הרכב: מבוגר וילד
מספר ימי הטיול: 6 ימים
מרץ 2007
התחלה וסיום בפרנקפורט
יש לנו חלום - לנדוד בקרוואן.
החלטנו להתחיל בקטן, ולקחתי רק ילד אחד (דוד בן השבע) לטיול קצרצר (פחות משבוע) בקרוואן הכי פשוט (COMPACT STANDARD) בפרנקפורט. את הקרוואן שכרנו דרך מוטורהום.
לאחר לינה במלון בפרנקפורט, והסתובבות במרכז העיר, נסענו לתחנת ההשכרה בפרבר של העיר (לא נגלה פרטים נוספים כדי לא לגזול פרנסה ממוטורהום, אם כי עלי לציין שמחירון מוטורהום זהה למחירון של השכרה ישירה בתחנה). הקדמנו בשעתיים, ולמרות שאמורה להיות הפסקת צהריים בשעה בה הגענו, זכינו מיד לטיפול (וגם ידעו שם את שמי עוד בטרם הצגתי את עצמי).
הושיבו אותנו עם כוס קפה מול סרט הדרכה באנגלית (ביקשתי לראותו פעמיים כדי להבין הכל) וזה הפך את הסיור המודרך בקרוואן להרבה יותר פשוט. אנשי התחנה לא מנדבים יותר מדי פרטים על תפעול הקרוואן, ולכן מומלץ לשאול שאלות. אני ביליתי שם בסך הכל ארבע שעות וחצי (!) ועל כל שאלה קיבלתי תשובה. מאחר ובאנו בסוף מרץ (לפני העונה הבוערת) לא היה לחץ בתחנת ההשכרה. בדקתי שהכל עובד, ומה שלא עבד (כמו למשל אור דרך קדמי שמאלי) תוקן מיד.
התחנה ממוקמת במתחם הכולל, בין השאר, גם חנות ענקית לציוד מחנאות, שנקראת BERGER, וגם אליה נכנסנו (אם כי לא קנינו כלום - הבאנו כבר מהארץ את כל הדרוש). קיבלנו הוראות איך להגיע לסופרמרקט הקרוב ולחניון הקרוואנים הקרוב, ויצאנו לדרך. לנהוג בפעם הראשונה בכלי רכב כה גדול, בארץ זרה, שבה גם אין הגבלת מהירות, זה די מלחיץ. בכל זאת הגענו בשלום לסופרמרקט (שלא היה בו הרבה חוץ מבירה) ומשם לחניון. חילקנו את התפקידים כך: אני מנווט, נוהג, ומבקש שקט כדי להתרכז, ודוד יושב בשקט על ה"בוסטר" שלו, ובמקרה של נסיעה לאחור ניגש לחלון האחורי כדי לומר לי מתי אני דורס איזו ילדה גרמנייה. דוד גם לקח על עצמו להעיר לי כאשר אני שוכח משהו, כמו להפעיל את בלם היד בחניה, למשל.
חניון מורפלדן ליד פרנקפורט היה אולי הכי קרוב, אבל לא בהכרח הכי טוב. שילמנו כעשרים יורו (כמו בכל החניונים) אבל המקום היה מדכא למדי. על מילוי מים לבנים לוקחים כסף, ואין לאן לרוקן מים אפורים (הבחור בקבלה הציע שאשתמש בדלי. הוא רציני?). שמחנו לצאת משם, וכעת כבר היה לי יותר ביטחון בנהיגה. התוכנית היתה לצאת כמה שיותר מהר מגרמניה, לחתוך את הפינה הצפון מזרחית של צרפת, לאכול ארוחת צהריים במסעדה צרפתית, ולהגיע לפני החושך לחניון בלוקסמבורג. לא שאפתני במיוחד אם מביאים בחשבון שבאוטובאנים של גרמניה אין הגבלת מהירות, והקרוואן יכול להגיע ל-250 קמ"ש (לפי מחוון המהירות). למי שלא הבין - אני מתבדח.
