השכרת קרוואנים בחו"ל  
top_title_left.gif (1329 bytes)
עוד באמריקה:
השכרת קרוואנים באמריקה
בקשה להצעת מחיר
כל מה שאתם צריכים לדעת על טיול בקרוואן באמריקה
טיפים למטיילים באמריקה
מבצעים באמריקה
דוגמאות לטיולים באמריקה
מסלולים באמריקה
כתבות לפי אזורים
חניוני קמפינג באמריקה
טבע ופארקים באמריקה
מכתבי מטיילים באמריקה
טיול ברוקיס' הקנדיים
טיול בקרוואן ליום הולדת 50
טיול בקרוואן באוקטובר
חודש בצפון מערב ארה"ב
טיול בקרוואן מטורונטו
מסע זוגי בעקבות השלכת
טיול שומרי כשרות בארהב
טיול קרוואנים ברוקיס' הקנדיים
שבועיים בקרוואן במדינת יוטה
מסיאטל לסן פרנסיסקו
15 יום מונקובר
מסלול מעגלי מלאס וגאס
שלושה שבועות באלסקה
שלושה חדשים בארהב מחוף לחוף
11 יום מסן פרנסיסקו ללאס וגאס
טיול קלגרי מעגלי לשבוע
טיול בחוף המזרחי
16 יום מסן פרנסיסקו ללאס וגאס
שמונה בקרוואן אחד
טיול בת-מצווה באמריקה
מסיאטל לסולט לייק סיטי
שבעים יום במערב ארהב
טיול לפני גיוס
טיול ביילווסטון, מונטנה ואיידהו
25 יום מסולט לייק סיטי
טיול ראשון בקרוואן בארהב
טיול בעקבות תרבות
שלושה שבועות מניו ג'רזי
20 יום מונקובר לקלגרי
חודשיים טיול זוגי במערב
שבועיים באלסקה עם פעוטות
21 יום לוס אנגל'ס מעגלי
קלגרי מעגלי
טיול בר מצווה ביילווסטון
טיול פארקים מסולט לייק סיטי
השכרת קרוואן בניו יורק
חודשיים בארה"ב
טיול אביב בפלורידה
28 יום לוס אנג'לס מעגלי
טיול זוגי ברוקיס' קנדיים
חודשיים בארה"ב עם פעוטות
21 יום מעגלי סן פרנסיסקו
טיול חורף בקניונים
לאס וגאס מעגלי
21 יום מאורלנדו לניו יורק
חודש לוס אנג'לס מעגלי
מסולט לייק סיטי ללאס וגאס
מניו יורק למיאמי
מפורט לאודרדייל לאורלנדו
לוס אנג'לס מעגלי בספטמבר
שבועיים וחצי באלסקה
מאורלנדו לניו יורק וחזרה
יומן מסע חודש באמריקה
שלכת במיין וניו המפשייר
34 יום לוס אנג'לס מעגלי
שלושה חודשים במערב
טיול משפחתי באלסקה
טיול עם ילדים באלסקה
21 יום באלסקה
מוגאס לסן פרנסיסקו
מלאס וגאס ללוס אנג'לס
מוגאס לסולט לייק סיטי - טיול טבע עם תינוק
חודש לוס אנג'לס מעגלי
סן פרנסיסקו מעגלי
טיול חורף כשר במערב
טיול בקרוואן בשילוב מוטלים
ספטמבר בחוף המזרחי
לוס אנג'לס מעגלי 30 יום
סולט לייק סיטי מעגלי
מסלול מעגלי מקלגרי
טיול פרקים מוגאס לסיאטל
שבוע מסן פרנסיסקו
מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס
60 יום באמריקה
ממיאמי לניו יורק
אלסקה ויוקון
טיול אביב לאס וגאס מעגלי
מונקובר לקלגרי
מסלול סיאטל מעגלי
שנת חופש בקרוואן באמריקה
טיול לרוקיס הקנדיים
שבוע בארה"ב ושבוע בקנדה
15 יום מפילדלפיה לאורלנדו
45 יום בארהב וקנדה
טיול החלומות-60 יום במערב
11 יום ונקובר מעגלי
ירח דבש חודשיים במערב
צפון מזרח ארהב וקנדה
שנה של חופש מהשגרה
5 חודשים באמריקה
רוקיס' קנדיים בסוף יוני
מקלגרי לונקובר כולל הפסיפיק רים
11 יום ברוקי הקנדיים
סן פרנסיסקו עד לאס וגאס
RV מניו יורק לאורלנדו
הטיול המשפחתי הגדול לאמריקה
שלושה חודשים במערב
חודש מניו יורק לנובה סקוטיה וניו פאונדלנד
רשמי טיול בצפון- מזרח
צפון-מערב מדנוור באוקטובר
תמונות מטיול במערב
טיול משפחתי בחוף המערבי
שלושה חודשים מדנוור
11 יום באלסקה
נסיעת עסקים בשילוב טיול
טיול בת מצווה בחוף מערבי
מערב ארה"ב באוקטובר
מתנה ליום הולדת 60 - טיול ברוקיס'
9 ימים מקלגרי
בריטיש קולומביה באוקטובר
מלאס וגאס לסיאטל
מבוסטון עם ילדים
21 יום בצפון מזרח
באלסקה עם 4 ילדים
פינוק 5 כוכבים בפלורידה
חודש באוטובוס K32
טיול בקרוואן-אוטובוס
טיפים לשומרי כשרות
שבוע ביילווסטון
יילווסטון, בפאלו ועוגיות
חודשיים עם תינוק
שלושה שבועות באלסקה
סקי עם קרוואן
30 יום במערב קנדה ביוני
טיול בת מצווה מניו יורק
שבועיים מניו יורק וחזרה
טיול חורפי בארה"ב
טיפים שימושיים להשכרה בסיאטל ומעבורות בקנדה
ממונטריאול בדגש על אופניים
חודש במערב קנדה
טיול נופים בנובה סקוטיה
3 משפחות במערב קנדה
מערב ארה"ב בפסח
21 יום מסיאטל לקנדה
טיול אביב בקליפורניה
הקרוון היה שיא הטיול
טיול בקליפורניה
11 יום ברוקיס' הקנדיים
סרטי המחשה אמריקה
אתרי טיול מומלצים
אמריקה

מסע של חודשיים באמריקה בקרוואן "לא רצינו לחזור!" / נוגה ודוד פרנקל

מלאס וגאס לסיאטל , 11 במאי – 13 ביולי 2007 , סה"כ כ-6,500 מייל


לצוות מוטורהום
סיכום הטיול בשלוש מילים: נהדר, ואפס תקלות.
המסלול היה נפלא - ונהדר שהמלצתם לנו לא לוותר על הרוקיס הקנדיים. תכנת "סטריטס אן טריפס" שרכשנו אצלכם הועילה מאד.
ממש לא רצינו לחזור. פשוט התגעגענו לילדים. אחרת בטח היינו נעלמים לתמיד בערבות אמריקה...  
הרבה תודה על הסיוע בתכנון ועל כל החלק האירגוני-טכני. מגיע לכם יישר כוח. 
ועוד נדבר, ונשתמע. אי"ה זה לא טיול הקרוואן האחרון שלנו וודאי נתראה גם בטיולים הבאים....! 
להתראות בינתיים. דוד ונגה.


פרולוג: טיול של תשעה שבועות באמריקה איננו סתם "עוד טיול". טיול בן למעלה מחודשיים דורש הערכות מיוחדת ולא רצוי להתחיל אותה מאוחר מדי. ראשית, טיול כזה צריך לבנות טוב יותר מבחינה תקציבית שכן כל הפרש קטן בתמחור היומי עשוי להפוך למטלה כבדה במצטבר. מסיבה זו, למשל, החלטנו להסתכן ולהזמין את הקרוואן והטיסות זמן רב מראש ולשלם עליהם מוקדם מאד יחסית, כדי להבטיח הזמנה איכותית מחד ומחירים אטרקטיביים – מאידך.
שנית, צריך לקחת בחשבון שבטיול ארוך ישנה סבירות גדולה יותר לתקלות ולכן יש לבדוק הכל היטב ולטפל מראש. אז בודקים, ומתגלה (כצפוי, כמעט) שבזמן בו אנו מתוכננים לשהות מעבר לים פוקע תוקף רישיון הנהיגה – וצריך לחדש אותו מוקדם מן הצפוי, מה שמצריך תהליך ביורוקראטי במשרד הרישוי, וגם פוקע תוקף של כרטיס אשראי – שגם אותו יש לחדש לפיכך מוקדם יותר, וברור שלא מכבר פקע תוקפה של הויזה לארה"ב ויש לחדשה, וכך הלאה.

אז למעשה, התחלנו בתכנון הטיול הזה כשמונה חודשים מראש. את הקרוואן הזמנו מחברת השכרת הקרוואנים האמריקאית הגדולה "קרוז-אמריקה" באמצעות חברת "מוטורהום ישראל", עמה היה לנו ניסיון טוב בטיולים קודמים בקרוואן. החלטנו על קרוואן מסוג C25 - דגם קלאסי של 25 פיט, המתאים למשפחה קטנה עם ילדים ומרווח ביותר כאשר מדובר בזוג.
הטיסות הוזמנו מחברת "אייר-קנדה" לאחר סקר שירות ומחירים. מאחר והמחשב הנייד שלנו התיישן והוא גדול ומסורבל מדי, נרכש מחשב חדש ומתקדם, קטן וקל שישמש אותנו ככלל ולא רק בטיול הנוכחי. בנוסף, החלטנו לקחת עמנו מכשיר
GPS עם תוכנה ומפות לצפון אמריקה. כחלק מן ההכנות רכשנו גם מנוי למ.מ.סי הישראלית לצורך קבלת שירותים מן ה- AAA האמריקאי וה- CAA הקנדי. רכישה נוספת שביצענו היא חברות ב"פספורט אמריקה" - מועדון המעניק הנחות בקמפינגים מסוימים מחוץ לעונה.

