טיול פסח בפלורידה / משפחת קציר

הרכב: זוג הורים ושני ילדים (3, 4.5)
מספר ימי הטיול: 17 ימים
מרץ-אפריל 2010
התחלה וסיום בפורט לאודרדייל

פלורידה? מה יש בפלורידה? יש לכם משפחה שם? חברים? אתם יוצאים לפנסיה? באמת, למה? אנחנו, רחלי ואופיר (להלן אמא ואבא) ורתם והדר (4.5, 3), חיפשנו לנו מקום לחופשת אביב, אבל אנחנו אנשים של קיץ וחיפשנו מקום שיהיה חם ומגניב או לפחות נעים. כל מיני מקומות עמדו על הפרק. רובם נפלו כי היו יקרים (כשמכפילים ב-4, מהר מאוד הכל נהיה יקר), אחרים לא רלוונטיים בגלל מזג האוויר. בסוף, דיל בסגנון "בעל הבית השתגע" ניצח. כרטיס למיאמי ב-655 דולר ואפילו בתאריכים טובים, מליל הסדר ועד יום העצמאות. אז התשובה היא שאין לנו משפחה או חברים ואפילו לא ממש בדקנו מה יש לעשות בפלורידה כשהזמנו. מה שכן בדקנו, זה שיש שם יופי של שמש באפריל בלי ימי גשם כמעט. מתאים לנו. קנינו ספר ושמרנו אותו בדרך כלל סגור עד לטיסה. לפני שנה וחצי היינו בקליפורניה באותו הרכב, אז לקחנו קרוואן ל- 8 ימים, התארחנו פה ושם אצל חברים וקצת הסתובבנו במלונות דרכים. הפעם החלטנו שנסתדר כל התקופה עם קרוואן. הקרוואן הופך את הטיול עם הילדים בדרך כלל לפשוט יותר ומגביר את הגמישות. אז גם הזמנו קרוואן. יצא שאת רוב ההוצאות לטיול עשינו עוד לפני שזזנו מהבית.

בבוקרו של ערב ליל הסדר המראנו. נחתנו ביום שני בערב בשדה התעופה של מיאמי אחרי טיסה משוגעת של חמש שעות למדריד, חמש שעות במדריד (הלכנו לאיבוד בשדה התעופה הבלתי אפשרי הזה, שיחקנו במשחקיה מגניבה ועוד אחת שווה לא פחות, ואכלנו ארוחת צהריים כי לפי מחיר הטיסה ששילמנו חששנו שלא יהיה אוכל במטוס למיאמי. מה שהסתבר כטעות. הטיסה עם Air Europa הכניסה לכיס הקטן את הטיסה עם אל על למדריד) ו-10 ומשהו שעות למיאמי.

יוצאים לדרך עם הקרוואן
בשדה חיכתה לנו הסעה למלון Red Roof Inn, שהיה במרחק של חמש דקות נסיעה, אם לא פחות. איזה כיף, החלטה טובה שלקחנו כתוצאה מטעויות העבר, להזמין מלון לפחות ללילה הראשון ושיהיה קרוב. נשפכנו מיד למיטות. חשבנו שנישן שבוע. בשעה 3 בלילה התעורר ראש הקנוניה (רתם) ואמר שהספיק לו משינה. ראינו "מותק של פסטיבל" עד הבוקר. ב-6 ירדנו לקפה ומאפה בלובי. בשעה 7, בדיוק בשעה היעודה הגיעה קריסטי לקחת אתנו למשרדים של מוטוריס, חברת השכרת הקרוואנים. עם קריסטי שוחחנו בדרך על חוקי התנועה בארה"ב, על מזג האוויר ועל מה היא מציעה לעשות בפורט לודרדייל הסמוכה למיאמי, משם לקחנו את הקרוואן. בזמן זה הנסיך והנסיכה ישנו שנת ישרים, הם הרי ראו DVD בלילה. עד 11 כבר גמרנו את כל העניינים עם הקרוואן. קיבלנו קרוואן באורך של עשרה ומשהו מטרים, חתיכת אוטובוס. הוא כמעט חדש, בן שנתיים עם 21,000 מייל עליו. יש לו גם אפשרות להרחבה מהצד. שיפור רציני, לעומת מה שהיה לנו בפעם הקודמת עם Cruise America.