נסענו איפוא לכיוון כללי דרום-מערב, כשאנו נצמדים לאוטובאנים. ציפיתי שאלה יהיו כבישים בעלי עשרים נתיבים לפחות, ומרוצפים זהב, אבל הם היו רק בעלי שלושה נתיבים לכל כיוון, ורק קצת יותר טובים מכביש 6 שלנו. מה שכן - לא עולה כסף לנסוע בהם. מהר מאד גילינו שבכל 10 קילומטר יש חניה בצד הדרך עם שולחנות פיקניק, ובדרך כלל גם יער קטן, כדי שיהיה לנהגי (ונהגות) המשאיות איפה להשתין. זו היתה הזדמנות נהדרת להראות לדוד (ולי) איך נראה יער אירופאי. עצרנו בכמה יערות כאלה וטיילנו בהם. מעט לפני חבל הסאאר הדרך חוצה שרשרת הרים (בערך בגובה הר הכרמל שלנו), וכאן ציפתה לנו הפתעה משמחת - שלג! אין תענוג גדול יותר מלהכין כוס שוקו חם בקרוואן המחומם שלך, בחניה לצד הדרך, לאחר שטיילת ביער אירופאי מושלג "מהאגדות".
את המעבר לצרפת יכולנו להרגיש בקלות: כתובות גרפיטי לצד הדרך, ירידה באיכות הכביש, שילוט לא ברור (אבל לפחות בשפה שאני מבין). מיד הרגשתי יותר כמו בבית. לא ברור אם ירידת המתח גרמה לכך, או אולי סתם גורל, אבל במחלף הגדול הראשון פניתי דרומה במקום צפונה (בעודי מהסס, וכשמאחורי טור נהגי פז'ו סבלניים להפליא).
עד מהרה, וללא הודעה מוקדמת, הגענו למחסום הכניסה לכביש אגרה. לא ראיתי שום חריץ להעברת כרטיסי אשראי, ואף אחת מעמדות המחסום לא היתה מאוישת. לחיצה על כפתור "קריאה לסיוע" לא הביאה כל מענה. כך עמדתי מול המחסום, עד שמישהו מטור נהגי הפז'ו החליט לצאת מהרכב ולהסביר ל"גרמני" בקרוואן הלבן שאת כרטיס הכניסה לכביש האגרה מקבלים בחינם, בלחיצת כפתור (בסוף משלמים, כמובן, אבל רק כשיורדים מהכביש). הודיתי לו, לחצתי על הכפתור, ונתתי גז. כך המשכנו עד לתחנת הדלק הקרובה (בצרפת החניות והתחנות יותר מרוחקות זו מזו מאשר בגרמניה). בחנות של תחנת הדלק היו גם מזכרות - בובות מיורודיסני ומגדלי אייפל קטנים. קנינו כמה, כדי שנוכל להגיד שהיינו בצרפת. את ארוחת הצהריים אכלנו בשעה ארבע בקרוואן: קרואסון וקממבר מהחנות, עם קפה טעים מהמכונה המשוכללת להפליא (אחת משלוש שהיו בחנות, וליד כולן היה תור). בחצר התחנה חנה רכב של החברה המתחזקת את כביש האגרה, והבחור שישב בו הסביר לי בסבלנות איך להגיע ללוקסמבורג (מסתובבים במחלף הקרוב וחוזרים צפונה - מה שאומר תשלום על שתי נסיעות בכביש האגרה). מכל זה גם יצא משהו טוב - ראינו עוד שלג - סוג משקעים שדוד מאד אוהב. בהמשך הדרך, הגענו לכביש אגרה נוסף. שוב מחסום, הפעם מאויש, אבל אין כפתור להפקת כרטיס!