וכן, יש עוד דבר פעוט לחשוב עליו לקראת טיול כזה: לארגן חופשה ארוכה מעיסוקי היום-יום. לגבי אישית אין בעיה: שבוע קודם לטיול נסתיים באוניברסיטה קורס גישור בו לימדתי, ובכלל - הרי אני ציפור דרור. אבל לגבי נגה זה היה הרבה יותר מסובך ונדרש לא מעט כדי לשכנע את מקום העבודה שלה להסתדר בלעדיה תקופה ארוכה שכזו – כמובן, ללא תשלום.

לגבי מסלול הטיול, החלטנו לתכנן רק את קוויו הכלליים, כאשר את הפרטים נעבד במהלך הטיול עצמו: בכל יום-יומיים נתכנן את אלה הבאים. חשבנו על מסלול רגוע יחסית. לא יותר מדי קילומטרים ביום. לא "תפסת מרובה". בטיול ארוך יש להשאיר גם זמן למנוחה, לעשות דברים בשלווה יחסית. ממילא לא נראה הפעם את כל אמריקה, אז את מה שכן, נעשה יסודי ובנחת. זה העיקרון. המסלול עצמו תוכנן לאחר איסוף מידע רב מן האינטרנט שחלקו גם הורד ונשמר במחשב כדי לקחתו עימנו, ובעזרת תכנת "סטריטס אן טריפס" הטובה והיעילה, אשר מלבד מפות מפורטות ואופציה של תכנון מסלול אופטימלי היא מכילה גם מידע רב ויקר-ערך על נקודות עניין ככל שתרצה סביב מקומות הביקור והמסלול עצמו. בסופו של דבר, קבענו את המסלול הכללי כך:

טיסה ללאס-ווגאס ואיסוף הקרוואן. סיור בווגאס ובאזור, המשך במסלול הכולל פארקים ידועים וידועים פחות ביוטה ובאריזונה (עמק האש, זאיון, הקניון האדום, ברייס, גרנד קניון...), הלאה לסן-דייגו שבקליפורניה דרך פאלם-ספרינגס, ומשם צפונה ללוס-אנג`לס. כביש מס` 1 ואתריו, סן פרנציסקו, יוסמיטי, אזור אגם טאהו וקרסון-וואלי, הפארק הוולקני לאסן, חוף מדינת אורגון הנהדר, פורטלנד, מדינת וושינגטון – הר סינט-הלנס, הר רייניר, פארק אולימפיק. ואז כשלושה שבועות בקנדה: חצייה במעבורת לויקטוריה שבאי וונקובר, המשך באי וחצייה במעבורת נוספת מנאנאיימו לעיר וונקובר. ממנה מזרחה וצפונה לסיור ברוקיס הקנדיים – ציר קלגארי, באנף, אייספילד פארקווי, ג`אספר. ולאחר מכן חזרה דרומה לארה"ב והחזרת הקרוואן בסיאטל.
הזמנו מראש מלונות ללילה הראשון בלאס-ווגאס ולאחרון בסיאטל.

בסופו של דבר, הכל עבד ממש טוב. כמות התקלות הייתה מזערית וקלה, הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות. הטיסות היו בזמן. המטען הגיע במועד. הקרוואן תיפקד היטב: סך הכל הסענו את הקרוואן שלנו במשך חודשיים ששת-אלפים חמש-מאות ושמונה מיילים, או במילים אחרות, כעשרת-אלפים וחמש-מאות קילומטרים. החזרנו אותו ללא פגע, במצב אפילו טוב יותר ממה שקיבלנו אותו (ליקויים קטנים שמצאנו בו - תוקנו). היינו במקומות נחמדים, יפים ויפים עוד יותר, וגם נפלאים ונהדרים. פגשנו אנשים חביבים, מנהגים אחרים ותרבות אחרת. ראינו, התרשמנו, חווינו, למדנו, נהנינו. מאד נהנינו. 

 

יום שישי 11 למאי 2007: ארוזים כבר מאמש ואף קודם, קמים בניחותא ושותים קפה של בוקר. משאירים בית במצב שביתה כללית למשך חודשיים ורבע (למרות שהילדים יגיעו לפקוד אותו פה ושם): סוגרים את המים ומנתקים את החשמל והגז. את המקרר השבתנו כבר אמש. נוסעים ברכב של נגה לשדה התעופה. זיו, בננו השני, אמור להגיע לשם לקחת אותו מאיתנו. לקראת השעה 1300 עולים על טיסת אייר קנדה 085 מנתב"ג לטורונטו. טיסה ארוכה - 12.5 שעות. בטורונטו עוברים את המכס ושירותי ההגירה האמריקאיים – הרבה יותר מהיר ופשוט ממה שחשבנו. ממשיכים בטיסת המשך 593 של אייר קנדה ללאס ווגאס. עוד 4.5 שעות טיסה. שאטל למלון. מגיעים למלון "אקסקליבר" סמוך ל-2300. מדלת הכניסה למלון ועד ל"קבלה" נודדים עם כל המזוודות והתיקים דרך הקזינו. מהר מאד אנו רואים שזו כוונת מכוון: בדרכך מכל מקום במלון אל כל מקום אחר במלון אתה צריך לעבור דרך הקזינו – כמה שיותר הזדמנויות לעצור בדרך ולהתפתות להמר. התארגנות מהירה בחדר, סיבוב התרשמות בלובי ובקזינו (לא מהמרים. זה לא אנחנו. רק מתבוננים בקהל ובהמולה מסביב – ויש הרבה מה לראות...). חוטפים צ`יזבורגר חפוז במסעדת המלון. בסביבות 0130 לפי שעון החוף המערבי, רצוצים ועייפים, קורסים על המיטה לאחר 29 שעות ללא שינה מלבד נמנומים חטופים במטוס (מבחינת הגוף ושעון ישראל אנו כבר בשבת שעה 1130 לפני הצהריים.). השינה, במפתיע או שלא במפתיע – לא משהו.

 

יום שבת 12 למאי 2007: למרות השעה המאוחרת בה הלכנו לישון והעייפות קמים מוקדם בבוקר (נדודי שינה הם חלק מהסתגלות הגוף לשעון החדש). כמובן שמנסים את ארוחת הבוקר "אכול כל יכולתך" בבופה העשיר נוסח ווגאס של המלון. מרימים טלפון לקמפינג KOA ליד מלון סירקוס-סירקוס להזמין מקום. לאחר מכן מתקשרים לתחנת הקרוואנים ומסתבר שהקרוואן כבר מוכן ומחכה לנו. למודי ניסיון מטיולי קרוואן קודמים במערב-אירופה ובסקנדינביה, הכנו שיעורי בית מראש והתכוננו להבדלים בין קרוואנים אירופיים ואמריקאיים.

אז על כל ציודנו ומטעננו נדחקים למונית הלוקחת אותנו לתחנת "קרוז-אמריקה". מתחילים את הליך קבלת הקרוואן: ראשית דבר, צפייה בסרט וידיאו על תפעולו. אחרי-כן נושא הניירת. ואז מגיע בייתנו לחודשים הקרובים אשר מתגלה ככלי חדש יחסית, מודל 2007, שנסע עד כה קרוב ל- 30,000 מייל. הרכב אכן גדול ומצויד יותר מעמיתו האירופאי. יש מזגן תיקרה, יש מיקרוגל וגריל משולב, מקרר ומקפיא גדולים יותר, כיריים של גז עם שלוש להבות ולא שתיים כפי שהורגלנו, שירותים נשטפים, מקלחת מרווחת יותר ואפילו מיטה זוגית רזרבית – הכל כמו באמריקה. מתחילים לבדוק הכל יסודית כמו שצריך לפני טיול ארוך שכזה. הכול כמעט בסדר גמור עד שמבחינים שהכבל החשמלי לחיבור חיצוני של חשמל – מקוצר ומותך. אי אפשר לצאת במצב כזה. מחליפים לנו קרוואן ואנו ממתינים שירחצו אותו. כשהוא מגיע לבסוף, מסתבר שיש סדק בשמשה הקדמית. הרבה התנצלויות של הסוכן בתחנה. מה עושים? אני שב וחוזר על הצעתי הקודמת, שפשוט יחליפו את הכבל בקרוואן הראשון. קודם לא כל-כך התחשק להם לבצע את העבודה. יותר קל להחליף קרוואן. אך הפעם הם מסכימים בלית ברירה: נגמרו הקרוואנים הרזרביים. חצי שעה נוספת – והם עשו זאת. ואז גם מסתבר שלמרות ששילמנו מראש במסגרת התשלום הכולל שבוצע עוד בארץ על גם על החזרת  הקרוואן בסיאטל (מה שנקרא ONE WAY – איסוף הקרוואן בתחנה אחת והחזרתו באחרת – מחייב תשלום נוסף) – הם לא מעודכנים על כך ומחייבים אותנו שוב בלמעלה ממאתיים דולר נוספים. טוב, משלמים. נטפל בהחזר בהמשך. אז הכל לוקח זמן. הגענו לתחנת הקרוואנים בערך בעשר וחצי, אבל עזבנו אותה בשתיים. תמיד צריך לקחת בחשבון זמן עיכובים. ולבסוף, חושבים שבאמת הצלחנו לבדוק את הכל?...

משם – נוסעים ישר לחנות סופרסנטר גדולה של וול-מארט בקרבת מקום. וקניות, קניות קניות – עד שבע בערב(!). כלי בית ומטבח, כריות וכלי-מיטה, מצרכי ניקיון ותשפורת, מזון ושתייה – דוחפים הכול לכיוון הקרוואן בשתי עגלות מלאות. חנות ענקית וממש מכילה כל מה שצריך. והעיקר, איזה שירות ואיזו אדיבות! סם וולטון הגדול – נכון שהרשת הענקית שלך קצת שנויה במחלוקת, ובכל זאת חבל שאינך כיום עימנו כדי להרביץ תורה במנהלי ה"שופרסלים" למיניהם שבארצנו הקטנטונת! מסוחררים במקצת אנו נעים משם ברכב הגדול שלנו לכיוון הקמפינג דרך ה"סטריפ" המפורסם. לסטריפ נתחיל להקדיש זמן - החל ממחר. הערב מגיעים לקמפינג המתגלה כמגרש ענק ומסודר בעל מראה תעשייתי למדי השוכן מאחורי מלון "סירקוס סירקוס". לראשונה אנו נחשפים לקרוואנים האמריקאיים הענקיים הפרושים שם בשורות, כאלה - ששלנו נראה לצידם קטן ושולי. לראשונה מתחברים למים, חשמל וביוב כמקובל באמריקה (ניסיון הקרוואנים שלנו עד כה הוא מאירופה ובאירופה יותר צנועים: מתחברים שם ישירות רק לחשמל. לגבי מים וביוב התהליך שונה). אוכלים ארוחת ערב מאד קלה (למי יש כוח לבשל). הולכים לישון ושוב: הגוף עדיין מתמרד והשינה נודדת בחלקה.