תחנה ראשונה - פורט לודרדייל
בגלל מיעוט השינה בלילה הקודם, החלטנו לישון בפורט לודרדייל עצמה במקום שקריסטי המליצה עליו, Yacht Haven Park & Marina, לא לפני שעברנו דרך סופר לקניות הכרחיות. התמקמנו בצפיפות היישר מול הבריכה המחוממת של הקמפינג וקפצנו ישר לבריכה. בסביבות 8-9 כבר התנדנדו כולנו למיטה. רחלי (כאמור, אמא) והדר מאחורה במיטת האוויר הענקית, ואופיר (אבא) עם רתם בפנטזיה של רתם: לישון מעל לנהג (זהירות, ספוילר... הפנטזיה של אבאמא לישון ביחד התממשה רק בלילה האחרון של הטיול במלון במיאמי ביץ'). למחרת, בסביבות 5 בבוקר, ראשוני הישנים התעוררו, מה שאומר שאחרוני הישנים קמו כמה דקות אחר כך למשמע קולות פצפוץ קורנפלקס רעשניים. אם נחשיב את לקום בחמש כהשפעת ג'ט לג, אז זה סופה. מכאן אנחנו מאופסים – עברנו את זה קל. הכנו ארוחת בוקר, ואחריה יצאנו לסיבוב במרינה בין יאכטות מפוארות. כאן עוד לא ידענו שלאן שלא נלך ומה שלא, נעשה מים ילוו אותנו בפלורידה. זו ארץ שטוחה כמעט, ומטרים ספורים מעל לפני הים זה כבר גבוה (Mount Dora, למשל, היא עיירה בגובה של 56 מטר מעל לפני הים). היאכטות המדוברות חונות במעבר המים דמוי הנהר, Intracoastal Waterway. יש רצועת ים המקבילה לחוף האטלנטי של פלורידה. היבשה המפרידה היא ברוחב של כמה מטרים עד כמה קילומטרים. לאורך המעבר הזה לכל האורך יש חופים מבודדים, עיירות נופש והרבה יאכטות, חלקן מפוארות מאוד. הרבה יאכטות.
הנענו את הקרוואן ונסענו לאתר הראשון בטיול: מוזיאון המדע בפורט לודרדייל. אטרקציה נחמדה לילדים בייחוד האזור במוזיאון המיועד להצגת מערכות גוף האדם מנקודת מבט מעניינת. בתרגום חופשי אפשר לקרוא לזה "ארץ גועל נפש". הם נותנים להריח ריחות גוף: מגעיל, מסבירים על נזלת, על דרכו של האוכל מההתחלה ועד הסוף ועוד כאלה. חוץ מזה, האתר המפורסם של פורט לודרדייל הוא ה-Prime Outlets שלה, שהוא כך מסתבר, אתר התיירות השני בפלורידה אחרי דיסני וורלד מבחינת כמות התיירים. בינתיים על זה ויתרנו. יצאנו לדרך אחרי ביקור חפוז ב-KFC שהזכיר לנו למה בארץ זה לא הצליח.