התנצלתי לפני הבחור בעמדה על כך שאין בידי כרטיס, אך הוא הסביר לי שבכביש הזה משלמים מראש על מנת להכנס (שישה יורו, ללא קשר למרחק הנסיעה). כשעברנו את הגבול ללוקסמבורג כבר היה כמעט חושך. אחד המראות הראשונים שנגלו לעינינו היה תחנת דלק ובה עשרות רבות של משאיות, מחכות לתדלק בדיזל לוקסמבורגי זול (אם להאמין למה שכתוב במדריך - חלקם באו לכאן במיוחד). המשכנו הלאה וחנינו עם חשכה בחניה בצד הדרך, על מנת להתקשר לחניון הקרוואנים קוכלשאואר. זה היה החניון היחיד בטיול שהיה לי ברור שאני מגיע אליו. הוא הומלץ בכל הספרים - ממדריך החניוינים שסופק על ידי חברת ההשכרה, דרך מדריך לונלי פלנט לאירופה ועד למדריך לפיד לאירופה לצעירים משנת 1990 (!). בארץ גם בררתי באינטרנט ווידאתי שהוא פתוח בחודש מרץ. גם מיקומו - בצמוד לעיר לוקסמבורג (בירת הדוכסות הגדולה) היווה יתרון. למרבה הפלא, שיחת הפלאפון שלי נענתה על ידי בעלת החניון, שהסבירה שהיא רק באה להכינו לקראת פתיחה מחדש באפריל. לדבריה, החניון היחיד באזור הפתוח בעונה זו של השנה נמצא בשטיינפורט, ליד הגבול עם בלגיה. לא היתה, אם כן, ברירה אלא לחצות בחושך את לוקסמבורג מהגבול הצרפתי לגבול הבלגי. למרבה המזל, חציית המדינה לרוחב נעשית דרך כביש מהיר, ואורכת פחות משעה. בשעה שבע בערב כבר ניצבנו לפני מחסום הכניסה לחניון שטיינפורט. המחסום היה פתוח, ומבניין הקבלה שלידו בקע אור ועלו קולות שיחה בלוקסמבורגית קולחת.
נסיוני בארץ ובעולם לימד אותי שכאשר מישהו אינו דובר את השפה המקומית, הוא יהיה אחרון בתור לקבל שירות. עד שפקידת הקבלה הואילה בטובה להתפנות אלי, כבר נעמד רכב נוסף מאחורי הקרוואן שלי. מאחר והקרוואן שלי חסם את הפתח, יצאתי להזיז אותו פנימה (לא רציתי לעשות זאת תוך כדי תהליך הקבלה לחניון). כאן למדתי שיעור, שחזר על עצמו עוד כמה פעמים בהמשך הטיול (ולמעשה הייתי אמור כבר לדעת אותו מטיולים קודמים): אל תהיה לחוץ. הכנסתי את הקראון לחצר החניון מהר מדי, ובדרך דפקתי את דלת ההזזה של הקרוואן על העמוד של המחסום (שיט). הבנתי שאלף יורו (השתתפות עצמית) ירדו לטמיון. שילמתי עשרים יורו דמי כניסה לחניון, נדחקתי למקום החניה הצר שהוקצה לנו, והתארגנתי עם דוד לשינה. כל הלילה המשיך לרדת הגשם (שליווה אותנו מאז תחילת הטיול, ובעיקר מאז שנכנסנו ללוקסמבורג).