 

יום ראשון 13 למאי 2007: שוב קמים מוקדם. למה עייפים ולא מצליחים לישון? מדליקים את המחשב הנייד ומתחברים סוף-סוף לאינטרנט האלחוטי. מחליפים מיילים עם המשפחה וגם מקיימים שיחה במסנג`ר עם סיון – בננו הבכור. אח"כ יוצאים לחרוש קלות את ה"סטריפ". מלונות מנדליי-ביי, לוקסור, MGM, פריז (נגה לא מתאפקת, משחקת באחת ממכונות ההימורים על שני דולר ומרוויחה כרטיס שמזכה אותה בדולר לצורך הימור נוסף בעוד חודש...), וכו` וכו` – כל מלון עם מאפייניו והאטרקציות שבו. נוסעים באוטובוס לאורך הסטריפ, בכרטיס יומי ל-24 שעות (נא הכינו את הסכום המדויק: הנהג לא מתעסק בכסף אלא רק המכונה שלידו - שלא מחזירה עודף!). עולים ויורדים בתחנות שונות. אנו רוצים לראות את ההופעה של "סירק-דה-סוליי" המפורסמת, אבל ל"או" שרצינו לראות כבר אין כרטיסים ול"לאב" - זו עם שירי הביטלס שפחות מעניינת אותנו, הכרטיסים עולים כ-325$. טוב, אז חושבים פעמיים.

ארוחת פיצה בסבארו – וממשיכים בסטריפ. הרבה בתי קזינו, הרבה קיטש, מזרקות מרקדות מול מלון בלאג`יו. חוזרים לקמפינג ומבשלים. גם אוכלים את מה שבישלנו. מתכננים לחזור לסטריפ לטיול ערב וגם מתחילים לנוע לכיוון, אבל הבטן של נגה מפתחת מחושים קלים וחוזרים לנוח. סוף-סוף ישנים לילה כמו שצריך. כנראה שהשפעת הג`ט-לאג חולפת.

 

יום שני 14 במאי 2007: קמים מוקדם (כי הלכנו אתמול לישון עם התרנגולות – ב- 2215!). סידורי בוקר. שיחה בטלפון עם סבתא (אילנה מ"בית דניאל" אומרת: כולנו היינו בלחץ. לא צלצלתם...). מקבלים מייל תשובה משירלי מ"מוטורהום" שנושא החיוב הכפול על ה-  ONE-WAYהוסדר.

טוב. מנתקים את חיבורי הקרוואן, ולאחר שמשריינים לילה נוסף בקמפינג KOA סירקוס – יוצאים לנסיעה לסכר הובר. מחנים את הקרוואן בחנייה שבאריזונה (מעבר לסכר) וחוזרים ברגל לנוודה (חמש דקות ברגל, אבל כל מעבר כזה צריך להזיז את השעון. שתי המדינות נמצאות באזורי זמן שונים...). איזור מדבר: נחש ארסי על הכביש, הרבה ריקודי סנאים, הנוף של הקולורדו האדיר ואגם מיד. יופי. חוזרים חזרה לווגאס ובדרך עוצרים בוול-מארט שבאנדרסון (השלמת הקניות משלשום ). חוזרים לקמפינג ומדליקים את המזגן והמיקרו ביחד בעוצמה מלאה (צריך לקרר את הגוף מחד ולחמם אוכל – לנשמה - מאידך). ופתאום – קול חבטה (נגה שומעת כחחררררק...) ואין חשמל. קצת מחווירים, קצת עושים בדיקות בקרוואן, קצת טלפון למוקד "קרוז-אמריקה" לסיוע, ואז מטפלים בפיוז הסורר והכל חוזר להיות בסדר. מעכשיו צריך לזכור: לא להדליק את המזגן ואת המיקרו בו-זמנית. בספר ההדרכה וגם בסרט ההדרכה פשוט שכחו להזכיר את זה. ואז מגיע הזמן להדליק שוב את המחשב – וסיון מתחבר בסקייפ לשיחה ארוכה בת 35 דקות (!). אין מה להגיד: מחשב נייד, ואינטרנט, וסקייפ, ומסנג`ר, וגם תכנת "סטריט-אנד-טריפס" באמצעותה נתכנן כל יום את היום שלמחרת  - פשוט משדרגים את הטיול.

ועל ה- GPS כבר דיברנו? הבאנו עמנו מכשיר מן הארץ ובמשך היום הוא כיוון אותנו במסעותינו בצורה ממש טובה. המצאה מצוינת, אך עוד נפרט בהמשך נקודות אור וחושך הקשורות למכשיר הספציפי שלנו.

לקראת ערב יוצאים לעיר החטאים לשוטטות ערב. האמת: מרקעי הניאון, המסכים הזוהרים, האורות והצבעים פשוט מרהיבים. כמה כסף שפוך שם בכל פינה! כל מלון וקזינו מנסה לעלות על שכנו בכמות האורות המנצנצים, מסכי הוידיאו הענקיים והקורצים, הצבעים והצלילים. מטיילים ומתרשמים. ענין מיוחד מושכים מופעי המזרקות המרקדות ליד מלון בלאג`יו – שעכשיו בערב, עם האורות, הן הרבה יותר מרשימות ביום. ועוד נקודה חיובית לערב בווגאס – החום המתיש של היום הופך עכשיו לסביר וסביל יותר.

 

יום שלישי 15 במאי 2007: יוצאים מן הקמפינג לכיוון "עמק האש". Valley of fire. מתחילים להתוודע קצת יותר לאוטו-בית שלנו: ביציאה מווגאס מתדלקים. סה"כ פחות משלושת רבעי מיכל, וזה 38 גלון. כ- 150 ליטר. בולע דלק הבחור. מה שכן, ה"קרוז-קונטרול" המותקן באמריקאי שלנו נותן מנוחה ליגע. לעומת זאת, הגובה גורם לו "לשוט" מעט ואת ההגה צריך להחזיק חזק במיוחד כל אימת שמשאית רכבת ענקית עוקפת אותך בנהמה אדירה.

"וואלי אוף פייר" מרשים ביותר. הצבעים וצורות הסלע - כמו בגן פסלים מפואר. לאחר סיור לא ארוך במיוחד ממשיכים לפארק לאומי "זאיון" (ציון). כאן, בפארק הלאומי הראשון שלנו, קונים כרטיס עונתי לכל הפארקים הלאומים בשמונים דולר. הרבה לפני סוף הטיול נדע שקנייה זו משתלמת מאד. מתמקמים עם הקרוואן בקמפינג WATCHMAN שבפארק. לא הזמנו מקום מראש והקמפינג היה מלא אבל במזל, נותר עבורנו מקום אחד אחרון. יוצאים לסיור בקניון עם אוטובוס השאטל המקומי. הקניון מרהיב ביותר. צוקים אדומים זקופים מעל וצורות סלע מפוארות. לא מרגישים, ופתאום במצלמה כבר המון תמונות! זו רק ההתחלה. עד סוף הטיול נצבור אלפי תמונות, למרות מיון ומחיקה שיערכו בקפדנות כל ערב. חוזרים לקרוואן לארוחת ערב, ואחר-כך יוצאים לאירוע שארגנו הריינג`רים של הפארק – מופע תיאור והסברים כולל שקופיות על החי והצומח באזור. לטעמנו זה היה לא משהו ועזבנו מוקדם. והערב, חגיגה: חונכים את המקלחת של הקרוואן! עד עכשיו התקלחנו במקלחות של הקמפינג בווגאס, אבל כאן בזאיון – אין. מתברר שהמקלחת בקרוואן נהדרת: יעילה ונוחה, ומספיק מים חמים. קרוואן אמריקאי כבר אמרנו?

 

יום רביעי 16 במאי 2007: בוקר חדש ב(בפארק) ציון. התנתקות בוקר ב"דאמפ-סטיישן" - מרוקנים מי ביוב מהקרוואן - שחורים ואפורים, ממלאים מים טריים. (וזהו ההסבר: כאמור, הקרוואן יכול להתחבר באופן מלא למים, חשמל וביוב. ואז- הכל עובד כמו בבית. אבל זה מותנה בשירותים שיש לקמפינג להציע. מרבית הקמפינגים באמריקה מאפשרים זאת, אך באחרים אפשר להתחבר רק לחלק מן השירותים. בקמפינג בזאיון ניתן להתחבר ישירות רק לחשמל, מה שאומר שאת הביוב יש לרוקן בתחנה מסודרת בקמפינג שהוכשרה לכך, ושם גם ממלאים מים טריים).

מתחילים לנוע בנסיעה לפארק הלאומי ברייס. תיכף בהתחלה עוברים במנהרה שנבנתה בשנות העשרים ונחנכה ב- 1930. בנו אותה לפי המידות של כלי הרכב אז. היה להם אז המון מעוף - והם היו בטוחים שהמכוניות יישארו תמיד באותו גודל. אבל היום, כשמדובר באוטובוסים וקרוואנים (הגובה של הקרוואן שלנו 3.8 מ`) לא ניתן לעבור בשני הכיוונים בו זמנית כשעובר רכב כזה. אז כל קרוואן או אוטובוס נדרש לשלם 15$, ובתמורה סוגרים עבורו את המסלול הנגדי והוא עובר כמו מלך. באמצע. לבד.