ממשיכים לכיוון ה-Keys
נסיעה ארוכה מדי לכיוון ה- Keys שבדרום פלורידה. ה-GPS אמר שלוש ורבע שעות עד למקום שבו תכננו לישון. עשינו כבר נסיעות גרועות יותר אבל זה לא סימפטי. הילדים אמנם נרדמו לחלק מהדרך, אבל נשאר מספיק זמן שכולנו נשתגע. נוסיף לזה טעות של ה-GPS ומצאנו את עצמנו ישנים בקמפינג שנמצא אמנם במיקום יפהפה, צמוד לגשר Seven Miles בין 2 איים ברצף ה-Keys, אבל יקר בטירוף - 76.5$ (בשביל אתר קמפינג). בלענו את הרוק, גיהצנו את הפלסטיק ונכנסנו. כמו בסוף כל נסיעה ארוכה, מאמץ קטן, שיתוף פעולה מכולם בהכנת האוכל, וכל הזיכרון הרע נעלם. כבר הספקנו לראות שיש שם בריכה וסימנו אותה לקראת מחרת. למחרת קמנו רגע לפני הזריחה ורצנו לכיוון הים (ה-Keys מפרידים בין מפרץ מכסיקו והאוקיינוס האטלנטי, ככה שלאן שלא מסתכלים רואים ים). הייתה זריחה מקסימה בדיוק מכיוון גשר Seven Miles. אחרי ארוחת בוקר המשכנו אל הבריכה. למרות התוכניות שלנו ("הפעם לא נלך לבריכה, נצא מוקדם מהקמפינג הזה ונגיע מוקדם לקמפינג הבא"), שוב ושוב מצאנו עצמנו מתחילים את היום בבריכה. טוב, אנחנו בחופשה, לא? בשלב הזה כבר זיהינו שיש שני סוגים של אתרי קמפינג בפלורידה: הסוג הצפוף ו"ערוץ החיים הטובים". עכשיו שלא יהיה ספק, בניגוד לחוויה הקודמת שלנו עם RV בקליפורניה, לפי ההתרשמות הראשונית שלנו, בפלורידה נראה שכל מי שנוסע בקרוואן חי בערוץ החיים הטובים. יותר מפעם אחת אמרנו לעצמנו: "מקנאים. ככה אנחנו רוצה לחיות ולא רק בפנסיה". חלק ניכר ממי שפגשנו ושישנו מימיננו ומשמאלנו הם מבוגרים בפנסיה שיורדים דרומה לתקופות שונות. חלקם מגיעים מקנדה, חלקם מצפון ארה"ב. חלקם מטיילים דרומה ואז חוזרים לאט לאט הביתה, וחלקם פשוט גרים חמישה חודשים בשנה באותו אתר קרוואנים (בדרך כלל מסוג ערוץ החיים הטובים).
בהמשך היום המשכנו דרומה ל-Key West. זו הנקודה הדרומית ביותר בארה"ב, במרחק אווירי של 90 מייל מקובה בלבד. המקום מפורסם בזכות הארכיטקטורה שלו והיותו מקום מגניב. בגדול? פספסנו! הגענו מאוחר מדי. בגלל גודלו של הקרוואן וקוטנו של המקום, נאלצנו לחנות רחוק מהמרכז, חיכינו וחיכינו למונית או אוטובוס. כשהגענו למרכז כבר היינו רעבים. התיישבנו במסעדה ועד שיצאנו ממנה היינו צריכים לחזור לקרוואן. הסתובבנו עוד קצת וחזרנו, בדיוק כשהתחיל האקשן במקום. בדיעבד, היינו צריכים לישון יותר קרוב ובעיקר לא לבזבז את הבוקר. נראה ש- Key west לבדה מצדיקה יום מלא. חבל. את הלילה בילינו במרטון, אחד מהאיים בדרך צפונה. כאן, מנוי חברים שנתי שעשינו ל-Passport America התחיל להשתלם. זו בהחלט הדרך הנכונה לטייל עם קרוואן בארצות הברית. מקבלים הנחה של 50 אחוז (!) בכל אתר שמכבד (ויש המון כאלה) על בסיס מקום פנוי. אין פואנטה. פשוט ככה. חצי מחיר.

מסלולי טיול באוורגליידס
למחרת נסענו לכיוון האווברגליידס (Everglades). עצרנו ב-Key Largo וקנינו לרתם סנדלים. בכיוון ה-Keys והחוצה יש פרסומת אינסופיות על Sandals Outlet. אז קנינו. זה בלתי נשלט. הגענו לפארק. מדובר על פארק לאומי (National Park), וזה כבר אומר משהו. ה-Everglades הוא איזור ביצות ענק, אך קטן מאוד לעומת מה שהיה בעבר. בעצם, כל האזור דרומה מאורלנדו היה ברובו ביצות וכל השטח שדרומית לאגם Okeechobee (המכונה גם Big O) היה מים, מים ועוד מים. בתקופת הגשמים הוא היה עולה על גדותיו ונשפך לאט לאט דרומה. כאמור, חצי פלורידה בערך הייתה מנוקזת בשיטה הזו ונשפכת דרך Florida Bay אל מפרץ מכסיקו. כאשר תושבים החלו להידחף דרומה ולסבול משיטפונות, הקימו חומה של מטרים מסביב לאגם, אבל זה לא עזר. אז בנו תעלה אחת מזרחה אל האטלנטי ותעלה אחת מערבה אל מפרץ מכסיקו וכל אחד מהם קיבל הרבה מים שהוא לא היה צריך. ביצות הענק של האברגליידז על כל הצמחייה והחיות שלהן נותרו עם 10% מהמים שהיו בהן בעבר. מיאמי, פורט לודרדייל ומליוני תושבי דרום פלורידה גרים היום במקום שהיה בעבר ביצה. מיד כשהגענו, התמקמנו באתר הקמפינג שנמצא בתחום הפארק ליד Long Pine Trail. יופי של אתר עם נוף נעים לאגם הסמוך.
