו עוד ועוד, סרטים שנעשו על המקום עוררו סקרנות לא טבעית של אנשים ואני בתוכם, כאשר אני מביט בפרסומים השונים אני מקבל סלידה, משום שברור לכל מי שרק מבין במחשבים כי מדובר כאן במניפולציה, בעיבוד התמונות והבאתם לידי גוון אדום המדבר באופן מלאכותי, זהו שקר גס שאני מאוד מתפלא כיצד מתירים אותו במדינה כמו אוסטרליה, הרגשתי עצמי מגוחך יושב מול הסלע שעה וחצי, ומחכה לראות איך השמש צובעת את הסלע "עוד יותר אדום"... סביבי התגודדו אנשים רבים עם מצלמות, חצובות, אוטובוסים הגיעו בהמוניהם ושפכו מבקרים, לא יאומן, מעלינו חגים שני הליקופטרים אשר בתוכם אנשים עם הרבה כסף שהסכימו לשלם הון עתק עבור דקות בודדות של צפייה בשקיעה מן האוויר, וכמו לא די בזאת גם מטוס קל חג מעל המקום, גם הוא עם תיירים עשירים הצופים ממעוף הציפור בסלע. בבבוקר מוקדם, יצאתי לראות את הזריחה, הפעם מזווית אחרת של הסלע, אותה תחושה של הגזמה, לא התרשמתי כלל.
בשעת הצהרים יצאתי למקום שנקרא "הרבה ראשים" המרוחק כארבעים חמישים קילומטרים מן המרכז, מדוע נתנו לו את השם הזה? משום שאלו גושי סלעים ענקיים הבולטים אף הם מעל פני המישור הענקי של המדבר, אך הם קבוצה ולא גוש אחד כפי שהאיירס רוק המפורסם. לדעתי המקום הזה יפה יותר, ומרשים יותר, בין שני סלעים הלכתי, כמרחק של שני קילומטרים, ותחושה נעימה של טיול מדברי.
בבוקר מוקדם עליתי על הכביש היורד מצפון לדרום, כביש שנקרא "סטיוארט", וכך בלי שום אטרקציה בדרך, המכונית שעטה את 756 הקילומטרים עד העיירה ההזויה שנקראת קובר פדי Coober Pedy. זוהי עיירה של מכרות המחפשים של האבן Opal "אופל " או בעברית "לשם" (ל',ש'- סגול). אל העיירה נכנסתי בסביבות ארבע אחר הצהרים, ומסיבוב קצר ברחוב הראשי, אני מוצא עיירה נידחת מאוד, המראה שלה כמו של עזה בשנות החמישים, הרבה רוחות הנושאות את אבק המדבר ואבק המכרות הרבים הפזורים סביב, מדהים לראות קילומטרים רבים , אלפים של ערימות לבנות קטנות, אשר הכורים חופרים, ומדובר כאן כנראה בתעשייה עצומה, שכן החלקות מסומנות, ונראה שלאורך הכביש , כעשרה קילומטרים עוד לפני הכניסה לעיירה, המדבר צבוע לבן, ערימות החציבה לבנות בולטות במישור המדברי, האדם מזמן שינה את פני הטבע במקום, הערימות נראות כמו תבנית של ביצים. ביום שלמחרת הגעתי לעיירה אשר בפאתי המדבר הדרומי, "פורט אגוסטה" אותה זכרתי מן הפעם שעברה, נכנסתי לאותו קמפינג, נדהם, מעין חוויה מתקנת, במסע הקודם היה כאן חום מעל ארבעים מעלות, בלתי נסבל, ואילו עתה, בתקופה זו של השנה, אפילו קריר בערב.
לאזור האלפיני
ביום שלמחרת, אני משנה את תוכניתי, אינני מגיע אל העיר אדלייד כמתוכנן, ופונה כעשרים קילומטרים מדרום לפורט אגוסטה, מזרחה, לכיוון עמק הנהר הארוך שנקרא "מוראיי", כ-2700 קילומטרים אורכו של הנהר הזה, בפעם הקודמת ביקרתי במבואותיו אשר בהרים האלפיים, עתה אני כמעט על יד השפך שלו לים. בנסיעה איטית בין עיירות, ובאזור חקלאי ירוק ויפה גמעה המכונית את 426 הקילומטרים של היום, תענוג של נסיעה, אני מאוד אוהב את הנסיעה בכבישים צדדיים וכניסה לעיירות קטנות, במקומות שכוחי אל, ולטעום את החיים שאני לא מכיר. באחד המקומות, על אם הדרך, עצרתי לארוחת בוקר במה שנקרא "בית מאפה" והתענוג היה גדול מאוד. לקראת ערב הגעתי לעיירה על גדות הנהר, שמה רינמרק Renmarke, עיירה חמודה, אני בקמפינג על גדות הנהר, טון של חרקים מעופפים מעליי, זה מטרד לא קטן, אם המקום יפיפה. ישנו כאן זוג ברווזים אשר אחריהם הולכים באופן מתוק למדי 18 אפרוחים, פשוט מקסים.
הנסיעה לאורך הנהר לא הרשימה אותי במיוחד, כעבור שלושה ימים הגעתי אל העיירה וודונגה, הזכורה לי מן הפעם שעברה. בסביבה, עיירות חמודות, בנסיעה איטית לאורך העיירות הללו, הגעתי עד למבואותיו של נהר המוראיי, אל מרגלות האיזור האלפיני, במרומי ההרים נקלעתי לסופת שלגים, ואני מתחיל להפנים כי את החום הגדול כבר עזבתי מאחוריי, אני נמצא באזור המזרחי, החורף עדיין מגמגם במקום בסימניו המוכרים.