בדרך לברייס עוברים בקניון האדום. צורות סלע מימין ומשמאל - כמו במערבונים. הסלעים אדומים מאד ומפוסלים בצורות מרהיבות עין. אחרי מראות כאלה, מה כבר יכול ברייס לחדש לנו? אז זהו - שהוא ממש יכול! מגיעים לברייס ורואים שהמקום איננו למעשה קניון. הוא מעין מכתש או אמפיתיאטרון (כפי שהוא נקרא כאן) מלא פסלים טבעיים. המים והרוחות פסלו בסלעים האדומים צורות ייחודיות ומרהיבות כל כך, שאתה פשוט מסתכל ולא מאמין שהטבע יכול ליצור דברים כאלה. יוצאים לטיול רגלי על הרכס בין נקודות התצפית השונות. קצת עליות וירידות תלולות. קצת מאמץ. אך כל פעם מגיעים למקום מרהיב יותר, מקום שהתצפית ממנו ממש לא יכולה להיות יותר נהדרת יותר, וכל פעם רואים שהבאה אחריה אכן יותר נהדרת! בשלב זה אין להוסיף מילים. עשרות התמונות שצילמנו מדברות בעד עצמם.

אחרי מספר שעות עוזבים את ברייס (שנמצא ביוטה) ומתחילים לנוע דרומה לעבר אריזונה - לכיוון אגם פאואל וה"גרנד-קניון" (האמיתי – לא זה שבחיפה). לקראת ערב עוצרים בעיירה "קאנאב" ונכנסים לקמפינג משפחתי קטן ללינת לילה. קופצים למכבסה האוטומטית שממול ועושים כביסה ראשונה.

 

יום חמישי 17 במאי 2007: כמה השלמות ציוד בקאנאב על הבוקר (בחנויות, בתשלום כמובן, למה מה חשבתם...) ואחר כך תחילת נסיעה לכיוון פייג`. נסיעה במדבריות אמריקה. פשוט נסיעה במדבר – כפי שמדבר צפוי להיראות. יובש. נוף של שטחים שטוחים, טרשים ואבנים, צוקים והרי שולחן ברקע, צמחיה מדברית. גלגלי שיחים קוצניים נסחפים ברוח. נכנסים לביקור במרכז המבקרים הגיאולוגי בדרך והמשך מזרחה. מגיעים לאגם פאואל ולסכר גלן קניון והגשר שמעליו. נכנסים לביקור בסכר ובתחנה ההידרו-אלקטרית בסיור מודרך (אי אפשר אחרת). מרשים ביותר. רמת הביטחון – בשמיים. אסור להכניס כלום אתך לתוך המתקן: בקושי דרכונים וכסף. מפחדים שנמכור תמונות לאויב ושנפוצץ את הסכר (אבל בסופו של דבר מבינים אותם). ממשיכים לפייג`. וממנה - מתכנתים את ה- GPS וממשיכים בדרכים המדבריות ישירות לגרנד-קניון. בדרך פוקדים נקודת תצפית יפיפייה ודוכני תכשיטים של האינדיאנים הפזורים באיזור. קונים צמיד חרוזים לניצן שלנו. לקראת ערב מגיעים לגרנד קניון ומתמקמים ללילה בקמפגראונד "דזרט-וויו". לאחר החום של היום, קר בלילה. 

 

יום שישי 18 במאי 2007: מתחילים לנוע מהקמפינג לכיוון גרנד קניון ווילג`. בדרך כבר יורדים מן הרכב לתצפיות על הקניון הגדול - מה גדול, הענק! התצפית הראשונה היא ה"דזרט וויו" - תצפית המדבר מן המגדל היפה. קונים טישרטים. נכנסים לווילג` ומנסים להתמקם בקמפינג. הכל מלא. מחנים ב"מרקט פלאז`ה" ועולים על השאטל הפנימי. האוטובוס מוביל אותנו בין נקודות התצפית ומכל אחת נשקף מראה יותר מפעים ונהדר מן הקודמת. המצלמה עובדת שעות נוספות. ככה נמשך הסיור למעלה משש שעות ואנו לא שבענו מראות. סמוך ל- 1600 אין ברירה: אין מקום בקמפינגים, אז נפרדים מן הגרנד ומתחילים לנוע דרומה. מתאמים טלפונית מן הדרך עם קמפינג בוויליאמס ומוודאים שיש מקום עבורנו ומקץ 85 מייל בערך מגיעים לקמפינג "קניון גייטווי אר-וי פארק", לא לפני שה- GPS לקח אותנו לאיזה סיבוב מיותר ולאחריו הוביל אותנו לקמפינג בדרך עפר במקום מהכביש הראשי הקצר והנוח. בכלל – GPS  זו אכן המצאה נהדרת ועוזרת הרבה, אבל מסתבר שהוא לא יודע הכל... מעבירים 153 תמונות מהיומיים האחרונים למחשב. ואז גם רואים פתאום שתאריכים של  תמונות שצולמו באותה יממה – שונים. אז מסתבר שככה: שכחנו לכוון את התאריך והשעה במצלמה וחלק מן התמונות נושאות שעה מאוחרת ב- 10 שעות מזו האמיתית... מתקנים מעכשיו ומהר. בלילה – קור כלבים. השמיכות שלנו מרגישות כמו נייר. לובשים גרביים וסווצ`ר (נגה לובשת סוודר מתחת לשמיכה...). נשבעים לקנות שמיכות נוספות על הבוקר.

 

יום שבת 19 במאי 2007: יוצאים מוויליאמס לכיוון פלאגסטף. קצת לפני - פונים דרומה, ומיד נכנסים לכביש 89A, המוביל לתוך "אוק קריק קניון". הסלולאריים שלנו מתעוררים לחיים חדשים לאחר שהיו מתים למדי במשך מספר ימים. בפארקים אין קליטה בדרך כלל. מקבלים הודעה מהבית ומרימים טלפון לילדים. לעומת זאת ה-  GPS  עושה שוב בעיות. חלק מאמריקה לא כל כך מוכר לו והוא מנסה לשכנע אותנו שוב ושוב לחזור לדרך המהירה, שם הוא מרגיש יופי ובטוח. כשהנדנוד גובר, משתיקים אותו באמצעות כפתור הכיבוי.  עוצרים במקום תצפית בכניסה לקניון, ומגלים שם (שוב) שוק תכשיטים אינדיאני. אבל לפני כן מנסים לחנות במגרש העמוס ונגה מכוונת אותי ברברס (התפקיד הקבוע שלה). אמריקאי עצבני, שהקרוואן הענק שלנו התקרב לטעמו פחות משני מטר לאוטו המעפן שלו – נבהל וצועק. אחרי זה הוא הולך ואנחנו נכנסים לחנייה וחונים ממש צמוד אליו (לא באמת). מוציאים כמה דולרים בשוק התכשיטים על עגילי כסף לנגה, מגיעים לתצפית ומתפעלים ממראה הקניון וממשיכים.  נוסעים תחילה לאט מאד במורד הקניון בדרך מפותלת ביותר בין עצי מחט, חולפים בין המוני נופשים, ממשיכים בין הקירות הזקופים של הקניון ומגיעים לסדונה. הדלק כאן הוא הכי זול שראינו עד כה – רק 3$ לגלון. ממלאים. ממשיכים בדרך לכותנווד – ושוב נוחתים בוול-מארט. דבר ראשון – שמיכות פליס, לשבש את קפיאת הלילה. דבר שני – סוף סוף מוצאים כאן פרקולטור - מכשיר הקפה היחיד בכל אמריקה שאיננו חשמלי ושאפשר להשתמש בו על גז! קונים גם קפה כמובן - ומקווים שלא כל סוגי הקפה כאן עם טעם של קרטון. כרגיל קונים גם עוד כמה דברים... הרבה דברים.

ממשיכים ל"מונטזומה קאסטל" - אתר לאומי המשמר מבני סלע של שבט שחי כאן לפני שמונה- מאות שנה ובנה את בתיו במרומי הצוק. ביקור מעניין ביותר. ממשיכים בנסיעה ובשלב מסוים מבחינים שהערב קרב. נכנסים ל"בלק קניון סיטי" לקמפינג של KOA. המחירים בשמיים. אנחנו לא מיליונרים. מסתובבים חזרה ומוצאים בתוך העיירה עצמה קמפינג משפחתי קטן בשם "ריברס אדג`". נראה נחמד וגם בו יש "פול-הוק-אפס" (כלומר יכולת התחברות מלאה של הקרוואן למים זורמים, חשמל וביוב). מתמקמים ללילה. התפריט היום – אורז עם עדשים ונתחי חזה עוף ברוטב מלווים בסלט ישראלי. כן, מבשלים הערב... אה – שכחתי: מאחר שהבוקר שידרגנו את מלאי השמיכות, אז לפי כל החוקים, הלילה - חמסין. חום אימים. מזג האוויר כאן במדבר - משהו.

 

יום ראשון 20 מאי 2007: חונכים את הפרקולטור. אין כמו קפה בבוקר, אלא שעם כל המאמצים לקנות קפה משובח (קנינו כזה מיוחד שכתוב עליו באותיות אנגליות של קידוש לבנה "קלייה צרפתית"! אולי יהיה יותר טוב מסתם קפה אמריקאי?) בכל זאת הקפה שכאן הוא ממש לא משהו. מה נעשה...