פצחנו בטיול בשני מסלולים צמודים - Anhiga Trail ו-Gumbo Limbo Trail. כל המסלולים בפארק בנויים באורך דומה של כחצי מייל. ה-Gumbo Limbo הוא מסלול להכרת ה-Hammock, שטח יבש גבוה מעט ומיוער בתוך הביצות. ה-Everglades מלא בכאלה. המסלול השני הוא מסלול בשביל עץ מובנה הצופה בתנינים ובעופות הביצה, והוא עמוס בהם עד שכמעט נדמה שהם שם בתשלום. המסלולים נחמדים אבל סופר מטויילים. לאחר מכן הגענו חזרה למחנה בו בילינו את הלילה. עשינו על האש. רתם והדר שיחקו עם רובי המים שלהם ויצאנו לסיור לילי עם מדריך בשעה שמונה וחצי ב- Anhinga trail. היה נחמד, רואים את עיני התנינים מחזירות אור באדום ושומעים הסברים. בכל מקרה, זה יצא קצת מאוחר מדי לילדינו. הם נשפכו עלינו תוך כדי הליכה. למחרת סיירנו מסביב לאגם היפה ב-Long Pine Key. מסתבר שכמה עשרות מטרים (טוב, אולי מאות בודדות) מאיפה שישנו גר לו בשלווה תנין הבית שלנו. שמרנו על שלווה. זה יום ראשון ועשו שם פעילות מיוחדת לילדים. ריינג'רית אחת נתנה לילדים לשחק בספוגים שצומחים בתוך המים ואוגרים נוזלים לתקופה בה האגם מתייבש. לאחר מכן עצרנו למסלול נוסף שמבצע תצפית על האזור – תצפית יפה מאוד, ונסענו לכיוון פלמינגו, שנמצאת בחלק הדרומי של הפארק על גבול ה-Florida bay. הצטרפנו לשיט על סירת מנוע גדולה ששטה מהמפרץ והחוצה. ראינו משם את הפארק, את ה-Keys, המוני עופות מים ודולפינים שהתקדמו יחד עם הסירה. לאחר מכן לקחנו קאנו וחיפשנו בתעלות הפארק תנינים ופרות ים - Manatees. השיט היה נחמד, אך הקאנו נמוך מדי בשביל לראות בתוך המים את פרות הים. בכל זאת, ראינו אחת שהתנגשה לנו בקאנו. ההתרגשות הייתה גדולה (בעיקר אופיר). עם גוף של חבית, מבט של תינוק עדין, תנועות איטיות וסיבובים במים שנראים כמו פילה שרוקדת בלט באיזה סרט של דיסני, ה-Manatees הן הכוכבות האמיתיות כאן.
בילינו את הלילה במחנה בפלמינגו עם כמות לא ידועה לאדם של יתושים מסביבנו. כשהבנו מה קורה כשמשאירים את דלת הקרוואן פתוחה ליד מאגר מים גדול כמו מפרץ פלורידה ובלב הביצות, היה קצת מאוחר. יצאנו לרצח-עם על היתושים האינדיאנים תושבי הקרוואן שלנו. אין מה לעשות. זה או אנחנו או הם, והפעם אלה היינו אנחנו. האדם הלבן שוב ניצח. אנחנו לא יודעים אם הרגנו את כולם, אבל ישנו טוב בלילה. הזריחה למחרת בבוקר על מפרץ פלורידה הייתה משגעת. דייגים כבר עבדו, עופות כיסחו את כל מה שתושבי האוהלים בחניון הסמוך השאירו לאחר ארוחות הערב בחוץ, עופות אחרים פיטרלו מעל המים או בסמוך וחיפשו משהו לארוחה והשמש עלתה וצבעה הכל יפה, יפה.