בבוקר גיליתי שכבל החיבור לחשמל נרטב לגמרי ואין חשמל חיצוני (בקבלה אמרו לי שהשקע של "מישהו" נרטב בגשם ואין חשמל בכל החניון. מסקנה - יש להעמיד שקעים כאלה במקום מוגן). גיליתי גם שהקרוואן הענק שחנה לידנו עומד לעזוב. פתחתי לרווחה את דלת ההזזה של הקרוואן שלי, והודעתי לדוד בשמחה שלפחות ביציאה ממקום החניה אין סיכוי שאדפוק שוב את הקרוואן. לא הצלחתי לסגור את הדלת, וזו נשארה תקועה בקצה המסילה. כל נסיונותי לתקן את המצב לא עזרו. מאחר והיה זה יום א' בשבוע (התחנה בפרנקפורט סגורה), צלצלתי למוטורהום. היה נחמד לשמוע את קולה של שירלי, למרות שמה כבר יכלה לעשות למעני ממרחק אלפי קילומטרים, חוץ מלייעץ לי להגיע לחניון קרוואנים (אני כבר שם) ולהעזר בצוות החניון (הם לא עוזרים) או להמתין לניידת תיקונים של החברה (רק זה חסר לי). הישועה באה בדמות בחור פולני מאורחי המקום, שגילה אחוות קרוואניסטים, והראה לי שאת ידית הדלת יש למשוך אלי לפני הסגירה. בינתיים הכביסה שלנו כמעט סיימה את הסיבוב במכונה, ואחרי עוד שעה וחצי במייבש כבר היינו מוכנים ליציאה לכיוון העיר לוקסמבורג. בדיוק באותו רגע יצאה השמש, וזו נשארה איתנו עד סוף הטיול (הפעם הבאה שראינו גשם היתה מחלון המטוס, רגע לפני ההמראה חזרה מפרנקפורט).
הביקור בעיר לוקסמבורג היה מקסים. סייעה לכך העובדה שהיה זה יום ראשון, ולכן יכולנו להכנס בקלות עם הקרוואן למרכז העיר ולחנות בחינם במקום מרכזי ושקט. לאחר הסיור בעיר, ומנוחה קצרה בקרוואן, נתתי את דעתי על מציאת חניון ללילה. הנסיון לימד אותי שבעונה זו של השנה, כשרוב החניונים סגורים, אין מקום לספונטניות. לרשותי עמדו מספר מקורות מידע על חניונים, והפעם מה שהציל אותי היה חוברת חניוני קמפינג שקיבלתי בממס"י כשהוצאתי כרטיס קמפינג בינלאומי (נדמה לי שאפשר להוציא אותו גם במוטורהום). איתרתי חניון פתוח בשם ספא ד'אור, באזור העיר ספא בבלגיה (יעדנו הבא). הבחורה מהעבר השני של הקו נתנה לי להבין שכדאי לי פשוט לנסוע צפונה דרך לוקסמבורג, וכך עשיתי. חציית הדוכסות הגדולה לאורך (מדרום לצפון) עדיין מצריכה נסיעה בכביש סוג ב' (בעתיד תקום אוטוסטראדה). הכביש נכנס לכל כפר בדרך, ולכן הנוף משגע, וכך גם הנהיגה . בחצי הדרך החלטתי שהספיק לי - וחתכתי מזרחה לכיוון גרמניה. לפני הגבול רוקנתי לצד הדרך את מיכל המים האפורים. בצד הגרמני הכביש הפך מעט משובש, אבל לפחות עקף את הכפרים ולא נכנס אליהם. עד מהרה הגענו שוב לאוטובאהן, שהביא אותנו עד בלגיה.