מתחילים לנוע דרומה לכיוון פיניקס על הייווי 17. בפיניקס משתלבים בהייווי 10 והכיוון – מערב! היום נסיעה ארוכה של מספר שעות בכביש מהיר, בנוף המדברי של אריזונה שמתחלף בשלב מסוים בנוף המדברי של קליפורניה. שוב קקטוסים גבוהים, משטחי טרשים, הרים רמים ממסגרים את העמק הענק שבו אנחנו חולפים. מדי פעם מערבולות אבק מצידי הכביש – מיני טורנדו שכזה. המזגן עובד ושותים כל הזמן – על המגש שנמצא בינינו מקומות מיוחדים לכך (כן, חשבו על הכל!) וכל הזמן נמצא ליד כל אחד מאיתנו בקבוק מים תורן. (אגב, את בקבוקי המים המכילים חצי ליטר בערך אנו קונים כאן בכמויות, במשטחים בני 24 בקבוקים – פחות מארבעה דולרים למשטח.) מקץ כמה מאות מיילים בדרך לפאלם-ספרינגס אנחנו שוברים צפונה ונכנסים מבעד לכביש צדדי לתוך הפארק הלאומי "ג`ושוע טרי". זהו שטח מדברי ענק (תארו לעצמכם את הנגב כולו כפארק), חלק קטן ממדבר מוהבי, שהוכרז כפארק לאומי כדי לשמר את הצמחייה וחיי הבר המיוחדים שבו. נוסעים שעות בנוף מדברי מהמערבונים משובץ סלעי ענק רבי צורות מיוחדות וקקטוסים גדולים, ובמיוחד ב"צ`ויה קקטוס",ב"יוקה" וב"עצי יהושע" - קקטוס גבוה רב ענפים חדים ופרחים ירוקים לבנים. מדי פעם עוצרים בתצפיות נוף יפיפיות. מקום יפה ומשרה שלווה.

לקראת ערב מתמקמים בקמפינג במרכז הפארק, בשם "דה-הידן-וואלי", על שם "העמק הנעלם" שנמצא בקרבת מקום (תארו לעצמכם עמק שהוא גם נעלם וגם קרוב...). זהו למעשה אותו שטח מדברי כמו כל שאר הנוף שסביבנו, רק שהקימו בו כמה מבני שירותי שדה וסימנו  "סייטים" - מקומות לחניית קרוואנים, מכוניות ואוהלים. תמורת השהייה במקום אתה משלם 10$ ללילה. איש לא גובה אותם ממך. אתה פשוט נוטל מעטפה מהקופסה שבכניסה לקמפינג, כותב עליה את פרטיך ומכניס לתוכה את השטר. את המעטפה משלשלים לתוך התיבה שבמקום – וזהו. אין כאן שירותים מיוחדים, אין קליטה סלולרית וודאי שאין אינטרנט אלחוטי. אבל יש נוף נפלא ומדבר בראשיתי מסביב. את כל צרכיך, כולל המים, עליך להביא אתך. הצעירים שנמצאים כאן עם אוהלים חווים תנאים פחות משופרים משוכני הקרוואנים, אבל לא נראה שזה ממש מפריע להם. לנו, לעומת זאת, יש את כל הנדרש. הבית איתנו.

התמקמנו בסייט ליד סלע ענק ששלושה מטפסי הרים העפילו עליו באותו זמן עם כל הציוד הנדרש. לא עבר זמן רב וקויוטי מדברי הגיע לבדוק מה המצב והסתלק. בעקבותיו זינק שפן מבין הסלעים וכמה ציפורים גדולות החלו חגות וצווחות מעל. חיי מדבר. השמש החלה לשקוע, מספקת לנו כמה מתמונות הנוף המרהיבות ביותר שנביא עימנו מן הטיול הזה. לאחר ארוחת הערב ירד החושך. יצאנו החוצה לנוף הלילה המדברי. שקט מופלא. שמיים זרועי כוכבים בוהקים. אין ערפיח שיעמעם את אורם. אויר צח ונקי ממלא את הריאות. יופי.

 

יום שני 21 מאי 2007: קמים בבוקר ולאחר קפה מאותו סוג של אתמול (אין אחר. נגה דווקא אומרת שהיום הוא השתפר קצת, אבל מה היא מבינה...), יוצאים לטיול רגלי בטבע הפרטי שלנו. הולכים בשביל מדברי מוקף קקטוסים ופריחה מדברית לסכר ישן שלפניו בריכה עם שאריות מים שנאגרו מאפיק הנחל. בחורף, יש פעמים שהוא זורם. שלל בעלי חיים מסביב: סנאים, שפנים, לטאות ואפילו ברווזים שהצליחו להגיע. קקטוסים פורחים בצבעי לבן וורוד. פתאום מוצאים כדור גולף. מי בא עד לכאן כדי לשחק גולף?

חוזרים לקרוואן ומתחילים בנסיעה אל מחוץ לפארק. חולפים בעיירה שכוחת האל ששמה הוא כמובן "ג`ושוע טרי", ויוצאים לכביש הראשי. לאחר נסיעה לא קצרה, מוביל אותנו ה- GPS  לכיוון תחנת ה"טראמווי" של פאלם-ספרינגס, אלא שבשלב מסוים הוא מתעקש שהגענו. אבל הגענו רק לשלט שמורה שיש להמשיך הלאה. יש עדיין מספר מיילים עד לתחנה עצמה. כשאנו ממשיכים הוא מנדנד שנפנה חזרה ואין ברירה אלא לכבותו זמנית. מגיעים לטראמווי – שהוא רכבל המוביל אותנו תוך עשר דקות מגובה 2400 פיט אל 8500 פיט – אל הפארק במרומי הר ג`קינטו הצופה על פאלם-ספרינגס. הרבה יותר קריר כאן, ואנו בטיול רגלי בין עצי אורן ענקיים ועצי אלון נמוכים בהרבה. גם כאן הצמחייה וחיי הבר עשירים מאד, אך הם שונים מאלה שלמטה בשל הגובה הרב והשלג שיורד כאן בחורף. יחד עם זאת יבש כאן רוב השנה והצמחים ובעלי החיים היו צריכים להסתגל לתנאים לא קלים.

לאחר הירידה לפאלם-ספרינגס, חולפים בשדרה הראשית שלה ומגלים את העיר העשירה הזו כשהיא מנמנמת את תנומת הצהריים. אין לנו סיבה להתעכב, וממשיכים בתנועה. עכשיו הכיוון: סן-דייגו. לקראת ערב מגיעים ומתמקמים בקמפינג "סנטה פה אר-וי פארק".

 

יום שלישי 22 מאי 2007: מתעוררים לבוקר מעונן למדי וקריר, אך לא גשום. העיר סן-דייגו מחכה לנו. תחנה ראשונה, עולם המים - ה"סי-וורלד". מגיעים עם הקרוואן למגרש החנייה הענק וחונים ליד עוד כמה קרוואנים כמונו. נכנסים, ובפנים מופעי חיות מאולפות - עופות מים, לווייתנים קטלנים, דולפינים ואריות ים, וסתם חיות מחמד. אקווריומים עם שלל דגים ויצורי ים, פינגווינים ושיחזור של משלחת חקר לאזור הארקטי, אירועי בידור וכו` – ממש מזכיר את דיסניוורלד - זה של המים. מעלית מסתובבת מניפה אותנו לגובה רב לתצפית על כל סן דייגו והסביבה. נהנינו. ממש לא רק לילדים.

את המחצית השנייה של היום מבלים בדאונטאון של סן דייגו, העיר העתיקה. הרובע משוחזר בחלקו ושמור בחלקו. הרבה בתים עתיקים ומיוחדים, מנורות גז מאירות את הרחוב, מוזיאונים ובתי מורשת, חנויות מזכרות, מסעדות מכסיקניות ובתי קפה – חגיגה לתיירים. אבל דווקא לא צפוף בעונה זו ונחמד לטייל. מתחילים בארוחה מכסיקנית חביבה - טאקוס, בוריטוס, אנצ`ילדס ובירה מכסיקנית (לא קורונה!).  מבקרים במוזיאון בית ויילי - בנין הלבנים הראשון שנבנה כאן (והשני בדרום קליפורניה) ושימש בית מגורים של משפחה מראשוני האזור, וגם חנות, תיאטרון, בית-משפט ועוד. הבית משוחזר היטב ובו רהיטים וחפצים מהתקופה. הפסקה אנו עושים בבית קפה הממוקם (כמו כל דבר אחר כאן) בבנין היסטורי. מזמינים עוגות, קפה לאטה (מה שהאמריקאים קוראים "לאטה") ונגה עושה את טעות חייה ומזמינה "קפה רגיולר". אמרנו כבר את דעתנו על הקפה הרגיל האמריקאי ולא נחזור. רק נציין שקיבלנו עוד הוכחה לכך.

נחמדה גם שכונה קטנה ומטופחת של בתים בשם "הריטג` פארק" (פארק המורשת). בתים ישנים מלפני מאה ורבע, יפיפיים, משוחזרים היטב. בקרבת מקום אנו מבחינים בבניין ועליו הכותרת "מורמון-בטליון-ממוריאל". לא יודעים מה זה, אז נכנסים ושומעים סיפור מדהים מפיה של נזירה מורמונית האחראית על המקום, על היחידה המורמונית בת 500 חיילים אשר בתקופת מלחמת ארה"ב – מכסיקו צעדו 2,000 מייל מנברסקה לסן-דייגו, ובדרכם עיצבו ושינו רבות את פני דרום-מערב ארה"ב. חוזרים לקמפינג ללינת לילה.

 

יום רביעי 23 מאי 2007: קמים ליום נוסף בסן-דייגו, יום מעונן חלקית וקריר שיהפוך מאוחר יותר לשטוף שמש וחמים. מקיימים שיחת ועידה בסקייפ עם הבנים – פעם ראשונה שמצליחים לתפוס את שניהם יחד. רק ניצן חסרה. לאחר מכן שמים פעמינו לגן החיות המפורסם והענק של העיר. עוד קודם שמים לב לכך שאחד מצמיגי הקרוואן נראה ככה, לא במיטבו. עוצרים בתחנת דלק לבדוק ומתברר שהוא ריק לגמרי ורק חברו הגלגל השני הצמוד אליו, מחזיק את העסק (הגלגלים האחוריים בקרוואן – כפולים). ממלאים אויר אבל אין מה לעשות, הוא בורח. נצטרך לצלצל לשירות של "קרוז-אמריקה" כדי לקבל אישור לתיקון התקר. על פי המדיניות שלהם אסור להחליף גלגל ללא אישור ולכן גם אין הם מספקים ציוד לצורך כך.