בדרך ל-Naples
יצאנו צפונה לכיוון Naples דרך כביש 41, לא לפני שהצטיידנו בפירות וירקות ובשייק אצל Robert is Here ביציאה מהפארק. יש לו חתיכת עסק, אבל יופי של פירות ואחלה שייק מרענן. כביש 41 מלא בחוות תנינים ובחברות של השכרת סירות לתעלות שבצידי הכביש ולמעשה מקיף את הפארק מצפון. הדרך יפה. עצרנו לקראת סוף היום בכפר האינדיאני Miccosukee. הגענו מאוחר מדי. כבר היה סגור. בכל זאת לקחנו דפים והשלמנו את החומר הנלמד בקריאה עצמית. סיימנו את היום במחנה קמפינג מפואר לחוף אגם (מלאכותי?). למחרת בבוקר עשינו כביסה. אופיר שיחק כדורעף בריכה עם הזקנים מהמחנה. יואו, הם חיים טוב החבר'ה האלה. הם אמנם המציאו חוקים חדשים למשחק, אבל אפילו עם החוקים המקלים האלה הקבוצה שלי הפסידה שוב ושוב. רתם והדרי השתכשכו בבריכה ועודדו. נסענו ל-Marco Island וראינו שהאי יפהפה אך קשה להחנות שם את הקרוואן. מישהו שראה אותנו מתמרנים בקושי, עצר אותנו ואמר שמה שלא נעשה, נצא משם עם דו"ח, אז המשכנו לחופי Naples. חנינו ב-ACE ומשם הליכה קצרה אל החוף. החוף מקסים. עופות מים וציפורים שטובלים בין הרוחצים. חול לבן ומים צלולים. אולי בכל זאת יש חופים יפים יותר מחופי הרצליה. אחרי הבילוי נסענו ל-Fort Meyers ולנו במחנה שם ב-$26 אחרי הנחה של 50 אחוז. מועדון Passport America כבר אמרנו?
ביום הבא נסענו לאי Sanibel. בדרך אליו עצרנו באי קטנטן שאין בו בעצם כלום חוץ משהכביש יורד אליו לרגע ומיד ממשיך הלאה. הירידה הזו מאפשרת להסתובב עליו קצת. חביב מאד. הקטע של האי Sanibel הוא איסוף צדפים. למה? אין לדעת. אולי זה התחום שמקומות אחרים לא תפסו להם עדיין. עצרנו בצד הדרך בכניסה לאי וטיילנו בחוף. אחרי זה נכנסנו למוזיאון הצדפים. מוזיאון חביב, מי שממהר יכול לוותר (ובעצם גם מי שיש לו מלא זמן). בילינו בחוף של Sanibel. לא התרשמנו שיש שום סיבה לאסוף צדפים דווקא שם על פני כל מקום אחר. החוף היה צפוף אם כי גם הוא היה יפה. רתם אסף צדפים, מה שהכניס לקרוואן בוץ ומלח בטונות, שום דבר שאין בתל אביב (הכוונה היא לצדפים). לאחר מכן חזרנו ל- Fort Meyers למוזיאון Imaginerium. מוזיאון מהנה. צפינו בשני סרטוני 3D, סימולטור של הוריקן. אפשר לגעת שם בענן ועוד. בסוף היום לנו ליד Myakka River.
למחרת נכנסו לפארק של Myakka. פארק יפה מאד מלא אגמים ושטחים סבוכים. צפינו בפארק תוך כדי נסיעה ברכבת קטנה. ראינו תנינים, חזיר בר, תרנגולי הודו בר, עופות וצבי מים. טיילנו ב- Canopy Trail - שביל הליכה, הכולל שני מגדלי תצפית וגשר מעץ המחבר בין שניהם. מהמגדלים משתקפת תצפית יפה לכל איזור הפארק. המסלול מומלץ. אכלנו צהריים בפארק ליד אחד האגמים וראינו שלא הרחק, ממש מטרים מקו החוף שוחה לו תנין. לאחר ארוחת הצהריים המשכנו לנסוע ועצרנו ללילה ב-Homosassa.

