אנחנו באדלייד (Adelaide) עושים את השבת. כבר מזה זמן אנו יודעים שלהיות באוסטרליה בלי להיות באיירס רוק (Uluru- Kata Tjuta National Park) זה לא זה, ולא סתם מדובר במקום הכי מפורסם ופופולרי באוסטרליה. מצד שני הרכב שלנו לא ממש בנוי למדבר (מערכת המיזוג של הרכב לא ממש מקררת כשחם מאוד), ואנחנו עוד פחות בנויים ממנו למדבר (מערכת העצבים של כולנו, שגם ככה בצפיפות הכללית היא רגישה, בטמפרטורה גבוהה עלולה להיות ממש בלתי נסבלת). לכן, החלטנו לבדוק מה משמעותה של קפיצה קטנה בטיסה מאדלייד לאליס ספרינגס. עלות של כמה וכמה דולרים אבל נראה אפשרי. לאט לאט לחלחל בנו התחושה כי חלק מעוצמתו של ה"סלע" המדהים הוא דווקא במיקומו - לא קרוב לשום מקום, באמצע המדבר, ובכדי להרגיש את זה חייבים להגיע אליו בנסיעה דווקא, ומימדי המדבר הענק הם כנראה חלק מהעוצמה של המקום. וכך ישבתי על המפה, קראתי שוב בעיון את סיפורי המשפחות והתחלתי לרקום תכנית איך לרכך את השהיה שלנו במדבר.
התכנית היא, שאני אשכים מוקדם בזריחה בכל יום ואנצל את יתרון הרכב שיש לנו (רכב חדש) שיכול לנסוע מהר וללא תקלות, ובכל יום עד שעות החום נגיע כבר לאתר קרוואנים ביעד הבא להצטנן בבריכה. גם אם ניקח לנו חדר נוסף עם מזגן בכל יום זה עדיין יהיה זול יותר משמעותית מאשר טיסה. בנוסף, נקנה לילדים סרטי וידאו חדשים לנסיעות הארוכות, משחקים וצ'ופרים. הצעתי את התכנית לתמר, שלהפתעתי ממש התלהבה (כפי שתמר מסוגלת להתלהב מתוספת של 3000 ק"מ במדבר).
יצאנו מאדלייד לפורט אוגוסטה, להצטייד לקראת המסע. אוכל וצ'ופרים, העברת האופניים לאחור (בשל הקנגורואים שקופצים בדרכים), משחקים לילדים שהוחבאו ברכב ויתגלו להם בהמשך, מגן שמש לשמשה בצד, ג'ריקן רזרבי, חיזוק ספרון התהילים שבקבינה ובדיקת שמן, מים וכו' אצל מוסכניק, ששכנע אותי שברכב החדש שלנו לא צריך לעשות יותר מזה, ואף עשה זאת בחינם.
יצאנו ביום שני בבוקר כשעה לפני הזריחה. בני הקרוואן ישנים, הרכב בלע את 540 הק"מ בקלות וב-11:30 כבר היינו בקובר פדי (Coober Peddy), בירת הלשם (אבן האופל) העולמית, עיר שלמה שבתיה מתחת לאדמה בנויים במכרות, שנחפרו בכדי למצוא את האופל (שם קריר הרבה יותר). עצרנו במרכז המידע (למרות שלנו כבר היה את כל המידע בדיעבד) והחלטנו להתחיל ב-"חנות היהלומן", מעין ערימות חול שהוצאו מהמכרות וכל אחד רשאי לחפש שם את מזלו. אביבי, שלצאת לחום המדברי (דווקא היה מתחשב - רק 32 מעלות) ולכלך את הציפורניים בחול ממש לא נראה לה, התנדבה להכין ארוחת צהריים. גם אני, שאבני חן זו לא העדפה שלי (רק לאחרונה הוספתי קילו-שניים של יהלום באזור הבטן), החלטתי להישאר בקרוואן. בניגוד אלינו, תמר והבנים חפרו גם חפרו. כשסיימנו (לאוהד היה ממש קשה לעזוב את החיפושים של אבני האופל, אלו הרי אותם אבנים ממש שמאדם מקסים מ"הארי פוטר 4" עונדת על גופה), יצאנו למוזיאון שבו זכינו גם לראות סרט יפה על היווצרות האבן, לשמוע על שיטות החיפוש ועל ההיסטוריה של המקום וגם לצאת לסיור מעניין במכרות ובבית מגורים, עם הסברים ממש מעניינים. כמובן שגם עצרנו בחנות, שם קנינו לאוהד הפתעה שאותה הוא יקבל ביום ההולדת שלו. תעריף כניסה משפחתית - 30 דולר. הלכנו לישון בקמפינג Stuart Ranch, כך שבארבע כבר היינו בבריכה, ובעשר בערב, לאחר הפיצה שהאתר מציע, כבר היינו כולנו במיטות (מה שאיפשר לנוע צפונה למחרת שוב כשעה לפני הזריחה).