בינתיים עוברים בסניף הטריפל A של סן דייגו, וכבעלי כרטיס מנוי ב-מ.מ.ס.י יוצאים משם עם אוצר בלום. מפות כלליות ומפות מפורטות של כל המסלול העתידי שלנו - מקליפורניה ועד אורגון ווושינגטון, והלאה לבריטיש-קולומביה ואלברטה בקנדה. גם מפות עירוניות, ובנוסף, ספרים שמנים המכילים את כל האינפורמציה השימושית הנדרשת לאורך המסלול. המנוי מתחיל להצדיק את עצמו!

מגיעים לגן החיות – הגדול ביותר באמריקה ויש אומרים – בעולם. ראשית דבר עושים בכבישיו הראשיים סיור מודרך באוטובוס. כן, יש שם סיורים מודרכים באוטובוסי קומתיים ולאחר מכן גם אוטובוסי אקספרס שנעים במסלול קבוע ואתה יכול לעלות ולרדת בתחנות שונות כחפצך. אז את הסיור הראשוני ניצלנו, אבל את אוטובוס האקספרס לא. מכאן כבר הלכנו ברגל ויש הרבה ללכת ולראות. צמחייה מכל העולם, ובעלי חיים שאת חלקם כמובן כבר ראינו, אבל את חלקם האחר לא ראינו מעולם. השטח הוא עצום, ולחיות יש מרחבי המחייה גדולים באמת (זה לא אוסף של כלובים - אלא חצרות גדולות עם הרבה צמחייה, מפלי מים, ברכות, מאורות ובתי גידול ואביזרי משחק לחיות הזקוקות לכך. תנאים של חמישה כוכבים). תוסיפו לזה את הצמחייה העשירה מאד, חלקה נדירה, את השירותים השונים למבקרים הפזורים בכל מקום, את האווירה העליזה ועוד, ותקבלו מקום מרשים ונחמד ביותר לביקור לצעירים ולמבוגרים כאחד. במיוחד זכורות לטובה הפנדות כמובן והסוריקטות הקטנות והסקרניות.

בדרך חזרה לקרוואן עוברים בבלבואה פארק, אבל אין כבר זמן למוזיאונים. כאן הכל נסגר ב- 1700. לאחר מכן אנו שמים פעמינו לקורונדו - העיירה הפרברית היושבת על חצי אי והדרך אליה עוברת על גשר ארוך וגבוה. ביקרנו בטיילת של מלון דל קורונדו המפורסם ובחוף, וחזרנו לקרוואן דרך המרינה. בחזרה ללילה נוסף בקמפינג.

 

יום חמישי 24 מאי 2007: צריך לתקן את הגלגל. אמש התקשרנו לקרוז-אמריקה וביקשו שנחזור אליהם בבוקר. מתקשרים, ומקץ מספר דקות הם מחזירים תשובה ומפנים אותנו לטאייר סרויס (או בשפתנו – פנצ`ר-מאעכר...) הממוקם בצ`ולה-ויסטה. רק איזה 20-25 מייל דרומה (ואנחנו בכלל מעוניינים לצאת בדרכנו ללוס אנג`לס שבצפון...). לא נורא. נוסעים ומתקנים את הגלגל.

לאחר ביקור חובה בסניף הוול-מארט הקרוב מתחילים לנוע צפונה לעבר העיר הגדולה בקליפורניה – L.A. הזמנו הבוקר מקום בקמפינג בירמינגהם ב- VAN NUYS, עיירת פרבר של העיר הגדולה. עשינו זאת בניגוד למנהגנו שלא להזמין מראש, כי זה עומד להיות סוף השבוע שמצורף אליו הממוריאל-דיי, כלומר סוף שבוע ארוך וכולם יוצאים לטייל והקמפינגים מלאים. זה לא נורא רחוק מהמקום בו אנחנו כעת בסן-דייגו, קצת פחות ממאתיים מייל. השעה שעת צהריים ואנו נוסעים בנינוחות. יש הרבה זמן עד סגירת המשרד בקמפינג – ב-1700. אבל כשמתקרבים ללוס אנג`לס נכנסים לפקק ענק על הכבישים המהירים למרות שחלקם הגדול בן שישה נתיבים ולא פחות מחמישה. במשך שעתיים ורבע עשינו את חמישים המייל האחרונים (מה שעושים עם הקרוואן בכביש המהיר בדרך כלל בחמישים דקות). מסכנים התושבים המקומיים שצריכים לבלות כל יום בפקקים האלה. מתקשרים מהדרך לקמפינג להודיע שנאחר קצת. כשמגיעים לבסוף מחכה לנו איזה זקן עצבני שמראה לנו את הסייט וצועק פקודות נסיעה והתחברות. מנסים להגיד לו שנסתדר אך הוא מתעקש להראות לנו איך לחבר כל דבר ובמיוחד את הביוב. מה אנחנו טירונים? לוקחים אותו ברוח טובה וקלה ויוצאים לקנות עגבניות בחנות סמוכה. את הרג`יסטריישן נעשה כבר מחר בבוקר.

 

יום שישי 25 מאי 2007: מניעים (את הקרוואן כמובן. מה, יש לנו מכונית נגררת אחריו כמו שיש לאמריקאים?) ונוסעים ישירות ל"הוליווד בולבארד". עוצרים את הקרוואן בדיוק לפני בית הקולנוע המפורסם אל-קפיטן. אף קרוואן אחר לא נראה באופק – רק מכוניות פרטיות מהודרות נעות כאן וגם רכב ציבורי. יורדים לטיול קצר לאורך המדרכות בהן מוטבעים כוכבים הנושאים את שמות כל כוכבי העבר וההווה של הוליבוד. כוכבנית בלונדינית צועדת ואחריה פמליה של סקרנים וצלמי פפרצ`י. ממול, צוותי טלויזיה וכתבים מצלמים תוכנית. אנחנו מצטלמים עם מישהו בתחפושת של קוף. צועדים על שמותיהם של הריסון פורד, וופי גולדנברג, ניקול קידמן, סטיבן שפילברג וברט ריינולדס – ועוד המון אחרים.

ממשיכים לדאונטאון. מגיעים קרוב לבית העירייה ומחפשים חנייה. מגרשי חנייה יש הרבה. כולם בתשלום. אף אחד לא מוכן להכניס אותנו. הקרוואן גדול עליהם. מכניסים רק מכוניות פרטיות - ולא עוזרות התחינות. ש.ג. של אחד ממגרשי החנייה מספר לנו שהוא עובד כאן כבר שלוש שנים וזו הפעם הראשונה שקרוואן נכנס ומנסה לחנות אצלו... מסתבר שלא מעיזים כאן בדרך כלל להיכנס עם קרוואן לדאונטאון. בסוף מוצאים רחמן אחד, שמסכים להכניס את הקרוואן למגרש החנייה שלו תמורת תשלום כפול – על שני מקומות חנייה. משלמים 18 דולר על חנייה כפולה ויוצאים לשוטט. מבקרים בבית העירייה – תצפית נהדרת על העיר מן הקומה העשרים-ושבע. צועדים לליטל טוקיו, ולאחר שוטטות קצרה ברובע נכנסים למסעדה יפנית לארוחת צהריים קלה. נגה מזמינה אטריות מתובלות שיתבררו לה בהמשך למגינת ליבה כחריפות ביותר, ואני הולך על ארוחת סשימי.

כטוב ליבנו במזון (ובבירה קירין...) אנו ממשיכים לרחוב אוליוורה - לשוק המכסיקני, וממנו לסיור בצ`יינטאון. מבקרים בכלבו ענק למוצרים, תבלינים ומאכלים סיניים. ממשיכים למרכז התרבות והמוסיקה של העיר לוס אנג`לס – ביתן דורותי צ`נדלר (האופרה) בית התזמורת הפילהרמונית ועוד. עד לאחרונה חילקו כאן את פרסי האוסקר.  רחובות ארוכים ורחבים. הרבה. לפנות ערב נכנסים לשוק מקומי לרכישות קלות. משם בנסיעה – בפקקים – לרחוב ביצ`ווד ממנו נשקף מראה השלט המפורסם של הוליווד שעל הגבעות. שיהיה ברור: כל מי שחושב שהשלט הענק המפורסם ניתן לצפייה מכל מקום בהוליווד – מה זה טועה! מי שרוצה לראות אותו (ולצלם אותו...) צריך לנסוע מרחק ממושך של עשרות מיילים (כמו לכל מקום כאן) ולחפש מקום ממנו הוא נשקף היטב. רחוב ביצ`ווד הוא אחד המקומות המעטים האלה.

חוזרים לקמפינג. עוד יום נגמר מהר מדי.

 

יום ‏שבת 26 מאי 2007: תכננו להיום סיור מקיף. אמרנו שנפתח את היום באיזה שעתיים ביוניברסל סיטי, ככה איזה סיור לא ארוך,  ונמשיך למקומות אחרים. איזה שעתיים ואיזה נעליים... מגיעים ליוניברסל סיטי – ואכן "סיטי" היא: עיר שלמה של סרטים על שטח ענק. מסתבר שלא עשינו שיעורי בית כמו שצריך: מקום נרחב, הומה וצבעוני עם שלל אירועים ואטרקציות למלא יום שלם ועוד אחד מחר... מאד מזכיר את הפארקים של דיסניוורלד ו- MGM. אנו לוקחים חלק בסיור רכוב בין האולפנים האמיתיים בהם צולמו ומצולמים כל הזמן סרטים וסדרות טלוויזיה, החושף מקומות וחלקים מתעשיית הקולנוע ומשחזר אתרי צילום מסרטים מפורסמים מלאי אפקטים כגון פארק היורה, רעידת אדמה בלוס-אנג`לס, מלתעות, מסע אל בטן האדמה, המומיה ועוד. הרבה פעלולים. מים, אש, פיצוצים ותמרות עשן. מבדר. אח"כ מתחילים במסע בין אטרקציות שונות בהם ממחישים כיצד עושים סרטים – בדגש על אפקטים ופעלולים. משתתפים בין השאר בפרק מן "המסע לעתיד" ובחלק תלת מימדי (שטרם נודע עד כה...) לטרמינייטור 2. מסיימים לפנות ערב בסיור קצר ביוניברסל סיטי ווק – הטיילת המפורסמת הצפופה והעליזה.