מעיינות הומוססה
Homosassa Springs נמצאים בפארק לאומי (State לא National). למעשה, מדובר על מקום שהחליף בעבר ידיים פרטיות, עד שפלורידה קנתה אותו מהבעלים האחרונים. המקום מתפקד למעשה כגן חיות, אך עם הרבה ערך מוסף. הוא ממוקם על פתחו של מעיין. כדי להגיע אל החיות, עושים שיט קצר, כ-20 דקות, בנחל שהוא למעשה אינו חסום והחיות שם אינן חלק מהפארק. כמובן שיש שם תנינים, אנחנו ראינו שם גם מספר לא מבוטל של צבי ים וצבי אחד, כמו גם עופות רבים, לרבות עופות טורפים. על פי הריינג'רים, יש ימים שרואים שם חתולי בר, פרות ים, ארמדיל, ועוד. הפארק עצמו מחזיק היום רק חיות מקומיות, וזה לא מעט. יוצא הדופן היחיד הוא היפופוטם כבד וזקן, שנשאר שם מהעבר. הלהיט בפארק הוא פרות הים. יש שם כאלה שמוחזקות לשיקום אחרי פציעה. בגלל שהמקום ממוקם על מעיין עם טמפרטורה קבועה נעימה (כ-22 מעלות), פרות הים (Manatees) מרגישות שם נפלא ועושות יופי של הצגה. ממש על פתחו של המעיין בתחילת הנחל ממוקם מצפה תת ימי שמאפשר להסתכל עליהן מלמטה. על פי הריינג'רים, בחורף כשטמפרטורת המים יורדת, עולות במעלה הנחל Manatees נוספות להתדפק על שערי הפארק התת מימיים. אחרי הומוססה קפצנו ל-Crystal Springs, אבל מיד ויתרנו והמשכנו הלאה, כנראה שחודשיים קודם יכולנו לראות שם עוד Manatees.

יער אוקאלה, מעיינות וחופים בדרך דרומה
נסענו ליער של אוקאלה (Ocalla). חיפשנו וחיפשנו את מקום הלינה שלנו וכשהתייאשנו, נכנסנו למחנה מפואר אחר צמוד לגשר של נהר אוקלוהומה וכמה קילומטרים אחרי Silver Springs, אשר להפתעתנו קיבל גם הוא Passport America. ככה גילינו, שבנוסף למקומות שמפורסמים באתר האינטרנט שלהם, יש מקומות נוספים שבהם אפשר לקבל הנחה. למחרת קמנו לראות את ה-Silver Springs, אלא שכבר בכניסה לחניון היינו צריכים להבין שטעינו בגדול. ביקשו רק על חנייה 7 דולר. משהו הריח לא טוב אבל שילמנו ונכנסנו. בפנים בקשו לכניסת מבוגר 38 דולר ולילד 28 דולר. הבנו שלא הבנו כלום. שאלנו כדי להיווכח שלמעשה מדובר על פארק שעשועים בסגנון Natural. המצאה אמריקאית. שיהיה. ויתרנו. פארקי שעשועים מחכים לנו כמה מיילים דרומה מכאן בלי סוף ובכל הסגנונות. הזדרזנו לקראת יער Ocalla בשביל להבין שאנחנו בעצם כבר בו. מבחינתנו, עשרה עצים זה כבר יער, הרי אומרים יערות הכרמל. יער Ocalla הוא קצת גדול יותר. בקיצור, כדי להגיע לאן שהוא בתוך היער הזה, צריך לדפוק חתיכת נסיעה. נסענו אל מקום שנקרא Juniper Springs, כנראה אתר הטבע היפה והמוצלח ביותר שהיינו בו בטיול הזה. במחשבה לאחור, היינו צריכים כנראה להתעכב ביער קצת יותר. מדובר על מעיין גדול שמזין בריכה שהוסבה לשחייה. המים קרירים אבל בהחלט מתאימים לשחייה. שחינו והיה נהדר. אחר כך הלכנו לאורך הנחל היפהפה. המים צלולים לגמרי ובתחתית הנחל יש חול ים לבן ונביעות קטנות (קטן זה עניין יחסי, אצלנו כל אחד כזה היה נקרא מעין, כאן אלה רק side-kicks), שעושות סופות בחול הדק. בצידי הנחל אורנים ודקלים. מקסים. עשינו לנו שם צהריים והמשכנו הלאה מתוך כוונה לישון בסביבת אורלנדו.