ביום השני, לאחר ששוב חוויתי לבד את הזריחה במראה, התעוררו כולם תוך כדי נסיעה בשעה תשע. עצירה קטנה לארוחת בוקר ובשתים עשרה וחצי בצהריים כבר היינו באליס ספרינגס לאחר 730 ק"מ. שוב בעקבות הכתבות יצאנו לבית הספר המשודר (היה מדהים, במיוחד לנו, שמלמדים את הילדים לבד כרגע) למרכז לרופאים מעופפים (היה נחמד) ולהתחבר לאינטרנט. אחר הצהריים כבר היינו שוב בבריכה (הילדים) ועל כסאות הנוח שלנו (אני ותמר). הפעם כבר הדלקנו בערב נר שני של חנוכה (לאחר שטעינו בחישוב לגבי נר ראשון).
ביום השלישי החלטנו לטייל בקינגס קניון (Kings Canyon). בעשר בבוקר התייצבנו בתחילת המסלול (לאחר שהרכב כבר עבר 474 ק"מ הבוקר), התיקים מלאים במים (17 ליטר), צ'ופרים, כובעים, איילת על הגב - ויוצאים למסלול מסביב לקניון. מד החום שבתחילת המסלול מראה 25 מעלות ואנחנו אופטימיים. כבר בתחילת המסלול ישנה עליה תלולה, שמשפחת נדיב הגדירו אותה כקלה. לנו היא בהחלט לא קלה (אולי מפני שעליהם טפטף גשם) אבל ממשיכים. במרכז המסלול, לאחר שעתיים בחום, אנו מגיעים לבריכה טבעית בערוץ שהאוסטרלים נתנו לו את השם המתאים "גני עדן". אני, תמר ועמרי קופצים למים, שלא קרים מדי. הילדים מאכילים ברווז שמגיע משום מקום, ואביבי, שחם לה, לוחצת על התקדמות. המסלול מקסים והקניון מזכיר לנו עוגת שכבות קפה שחתכו בסכין. עוד שעתיים בהן מזג האוויר מתחמם ל-31 מעלות ואנחנו בקרוואן. "לאן?" אני שואל (השעה שלוש) ותמר בטבעיות עונה "לראות את השקיעה באייריס רוק" (מרחק 300 ק"מ). אני מניע את הרכב. הילדים רבים מי ישב קרוב אלינו, דבר שמאוד משמח אותנו (אם מתעלמים מהעובדה שרק אצלנו יש מזגן). בדרך עוד הספקתי לקנות דיסק של מוסיקה אבוריג'ינית עם כלי הנגינה דיג'ירידו ולהשמיע אותו בדרך. בשש וחצי, לאחר שכבר הספקנו למצוא לנו מקום באתר הקמפינג, אנחנו מול ה"סלע" בנקודת השקיעה.
אני עולה עם מצלמת הוידיאו לגג הקרוואן, יושב ישיבה מזרחית ומביט בשקיעה, שצובעת בגוונים האדומים-כתומים המתחלפים לאט לאט על הסלע. אני שוקע במחשבות על האבוריג'ינים, שחיו כאן עד לפני 100 שנה, באותו אופן פחות או יותר שהם חיו כאן גם לפני 40,000 שנה, ומרגיש שאני ממש מבין מדוע המקום מקודש (אם כי לא בטוח שאני יכול להסביר). לאחר שמתחיל להחשיך, כשכבר חלק מהמכוניות נסעו, אני עדיין על הגג מהופנט מהסלע ורוצה למשוך את הרגע. מסוג הרגעים שאתה רוצה לתת להם מספיק זמן לסיים לצרוב לך משהו בלב, משהו שישאר איתך לתמיד. תמר, שהילדים נשארו עליה (תרתי משמע) בזמן שברחתי לגג, כבר רוצה שנזוז. אני יורד להגה וחוזרים לאתר הקרוואנים. כבר 2000 ק"מ מאחורינו בחצי מהזמן המתוכנן ואנו מדליקים נר שלישי של חנוכה, על חנוכיית עץ שבניתי בהשראת המקום.