הגענו לספא ד'אור בחושך (כמובן). הפקידה שקיבלה את פנינו לא הבינה שום דבר לגבי החניון בו היא עצמה עובדת, ולא ידעה להסביר דבר פשוט כמו לאן מרוקנים את מיכלי המים הכהים למיניהם. היא אמרה שנוכל לחנות היכן שנרצה, בכל אחת ממאתיים החניות הפזורות בחניון, במעין טראסות המשתפלות לכיוון הנחל המקומי. האורחים המעטים בחניון חנו ברוב חוצפתם (או חוכמתם) על שבילי האספלט, אבל אני בחרתי את חניה 137, שבה הדשא היה נראה (בחושך) ירוק יותר. תיכף שקעתי בבוץ. לא הייתי מודאג. בטיולי ג'יפים בארץ עברתי כבר מקומות הרבה יותר בוציים, והקרוואן שלי היה בעל מנוע חזק, גחון גבוה ואפשרות לנעילת דיפרנציאל. למרות זאת, כל נסיון לצאת מהבוץ רק השקיע את הגלגלים הקדמיים עמוק יותר, ואת הלילה בילינו בשינה אלכסונית משהו. עם שחר יצאתי לסייר באזור וגיליתי אתר בנייה, ממנו סחבתי כמה בלטות וכף של טייחים, וניסיתי לחפור רמפה יציבה שתאפשר לי לצאת. לשוא. בשלב זה כבר חשבתי שנבלה את כל היום בקרוואן בהמתנה לגרר (לא דבר רע כל כך, בחניון עם נוף יפה ביום שמש, כשהקרוואן מצויד בכל הנוחות של בית). בשלב זה ניגש אלי אחד מאורחי החניון (אחוות קרוואניסטים כבר אמרנו?) והציע לגרור אותי החוצה. אם הוולוו סטיישן הישנה שלו יכולה לסחוב את הבית הנייד שלו, היא יכולה להוציא גם את הקרוואן הקטן שלי מהבוץ. וכך היה. הודיתי לאיש החביב (הפעם היה זה הולנדי), ונתתי לו כמה גלויות מהארץ, שיראה לאשתו (שהתנדבה בקיבוץ בשנות השבעים).
ולאן הולכים מחניון ספא ד'אור? לעיר ספא, כמובן. עיר קטנה בצפון מזרח בלגיה, באזור דובר צרפתית, שהיתה במשך שנים רבות עיר הנופש החשובה בעולם. בה ממוקם הקזינו הראשון בעולם, והיא גם מרכז של ייצור מים מינרליים, מרוצי מכוניות, וטיולי טבע. בהחלט שווה ביקור. הדרך לשם מהחניון היתה חסומה בנחל גועש, והנסיעה חזרה ברוורס במעלה הגבעה בכביש כפרי צר היתה חויית הנהיגה הקשה ביותר שלי בטיול, אבל כפי שניתן לשער, הגענו בסוף לספא בדרך עוקפת. מכיוון שבסיפורנו יש להתמקד בעיקר בקרוואן, לא ארחיב את היריעה לגבי היום הנחמד שבילינו בעיר ספא, אך אזכיר את הסופרמרקט. החוויה הטובה ביותר בכל שבוע הטיול היתה הקניה בסופרמרקט בספא. זהו הסופרמרקט הגדול, היפה, הנקי, האיכותי והזול ביותר שהייתי בו מעודי. כאן הצטיידנו בפרודוקטים למשך שאר הטיול, ובמתנות, בעלות של 25 יורו בלבד. זה אפשר לי לנצל למקסימום את היתרון המרכזי של הקרוואן: היכולת לבשל לעצמך אוכל טעים, בריא וזול, מתי שאתה רוצה והיכן שאתה רוצה, ולדעת גם מה אתה מקבל. בעיני, לאכול בקרוואן חביתה עם פטריות שמפיניון בלגיות מעולות, שאתה הכנת לעצמך בבוקר, זה יותר טוב מארוחת בוקר במלון חמישה כוכבים. היה שווה להגיע לספא רק בשביל הסופרמרקט הזה.