הגענו קודם ל-Fort Wilderness, אתר הקמפינג של דיסני. מיד הבנו שאם ניכנס, יישבר שיא חדש בעלות שאפשר לשלם לקמפינג ללילה אז ויתרנו, אבל שמנו לב גם לדבר חשוב. ראינו שבתוך יומיים, המחירים ללינה בקמפינג יורדים אל מספר דו ספרתי (גבוה) והסיבה היא שהחבר'ה אמורים לסיים את חופשת איסטר. אופס, לא בטוח שאנחנו רוצים להיכנס לאחד מאתרי התיירות הגדולים בארה"ב דווקא בחופשה בתקופה הטובה ביותר של הפארק. החלטנו על שינוי מהיר בתוכנית: נעביר יומיים לפני שניכנס לדיסני. עשינו יום קניות (צריך להגיע לזה מתישהו), אחר כך יום אחד במרכז קנדי לחלל. המרכז נחמד. קצת מעייף לילדים. 2 סרטי 3D טובים. המחיר לכניסה הוא 38 למבוגר, 28 לילד, אבל אפשר לעשות אחד מהשניים - או לקנות כרטיסים ממעאכרים בקיסימי או למכור להם את הכרטיסים שקניתם בקופה. הכרטיסים מתאימים לכניסה חוזרת בתוך 7 ימים. קשה לפספס אותם, יש עשרות מקומות כאלה עם פרסומי חוצות בסגנון: Cheap Tickets. זה לא נראה 100% נקי, אבל אלה עסקים מסודרים שיושבים במשרדים עם פרסומי חוצות גדולים ואף אחד לא מזיז אותם. כנראה שזה מקובל על כולם. אחר כך נכנסנו ליומיים בפארקים המפורסמים ביותר של דיסני באזור: Magical Kingdom ו-Epcot. אין לנו מידע להוסיף בנושאים אלה. קנינו כרטיסים מאותו המעאכר שקנה מאיתנו את הכרטיסים של מרכז קנדי. אחרי יומיים מעייפים ביותר, התחלנו את דרכינו דרומה לאורך החוף המזרחי (אטלנטי). הספר אמר שיש חופים יפים אז התעכבנו. ביום הראשון של החזרה עצרנו ב-Sebastian Inlet State Park. הכניסה לפארק לא מוצדקת, אבל החופים (גם אלה שמסביב לפארק) יפים מאוד. מעט אנשים, הרבה גולשים, מה שאומר שיש הרבה גלים. הפארק יושב בשפכו של נהר (Indian River). בצד הפנימי של השפך יש בריכה מוגנת לרחצה נטולת גלים. הרבה עופות מים עושים עבודה בחופים. אחרי רחצה קלילה (בעיקר בחול) המשכנו דרומה וישנו ב-Port st. Lucie. עשרים דולר, PPA באתר צפוף. ארגנו מסיבת סיום טיול על סטייקים ויין. למחרת סיימנו למעשה את הנסיעות שלנו כשהגענו לפורט לודרדייל להחזיר את הקרוואן. לפני כן, עוד הספקנו לעצור בחופים של Hutchiston Island, אי ארוך של 30 קילומטר וצר לפעמים עד כדי עשרות מטרים בודדות. כמו איים רבים אחרים הוא נמצא ממזרח למעבר המים Intracoastal Waterway, המקביל לאטלנטי. הספר שלנו כתב על האיים שהם "Breathtaking". טוב, הנשימה לא נעתקה אבל החופים יפים, פראיים הרבה יותר מאלה שפגשנו במפרץ מכסיקו. מזג האוויר הביא רוחות חזקות ואפילו כמה טיפות גשם מפתיעות, זה בוודאי הוסיף להרגשה הפראית.