יום רביעי. אנו יוצאים להקיף את האולורו, "הסלע". המסלול המקיף אותו בצמוד לו הוא בן עשרה ק"מ. לפני ההקפה אנו נרשמים לסיור עם אבוריג'ינים במרכז לתרבות אבוריג'ינית, הבנות לסיור של אחר הצהריים בדגש צמחי מרפא ואוכל, ואני עם הבנים לסיור של מחר בבוקר בדגש כלי צייד. הקפת ה"סלע" בחום הכללי, כשאיילת על הגב של תמר, וברק לחילופין פעם בתוך אוזני ופעם על גבי (ואז הוא שקט), לוקחת לנו שלוש שעות. ה"סלע" נראה שונה מאוד מכל נקודה ונקודה במסלול, וגם אנחנו כמו הפלגים לא יודעים להחליט האם הוא יותר מרשים מרחוק או מקרוב. הספר "מסר האנשים האמיתיים" חוזר לי לראש כל הזמן, המדבר מפתיע בצבעים הרבים שבו ובבעלי החיים המגוונים. כשחזרנו לאתר החלטנו הפעם שניקח גם דירה קטנה ממוזגת עם מטבח קטן לשבת (בתוספת של 40 דולר ליום).
תמר ואביבי חזרו עם סיפורים מרתקים מהסיור על המפגש של אביו של המדריך, שעוד הסתובב ערום, עם האדם הלבן. שניהם נבהלו מאוד: אביו חשב אותו למפלצת כי מעולם לא ראה אדם גדול כל כך ובצבע לבן, רוכב על חיה ענקית (סוס) שלא הכיר, והאדם הלבן נבהל אף הוא ופגע בו. סיפורים נוספים היו על שיטות המשפט האבוריג'יניות, דרך צלקת גדולה שיש למדריך על הרגל (צלקת שנגרמה מחנית). החוק בטריטוריה הצפונית מותיר להם לשפוט לפי חוקי השבט עבריין כל עוד זה אינו סותר את החוק האוסטרלי. האבוריג'יני סיפר כי הרבה פעמים הם מעדיפים את המשפט האוסטרלי, שבו אתה יושב בכלא ויוצא לאחר כמה שנים וגומר עם זה. כמו כן סופרה התורה של השבט על היווצרות האולורו, ופירוש הסימנים שיש בסלע. בנוסף, הם (האבוריג'ינים) גילו תאנת בר ושזיף בר ועוד הרבה צמחים שונים המשמשים למאכל, כפי שהסביר הבחור האבוריג'יני בעודו מצביע על הנוף: "אתם אולי רואים כאן מדבר ושממה אבל אני רואה ארוחה שלמה". בערב - נר רביעי של חנוכה.
למחרת הגיע סיור הבנים. בשבע בבוקר אני מעיר את חבורת הציידים, כל אחד מהם חמוש בתיק עם מיץ ועוגיות (למקרה שלא נצוד כלום) ויצאנו לשמורה. לפני שהגענו לנקודת המפגש פגשנו עוד משפחה ישראלית שמטיילת גם למשך שנה, אך בסגנון שונה. בחמש הדקות לפני שאנחנו יצאנו לסיור למדנו שהם מכירים אותנו מהאתר, והספקתי להזמין אותם לארוחת יום שישי ולהדלקת נרות וסופגניות בערב. כשיצאנו לסיור קיבל כל אחד מהבנים חנית לנשיאה ואני קיבלתי מעין קליפת עץ המשמשת להדלקת אש במרכזה, בקצה האחד תופסן לזריקת החנית ובקצה השני גוש דבק משרף עצים המשמש לאיסוף תרופות. הסיור נעשה על ידי זוג מדריכים אבוריג'ינים, ופקחי השמורה מתרגמים לנו את שפתם (ואני מתרגם לילדים את שפת הפקחים). בהמשך למדנו להדליק אש על ידי שפשוף עץ קשיח בעץ קשיח אחר, כשבאזור החיכוך מוסיפים גללי קנגורו, לזרוק חניתות בעזרת מקל התופסן המיוחד שלהם ועוד. הילדים ואני ניסינו לזרוק על מקל שדימה קנגורו ופספסנו (ההסברים שלי שפגעתי בדיוק במקום שאליו הקנגורו היה מספיק לברוח לא שכנעו אף אחד, ובעריכת הוידיאו אני אצטרך לאחר הזריקה שלי לשתול את פגיעת המדריך). בהמשך למדנו גם לזהות עקבות בחול של איגואנות ולשמוע כמה סיפורים על מפגש בין צייד אחד לחברו (האמת, שאת הילדים הסיפורים קצת שיעממו ומכיוון שאף אחד חוץ מאיתנו לא מבין עברית, הוספתי בתרגום גם כמה סיפורי קרבות וכל הקבוצה החמיאה לי על ההתעניינות של הילדים שלנו בסיפורים).