ממשיכים בסיור רכוב (על הקרוואן כמובן) חזרה להוליווד דרייב. מחנים ליד התיאטרון הסיני (שוב הקרוואן שלנו בולט בשטח בין שלל המכוניות הפרטיות והלימוזינות). מסיירים בין טביעות הידיים והרגלים של שחקני עבר והווה מפורסמים המוטבעים בבטון. לאחר מכן נוסעים לשוק האיכרים ומגלים את רחוב פירפאקס ובו שלל חנויות ומוסדות יהודיים. שלטים לא מעטים גם כתובים עברית. אבל שוב בעיה של חנייה. ממשיכים לכנסייה המורמונית האדירה – פוטו אופרטיוניטי. מקנחים בטיול בכביש מלהולנד דרייב המפורסם המתפתל מעל גבעות הוליווד ועורכים תצפית על העיר וסביבותיה. כמו תמיד, תצפיות על לוס אנג`לס מטושטשות בגלל הערפיח הרובץ תדיר על העיר. זהו. חוזרים לקמפינג. תם ביקורנו הקצר ב- L.A. מחר ממשיכים צפונה.

 

יום ראשון 27 מאי 2007: יוצאים מערבה ואחר- כך צפונה, בכבישים 154 ו- 246. תחנה ראשונה – ונטורה. מבקרים במיסיון סן בונאוונטורה. עיירה נחמדה אבל לא משהו. תחנה שנייה – סנטה ברברה. מבקרים בבית המשפט המחוזי היפה, ומשקיפים ממרום מגדלו על העיר. לאחר מכן ביקור בנמל – במזח העץ היפה שנשרף כבר כמה פעמים אבל כל פעם שוקם מחדש. מחר, יום שני, הוא ה"ממוריאל דיי". בכל העיר מונפים דגלי ארה"ב ועל חוף הים, בצמוד למזח, הוקם אתר זיכרון: אלפי צלבים קטנים תקועים בשורות מדויקות בחול, שתי וערב. כל צלב נושא את שמו של אחד מחללי האזור שנפל באחת המלחמות. על חלק מן הצלבים גם תמונות, וליד כל צלב תקוע בחול דגל אמריקאי קטן. לא שכחו להוסיף גם שני ציונים מיוחדים – זה ליד זה – לזכר החללים היהודיים והמוסלמים של האזור. הוקמו גם מספר דוכנים ועליהם אוסף של דברי זיכרון, תמונות ומסמכים – כולם לזכר הנופלים. דגלי ארה"ב מקיפים את האתר בחצי התורן. שלטים מזמינים את הקהל להלך בין המצבות הסמליות. מכובד ומרגש.

ממשיכים לסולוונג. עיירה קטנה וחמודה להפליא, כשמה כן היא: "עמק שטוף שמש" (בדנית). הוקמה ע"י קבוצה מדנמרק לפני כמאה שנה – וכל העיירה בנויה בדיוק בסגנון העיירות הדניות: בתי עץ או אבן וטיח עם קורות תמיכה מצטלבות מעץ, גגות משופעים בחדות בשלל צבעים, קיני חסידות מלאכותיים, תחנות רוח, ריצוף אבן והרבה פרחים, צבעים וצורות. לרגע חשבנו כי חזרנו בזמן ואנו בטיול לסקנדינביה שערכנו בקיץ שעבר... מלא מאפיות מלאות מגדנות דניים, חנויות ובהם המון סוגי גבינות נהדרות ובתי חרושת קטנים לשוקולד וסוכריות המוכרים את תוצרתם – מאות סוגים -  במקום. גם טעימת ומכירת יינות יש כאן וכשיצאנו שוב לדרכנו ראינו למה: האזור עמוס כרמים ויקבים.

ממשיכים בכביש 101. עוברים בלוס-אלמוס ובסנטה-מריה (הפעם לא מתעכבים) ולבסוף מגיעים לפיסמו ביץ`: אזור נופש מלא מטיילים, חופי ים, מלונות ואתרי פנאי. למרות שיום ראשון היום ומחר הממוריאל דיי החלטנו לא להזמין מקום מראש בקמפינג. אמרנו, נראה מה יהיה. אז נכנסים לקמפגראונד הגדול ביותר באזור – "פיסמו קוסט וילאג`", ולמרות שארבע מאות הסייטים שלו מלאים עד אפס מקום – נשאר פנוי אחד בודד ואחרון! ממתין דווקא לנו! כשיש מזל לא צריך שכל. מתמקמים. התפריט הערב כולל כדורי בשר של נגה ברוטב עגבניות, נתחי תפוחי אדמה בשעועית לימה וסלט ישראלי קצוץ דק (המלווה הקבוע של ארוחות הערב שלנו). מה רע???

 

יום שני 28 מאי 2007: נוסעים לכיוון סן לואיס אוביספו. נפרדים מכביש 101 ועולים סוף-סוף על כביש 1 המפורסם – כביש החוף הצר, המתפתל והיפיפה לכיוון סן-פרנציסקו. עוברים במורו-ביי, וממשיכים לטירת הרסט שבסן-סימיון. מחנים את הרכב בחנייה ונכנסים למרכז המבקרים. קונים כרטיסים לסיור מס` 1, המומלץ לאלה שמגיעים לכאן לראשונה.

אוטובוס מיוחד לוקח אותנו במעלה חמשת המיילים לטירה. מזג האוויר ערפילי מאד. קר. אין אמנם גשם, אבל האוויר ממש ספוג מים. כמו לנסוע בתוך ענן. מאד לא אופייני לתקופה ומפריע לראות. בצד הדרך להקה של תרנגולי הודו פראיים (וויילד טרקי – כמו הוויסקי...). מגיעים לטירה שבנה וויליאם רנדולף הרסט – המו"ל והיוצר הידוע, שהיה אספן האמנות הנלהב, ויוצאים לסיור המודרך בין הגינות הפורחות שופעות הפסלים, הברכות המרהיבות, חדרי הפאר והעושר שבכל פינה. יצירות אומנות שערכן לא יסולא בפז שהובאו לכאן מכל אירופה, דרום אמריקה ואף מאסיה וממצריים. חלקן בנות מאות שנים וחלקן אפילו יותר – פסלים מצריים בני שלושת אלפים שנה... בניין מלא סגנונות עיצוב, גילוף ופיסול, כל דבר יותר מפואר מקודמו. בסוף הסיור נותרת הרגשה מוזרה. המקום יפה, אבל אינך יכול להשתחרר מן הרושם שמדובר במגלומן שרצה להיות הבעלים של כל דבר בעל ערך שבעולם. ומאחר והיה עשיר מאד וכסף לא היווה מגבלה עבורו, בנה לעצמו פירמידה כמו הפרעונים בשעתם, כזו שתנציח את שמו לעד אחרי מותו. ובינתיים, בחייו, התכוון שאורחיו הרבים יזכו לאירוח מלכותי ולא יפסיקו להתפעל (ולקנא...).

כחמישה ק"מ צפונית לטירה, על כביש מספר 1, אנו נתקלים בנקודת תצפית על פילי ים. עוצרים ומשתהים: מושבה ענקית של פילי ים משתזפת ועושה אמבטיות חול על החוף. חלקם משתוללים ומשחקים במים. חלקם פשוט ישנים או נוחרים בקול רם. נוסעי המכוניות מתקהלים ומצלמים, אבל לא מפריעים. המקום ידוע וכולם עוצרים לצפות בהם.

ממשיכים כל הדרך היפה לפארק המדינה "ביג סר". מדי פעם עוצרים וצופים בנוף המרהיב. הצוקים, הים, השחפים... כביש נפלא, אבל מפותל וצר מאד. לא הנוח ביותר לנהיגת קרוואנים.

לעת ערב מגיעים לעיירה כרמל. נכנסים ומגיעים לקמפינג (היקר להחריד) "כרמל-ביי-דה-ריבר אר-וי פארק". חניית לילה.

 

יום שלישי 29 מאי 2007: היום התקדמנו מעט מאד. היו לנו תכניות ראשוניות להגיע עוד היום לסן פרנציסקו, אבל יצאנו לדרך ולאחר מרחק קצר התחברנו לכביש הנופי הנפלא "סבנטין מייל דרייב" – הנמצא בפבל-ביץ`. נוסעים לאט בכביש המפותל הצמוד לחוף, ועוצרים בנקודת תצפית אחת אחרי אחרת. נוף של חוף פראי, סלעים גבוהים מזדקרים מן המים ומשמשים מקום קינון לאלפי ציפורי ים ובעלי חיים אחרים. קצף הגלים, הרוח המלוחה, הצמחייה. ביקרנו ב"גוסט טרי", ב"פסקדרו פוינט", ב"צ`יינה רוק" וב- "ספניש ביי", והנצחנו במצלמתנו את הברוש הבודד – "דה לואן סייפרס" – הניצב ללא חת בקצה הסלע מזה מאתיים וחמישים שנה ומתמודד היטב עם הסערות ומזג האוויר הקשה לא אחת במקום. לא לחינם הפך עץ זה לסמל של איזור כרמל כולו.

נכנסנו למונטריי. עיר בת 35,000 תושבים. חשבנו לבקר ולהמשיך אבל התאהבנו. עיר מקסימה ובעיקר איזור הנמל וה"פישרמן ואף" – טיילת המזח, חנויות הדגים ומסעדות מאכלי-הים. כאן ישבנו לאכול את המאכל המיוחד של האזור, ה- CLAM CHOWDER IN A BREAD BOWL. נזיד חם ומוקרם המורכב מפירות ים וירקות ועוד כמה דברים טובים, שנמזג ביד רחבה לתוך כיכר לחם עגולה שהתוך הוצא ממנה והונח בצד. מאכל פשוט וטעים להפליא.