מספא המשכנו לכיוון הגבול ההולנדי. קטע אחרון זה של בלגיה היה היחיד בכל הטיול בו נתקלנו בנהגים חסרי סבלנות ולוקחי סיכונים. שמחנו לעבור את הגבול לתוך הולנד החביבה, ולאחר חניה קצרה לצד הדרך בתחנת הדלק ההולנדית הראשונה, נסענו עד אוטרכט. עצרנו בדרך רק כדי לרוקן את מיכל המים האפורים, שהיה מלא לגמרי (שימו לב שעד לשלב זה לא נתקלנו בחניון בו ניתן היה לבצע זאת). תופעה מעניינת בארץ שטוחה כמו הולנד: המים האפורים זורמים במידה שווה לכל הכיוונים כאשר מרוקנים אותם לצד הדרך. המחלפים של אוטרכט הם מסובכים מאד, אבל אחרי כמה נסיונות הגענו לחניון באוטרכט, אותו איתרנו דרך מדריך החניונים שסיפקה חברת ההשכרה. זה היה החניון הנחמד ביותר בו ביקרנו, ונשארנו שם שני לילות. זה גם היה החניון הראשון בו מצאנו בור ברצפה לריקון מים אפורים. את היום שבין שני הלילות הקדשנו לנסיעה באוטובוס למרכז אוטרכט ומשם ברכבת לאמסטרדם, ושוב חזרה באותה דרך. אה, כן, והיינו באמסטרדם ארבע שעות וחצי. כל הדברים הנפלאים ששמענו על אמסטרדם התגלו כנכונים, והביקור בה היה אחת מנקודות השיא של הטיול. ביום זה לא הזזנו כלל את הקרוואן ממקומו.
למחרת פיציתי על כך בנסיעה ארוכה מאד, מאוטרכט עד חניון טאונוס, לא רחוק מפרנקפורט. זהו חניון שקט ורגוע באזור הררי ומיוער. את הלילה האחרון בקרוואן ביליתי כשמחלוני נשקף עץ אשוח ענק ועליו יונה, וברקע כפר ציורי. את החניון הזה, אגב, לא היינו מגלים אלולא החוברת על גרמניה שמוטורהום שלחו לנו בעת ההזמנה. יורג, בעל החניון, כבר ניחש מאיזו תחנת השכרה הקרוואן שלנו והסביר לנו בדיוק איך להגיע לשם.
בתחנת ההשכרה ציפתה לי הפתעה נעימה: במקום לקחת על הדפיקה קנס בגובה ההשתתפות העצמית (אלף יורו), נציג של תחנת ההשכרה נסע איתי לפחח כדי לקבל הערכה של שווי הנזק (500 יורו), וזה הסכום ששילמתי (טירחה, ירידת ערך, ואובדן ההכנסה בשל השבתה - את כולם ספגה חברת ההשכרה). בנוסף - קיבלנו טיפ מועיל מהאיש בתחנה - לבקר במוזאון הטבע של פרנקפורט (שלא מוזכר כלל במדריכים). את הזמן עד לטיסה העברנו במוזאון המופלא הזה, בעיקר במדור הפוחלצים.
אז מה היה לנו כאן?
נסענו 1337 קילומטר
ראינו חמש ארצות (בשישה ימים)
נהנינו
עברנו גיבוש (חוויה של אבא ובן)
למדנו הרבה לקראת הפעם הבאה (בדרך הקשה)
נפרדנו מהקרוואן, והרגשנו כמו צב בלי שריון, או אדם בלי בגדים.
לסיום, הנה כמה טיפים שלא כתובים באתר מוטורהום
• הקרוואן דורש המון התעסקות, וזה בפרוש בא על חשבון הזמן באתרי התיירות.
• גם ההתעסקות יכולה להיות מהנה, אם יש מצב רוח טוב ועבודת צוות טובה.
• תביאו מהארץ ליפה וסמרטוטים למטבח ולנקיון כללי.
• פטריות ברגליים אפשר לחטוף גם מהמקלחת שבתוך הקרוואן (מנסיון!) - שימו כפכפים.
• אם יש לכם לפטופ, תקנו ממוטורהום דיסק חניונים ומטען שמתחבר למצת.
• ספר החניונים שנותנת חברת ההשכרה רחוק מלהיות מספק.
• אל תבנו על כך שבקרוואן יהיו מפות דרכים, כי לא יהיו.
• טיול בקרוואן הוא בפירוש סוג של מחנאות.
• כל אחד יכול לטייל בקרוואן, אבל לא כל אחד רוצה.
• אנחנו רוצים.