בבוקר תכננתי להקיף את ה"סלע" באופניים, אבל מרוב עייפות בקושי הקפתי את המיטה בדרך לשירותים, כך שאת השבת בילינו במנוחה, מתלבטים האם להגיע גם לסלעי האולג'ס (מרחק 40 ק"מ מאולורו). אחר הצהריים, כשהמנוחה כבר החלה להציק לי, הודעתי שאני נוסע לשמורת קטה צ'וטה (Kata Tjuta) לטיול שקיעה ומי שבא בא. לשמחתי רק תמר הצטרפה, וטיילנו לנו טיול רומנטי בין סלעי האולג'ס האדומים הענקיים. בחוץ אמנם הטמפרטורה הגיעה ל-38 מעלות אך המסלול הוא בין הנקיקים בצל. הזבובים, שהיו שם באלפים, לא הצליחו לעבור את כובעי ההינומה המיוחדים שחבשנו וכך סיימנו את ביקורנו במדבר במסלול קצר, מקסים ורומנטי, שהסתיים בשקיעה.
יום ראשון בבוקר. כשעה לפני הזריחה הרכב מונע, בחוץ כבר 28 מעלות (עם צפי ל-40 בצהריים). כל בני המשפחה מלבדי ישנים ברכב ואנו יוצאים 1380 ק"מ דרומה, עם תוכנית לסיים אותם ביומיים. בשל החום ובשל הצטרפותה של תמר למחזיקי ההגה, בשש בערב כבר סיימנו את המסלול, יצאנו מהמדבר והגענו לפורט אוגוסטה בחזרה. באתר הקרוואנים, לשמחתנו, חיכתה לנו סוף סוף המצלמה המתוקנת, התקלחנו, אכלנו ונרדמנו (נכון, באמת שכחנו להדליק נרות). יצאנו לחצות את מישור נאלארבר, כאמור דרך משעממת באורך של 1900 ק"מ אך הכרחית בכדי להגיע למערב אוסטרליה.
ביום הראשון, בשל העייפות מהיום הקודם, יצאנו מאוחר ועשינו "רק" 474 ק"מ. ביום השני כבר יצאתי עם הזריחה ועד שכולם התעוררו ב-10 בבוקר כבר גמענו 500 ק"מ. הטמפרטורות בחוץ עולות (בערב ראינו בטלוויזיה שזה היה היום הכי חם בדצמבר מזה 30 שנה), אך ליד המזגן של הרכב המצב בהחלט נסבל. מחשבה על עצירה באחד מהחניונים שמאחורי תחנת דלק, בחום המדברי של המישור, נראית לנו בעייתית והחלטנו להמשיך. ככל שהמשכנו החום רק עלה. תמר לקחה את ההגה לידיים ואני הלכתי לישון קצת מאחורה. הילדים, כולל איילת, צופים בהארי פוטר 3 בפעם המאה, ואביבי מנצלת את ההזדמנות ומתיישבת מקדימה קרוב למזגן. תמר מתגברת יפה על הנהיגה הלא ממש קלה בשל רכבות כביש (כך נקראות כאן המשאיות, שגוררות שלושה וארבעה נגררים אחריהן) אשר עוברות צמוד ממול בכביש הצר. בנוסף, ישנם גם פגרי קנגורו שיש לעקפם. לאחר עוד 400 ק"מ אני לוקח חזרה את ההגה לידי, ושוב בשש בערב, לאחר 1415 ק"מ שגמענו מהבוקר ולאחר שעברנו שני אזורי זמן, נוחתים באספרנס שעל חוף הים, בטמפרטורה של 22 מעלות (שלמחרת כבר מגיעה שוב ל-40, רק שהפעם אנחנו בים). בסך הכל גמענו בשבוע ויומיים 5200 ק"מ, שזה כמעט כמו המרחק שעשינו בחודש וחצי קודם לכן.
ורק בשביל שתקבלו קנה המידה (ולא מאף סיבה אחרת), זה כמו המרחק בין חוות השקמים שבנגב לבית השאה שבטהרן וחזרה לת"א (אם מישהו ירצה לנסות אז המסלול הנמדד הוא דרך ירושלים, כביש ים המלח, הכביש המהיר HWY15 לעמאן, ממשיכים לרוחבה של ירדן לגבול עם עיראק (על HWY30), ממשיכים מזרחה בעיראק (HWY10) עד לכניסה הדרומית של בגדד, ואז יוצאים מבגדד ב-HWY3 צפונה 60 ק"מ ומחליפים ל HWY4 (עוד 85 ק"מ). מכאן פונים מזרח צפון מזרח על HWY A02 ומתחברים דרך HWY6 ישירות לטהרן – וחוזרים באותה דרך...).