קנברה – עיר הבירה, נשארה בדיוק כפי שהייתה בפעם שעברה – קפיטליסטית רחוקה מן הדימוי של האוסטרלי. אין הרבה מה לעשות בעיר הזו. לאחר ביקור של יומיים המשכתי אל "עמק קנגורו" אשר אותו זכרתי לטובה מן הפעם שעברה. ומשם במעלה הכביש המתפתל הגעתי עד אל מפל המים שנקרא "פיטצרוי", מים הנאגרים באגם והנופלים אל עמק רחב ידיים אשר ממנו עליתי. בהמשך , ודרך שבילים ביער ביקרתי במפלים אחרים, בהמשך בעיירה רוברסטון. וכך בגילגול של ימים אחדים, משם לעיירה בונדנון אשר בצמוד ליער "מורטון נשיונאל פארק", ביקור בתצפיות השונות על העמק , הליכה רגלית באחד מן השבילים, הליכה שאהבתי מאוד, לאורך צלע ההר, המשקיף על העמק, חיתוכי הסלע בקירות העמק ממשיכים להרשים אותי. ומשם אני מגיע אל ההרים הכחולים בדרך צדדית, ומתמקם בקמפינג אשר בעיירה בלקהית'.
ההרים הכחולים, מרשימים בעמקים, וביערות, שלושה לילות אני נשאר במקום ומטייל בכל פעם במקום אחר, יער או עיירה סמוכה. ולפני שאני עוזב את העמקים האהובים עלי, נסעתי לבקר בגן הבוטאני אשר נמצא מעברו האחר של העמק, צריך להקיף אותו ולעבור דרך מאונט ויקטוריה, ומשם להגיע עד אל מאונט מטהאן, זהו גן בוטאני גדול מאוד, מטופח ומציג באופן נהדר את הצמחים השונים הנמצאים באוסטרליה, ואפשר לומר שהפרחים מיוחדים מאוד, ומאפיינים מזג אוויר מיוחד של מקומות שונים ביבשת הגדולה הזו. ומשם אני ממשיך לגלוש לכיוון סידני, אך קודם לכן מבקר בביתו של האומן האוסטרלי נורמן לינדסיי אשר כה אהבתי מן הפעם שעברה, בעיירה אשר על הדרך שנקראת ספרינגווד – עיירה קטנה, אשר הצייר התגורר בה, ומאז נפטר הפכו את ביתו למוזיאון לאומי. הביקור שוב היה לי תענוג, מדהימה אותי רוח היצירתיות אשר בו, כמויות רבות של יצירות שונות, ונגיעות בצורות שונות של עבודה.
את הביקור בסידני, כבפעם הקודמת, אהבתי, מוזיאונים, תערוכות, עיר שוקקת חיים, לאחר שבוע ימים במקום, אני עולה צפונה, בכבישים צדדיים, חלקם מעניינים, חלקם סתמיים לתייר, ומגיע עד לכביש מספר 78, לעיירה ארמידל, הגשם שיבש לא מעט את התוכניות, ביקורים ביערות ביטלתי, ובסופו של הכביש, בעיירה דוריגו נקלעתי לסופת קור עזה שהגיעה מן הקוטב הדרומי. קור מקפיא, אך הקמפר היה לי חם ומחסה גם כשהתנור בו עבד כל הלילה בלי הפסקה. ביום שלמחרת ביקרתי ביער הגשם הנפלא דוריגו, אותו זכרתי מן הפעם שעברה וכיוונתי עצמי לראותו שוב. למזלי מזג האוויר איפשר לי לשוטט ביער עם הרבה תענוג.
כיוון הנסיעה הוא צפונה, בין העיירות השונות, המוכרות לי מן הפעם שעבר ועד הגעתי אל העיר בריסביין, שם החזרתי את הקמפר. סך הכל 39 ימים של מסע עם הרבה גוונים של נופים ומזג אוויר קיצוני.
מן הבחינה הלוגיסטית
• אני שוב מוצא את השימוש בקמפר צורת טיול הולמת את צרכיי, נפלא היה לשוטט במקומות מרוחקים, עם כל הציוד, בנוחיות טובה, יכולת הגעה לכל מקום בלי שום בעיה מיוחדת, לא אחת עמדתי מול הקמפר משתומם מן היכולת שלו לנוע ולגמוע מרחקים במקומות ובתנאים לא שגרתיים.
• מצאתי את רמת המחירים במסע השני דומה להפליא לזו שפגשתי במסע הראשון.
• הפגישה עם האבוריג'ינים במקומות שונים חיזקה את דעתי כי מדובר כאן במשהו עצוב, אשר גם הם תורמים לו.
• שוב התפעלתי מן האווירה הנינוחה שאליה נחשפתי בכל מקום, אוסטרליה מדינה של מהגרים, רבת גוונים הן בתרבויות, הן בנופים השונים, והעדר בעיות בין-לאומיות, כל אלה הופכים את השהות במקום נעימה, ואפילו תחושה של קינאה במקום.
וכפי שאמרתי – כבר אני מהרהר במסע הבא, ומה שמעלה חיוך על פני עתה, הוא שבפעם שעברה אמרתי בנחרצות שלא אשוב לכאן. מה שאני יכול להעיד על עצמי – התיאבון בא עם האוכל. מאחל לעצמי מסע שלישי מענג לא פחות מקודמיו.