מקנחים בפאלם ביץ' ומסכמים
המשכנו עוד דרומה ועצרנו בעיירת המולטי-עשירים על חוף האטלנטי, פאלם ביץ' (Palm Beach). עד שנות השישים היא הייתה עיירת חורף בלבד, עד כדי כך שהיו מנתקים את הרמזורים בקיץ. היום היא פעילה כל השנה אבל זו עדיין עיירת קיט לחודשי החורף היבשים והנעימים עבור המסודרים פלוס. העיירה יפה מאוד ובהחלט מצדיקה סיבוב. הרבה בנייה בסגנון ספרדי (מה הקשר? אין קשר. כשיש כסף נראה שעושים מה שמתחשק, או כמו שהדר אומרת: בא לי), מזרקות יפות, גנים מסודרים, פסלים, מרפסות קטנות ומדרגות חיצוניות. באמת הופתענו לטובה. אפשר גם להיכנס למוזיאון של אחד המייסדים (ואנחנו לא מתכוונים למייסדים בסגנון אנו-באנו-ארצה אלא קצת יותר מבוסס): Henry Flagler. המוזיאון נמצא בבית שהוא בנה כמתנת נישואין לאשתו בתחילת המאה הקודמת (רחלי: "ואני אפילו ירח דבש לא קיבלתי". בתגובה: זה לא נכון). מדובר על בית עם איזה חמישים ומשהו חדרי שינה ושלושים ומשהו חדרי אמבטיה. אנחנו ויתרנו על זה, כי לפי המחיר הוא עוד לא סיים את המשכנתא והוא מנסה לכסות אותה מדמי הכניסה למוזיאון. מה שכן עשינו זה לחנות בחנייה החופשית של המוזיאון. הרבה יותר קל מאשר למצוא חנייה ברחוב ל-31 Feet RV. לכלי רכב רגילים יש ברחוב חנייה לרוב.

זהו, אחרי זה המראנו למיילים האחרונים שלנו. ישנו בפורט לודרדייל ולמחרת בבוקר החזרנו את הקרוואן אחרי 17 ימים ו-1,650 מייל, משהו כמו 2,500 קילומטר. נותר לנו יום אחד לקראת הטיסה חזרה. העברנו אותו במיאמי סאות' ביץ'. מסתבר שבדיוק הגענו למצעד הגאווה. רתם קיבל שרשראות בצבעי הגאווה והוא בכלל חושב שזה פסטיבל אינדיאני כי הייתה שם עגלה של גברים בתחתונים קטנטנים עם נוצות אינדיאניות על הראש. טסנו חזרה דרך מדריד, משדות התעופה היחידים שנשארו פתוחים למרות הענן הוולקני. איתנו במטוס טסו אנשים שהגיעו במוניות מברצלונה בעלות של 1,900 אירו (!) ושילמו על טיסת כיוון אחד 1,100 דולר. שמענו על אנשים שהגיעו מלונדון ב- 6,000 אירו.

אז מה היה לנו שם? יופי של חופים ושמש בצד מפרץ מכסיקו ובצד האטלנטי, חיות רבות ושונות, סיפור גיאוגרפי-אקולוגי מעניין, איים מקסימים עם זריחות יפות, מעיינות צלולים, פארקי שעשועים ואתר השיגור של נאס"א, עיירת עשירים מטופחת, מצעד גאווה וחוויה משפחתית נהדרת. ובכלל באנו בגלל הדיל. מה רצינו ולא הספקנו? המון. הגענו רק חצי הדרך לצפון פלורידה. לא הגענו לחופים המבודדים של ה-Panhandle. לא ראינו את מגרש המרוצים העולמי של Daytona. לא הגענו לערים של St. Augustine ו-Jacksonville. לא ראינו ספינות טרופות. רק נגענו בקצה הקצה של יער Ocalla המקסים. אפילו לא רפרפנו על מיאמי. היינו רק בבודדים מרשימת פארקי השעשועים האדירה של פלורידה, ועוד ועוד.