אז החלטנו להישאר ולבלות כאן את הלילה. מצאנו לנו מוטל – ה"סייפרס טרי אין" - שהקים במגרש החנייה שלו קמפינג קטן למספר קרוואנים עם חיבורי מיים וחשמל. נרשמנו וחזרנו לטייל באזור הנמל. לאחר צעידה קצרה הגענו למקום תצפית מעל קטע חוף ובו להקה של כלבי ים או אריות ים – לא הצלחנו להחליט. עוד סיור קצר באזור, ובדרך לקמפינג (כן כבר ערב) ממהרים לחפש מקום לממכר שמיכות. בלילה היה קר מאד והשמיכות שברשותנו לא התמודדו כמו שצריך, מה שאומר שצריך לשדרג את המלאי. אז נכנסנו לסניף של רשת "טארגט" - ושידרגנו...

 

יום רביעי 30 מאי 2007: נוסעים לסנטה קרוז בכביש מס` 1. תחנה ראשונה: "נצ`ורל-ברידג`ס-סטייט-ביץ`". תצפית יפה על החוף הגלי ועל סלע ענק מיתמר ומלא עופות ים מסוגים רבים. תחנה שנייה: ה"מיסטרי-ספוט". נכנסים לתוך כביש צר בתוך יער המטפס לגבעות שבפאתי סנטה קרוז ומגיעים לאתר שמיוחסים לו כוחות מסתוריים. מראים לך שם קורות ומשטחי בטון מאוזנים לחלוטין (באמצעות פלס) ובכל זאת כדורים שמונחים עליהם מתחילים להתגלגל במורד הנעלם. אנשים עומדים זה מול זה על משטח דומה ומאוזן, ובכל זאת כשהם מתחלפים ביניהם, נראה שהאחד גבה כאילו, והשני הפך נמוך יותר... ניסים ונפלאות בעירבון מוגבל. יש כאן כנראה איזו תופעה, אבל ברוב המקרים מדובר באשליות ראייה. המדריך שמוביל את הסיור במקום מנסה בלשון מהירה וקלה למכור את התופעה כשהיא מועצמת הרבה מעבר לגודלה האמיתי.

תחנה שלישית: "רורינג-קמפ ריילרואדס". בכוונתנו לעלות על רכבת קיטור עתיקה במסלול מעגלי ל"בר-מאונטיינס". אבל כשמגיעים מתברר שרכבת זו עושה בעונה הנוכחית רק מסע אחד ליום, ב-1100. אינפורמציה זו לא הייתה כתובה במדריכים ובחומר שקראנו. הגענו קרוב ל- 1200 ופספסנו אותה. הרכבת העתיקה השנייה היוצאת מאותו מקום – רכבת החוף לסנטה קרוז, לא פועלת עדיין בתקופה זו.

מתחילים בנסיעה לכיוון סן-פרנציסקו. ג`יפי ידידנו (הג`י-פי-אס - למתקשים) לוקח אותנו מבלי לשאול את פינו קודם לכן, דרך כביש 9. דרך שבמדריכים מוזכרת כדרך למשוגעים מחפשי הרפתקאות, וזאת במקום לכוון אותנו לפריווי הישר והנוח. אז אולי הוא לא דרך למשוגעים, אבל כביש 9 וכביש 35 שבהמשכו הם כבישים צרים, רצופי פיתולים, עליות וירידות. רוב הזמן נוסעים בתוך יער והרבה צמחייה מסביב. קשה יותר לנהיגה אבל מעניין הרבה יותר. לבסוף, מתחברים לפריווי 280 ונוחתים במבואות הדרומיים של סן-פרנציסקו. מחפשים קמפינג להתנחל בו ולאחר שאחד מן הקמפינגים שברשימה שלנו מתגלה כלא קיים והשני כעלוב ובלתי מתאים, אנו מגיעים ל"סן-פרנציסקו אר-וי ריזורט" שבפסיפיקה – עיירת פרבר מדרום לעיר. משריינים שלושה לילות והולכים לטייל בסביבה.

 

יום חמישי 31 מאי 2007: לאחר מחשבה נוספת, מזמינים הבוקר לילה רביעי בקמפינג. התכנון לעזיבת העיר השתנה משבת ליום ראשון. ללא הקרוואן שנשאר בקמפינג, אנו שמים פעמינו לעיר. ראשית דבר לוקחים אוטובוס לתחנת ה"בארט". ו"בארט" היא הרכבת הפרברית הדרומית של סן-פרנציסקו – חלקה עילית וחלקה תחתית. זה די פשוט  להפעיל את מכונת הכרטיסים, רוכשים ראונד-טור, ונוסעים ישירות לתחנת רח` פאוול שליד מרכז המידע לתיירים.  שם מקבלים מפה והסברים ורוכשים שני כרטיסים תלת-יומיים למערכת התחבורה הציבורית העירונית של העיר – MUNI. כרטיסים אלו מאפשרים לך נסיעה חופשית באוטובוסים, רכבות קלות, טרולים וכייבל-קאר, כל מה ששייך למערכת הזו. רכישה משתלמת ומומלצת.

נוסעים בכייבל-קאר העתיקה. זו חשמלית עם ספסלי עץ בעלת מערכות הפעלה מתחילת המאה הקודמת.  אנשים שאין להם מקום ישיבה נתלים מבחוץ על מדרגה מיוחדת לכך. וכן, כמו פעם, עדיין מסובבים אותה בסוף המסלול כלעומת שבאה על גבי תוף עץ ענק ובידיים. מגיעים לתחילת המסלול שלנו היום ומבקרים: בפישרמנ`ס וואף (ואוכלים קצת שרימפס וקלמרי מטוגנים עם ספל של "קלאם שאודר" – ראה פרק מונטריי...),  במזח 45 שבנמל – את הצוללת פמפניטו ואוניית הליברטי ממלחמת העולם השנייה. ממשיכים לצ`יינטאון, ליוניון סקוור, לכיכר וושינגטון, לטלגרף היל – טיפוס למגדל קויט ותצפית יפה על העיר והמפרץ, הביי-ברידג` והגולדן-גייט ברידג`, וטרנס-אמריקה פירמיד. הלאה לרחוב לומברד רב הפיתולים והשיפועים (ואגב שיפועים – דומה שבסן פרנציסקו לא הולכים ישר: או שמטפסים ברחובות תלולים, או שגולשים בהם כלפי מטה... ישנם שיפועים כאלה שבקומה הראשונה לבית יש רק כניסה ואין מקום אפילו לחדר נוסף...), וחזרה לאזור הנמל. קצת סיור רגלי, עוד מיני שרצים מטוגנים, חנויות ממתקים ענקיות – אי אפשר בלי קניית שוקולד, ולבסוף כבר ערב – חזרה לקמפינג. מחר ממשיכים.

 

יום שישי 01 יוני 2007: היום מתחילים את השבוע הרביעי לטיול בשיחת טלפון ל"קרוז-אמריקה". בימים האחרונים בכלל, ובמיוחד מאז שהגענו לקמפינג הנוכחי המצוי על צוק מעל האוקיינוס ורוחותיו - בפרט, קר למדי בקרוואן. ביקשנו להפעיל את החימום והתברר כי איננו תקין. הסוכנת של קרוז-אמריקה רוצה להכווין אותנו לטכנאי באוקלנד לתיקון, אך אנו מסרבים לבזבז על כך חצי יום. סוכם שלאחר סוף השבוע ניצור קשר שנית והם ימצאו לנו טכנאי באזור יוסמיטי, המתוכנן להיות תחנתנו הבאה. ובינתיים, היא מאשרת לנו לרכוש על חשבון החברה מפזר חום חשמלי, שיהיה חם לפחות בימים בהם אנו מחוברים לחשמל חיצוני (110-120) בקמפינג.

יוצאים לעיר. נוסעים בסטריט-קאר – המקבילה החשמלית העתיקה של הכייבל-קאר. מבקרים במזח 1 לתצפית על גשר המפרץ. משם למזח 39 המפורסם: קונים דובדבנים ואפרסקים ואגב כירסום מסתובבים בין מלכודות התיירים במקום. מגיעים לנקודה המשקיפה על משפחה גדולה של אריות ים. צופים כיצד הם נאבקים, משחקים ומטפלים בגורים והעיקר – מקימים הרבה רעש. ממשיכים לליווייס פלאזה – המפקדה הראשית של חברת "ליוויס" – אבל זו רק המפקדה. החנות עצמה נמצאת בכיכר יוניון. ראינו אותה כבר אתמול. ממשיכים לפורט מסון, וממנו לגשר שער הזהב. לשם שינוי פחת הערפל ואפשר לצפות בגולדן גייט במלוא הדרו וגם לטייל עליו.

רעבים, וחוזרים לצ`יינטאון. קופסה גדולה של דים סאם נרכשת חיש מהר ולידה כמה מטוגנים. הולכים ברחובות החמודים וההומים של הרובע תוך כדי זלילה. בחנות סמוכה מוצאים מפזר חום חשמלי קטן ובהתאם לסיכום מהבוקר – הוא הופך מיידית לרכושנו. לקינוח עוצרים בחנות גדולה של מאות סוגי תה סיני. המוכרת החביבה מגישה לנו שתי כוסות גדולות של תה יסמין ריחני מתובל בדבש ולא שוכחת להזכיר לנו (פעמיים) שניזהר כי הוא רותח. אז מה, לא נכווינו בלשון למרות האזהרה? הכל סיני מסביב ואותנטי. הכיתובים והשלטים בסינית, הקישוטים סיניים, אנשים מדברים סינית מסביבנו וחלקם לא יודע כלל אנגלית. אלה שמדברים אנגלית עושים זאת במבטא סיני מודגש. אבל שמעו סיפור. עצרנו באחת החנויות לקנות מכנסי טרנינג שלא הבאנו עימנו (ציינתי כבר שקריר לאחרונה...?). כשבדקנו בערב את היצרן (מה שלא חשבנו בכלל לעשות בחנות) הסתבר לנו למרבה ההפתעה כי המקום היחידי בארה"ב ואולי בעולם כולו בו קונים טרנינגים שלא נוצרו בסין הוא דווקא צ`יינטאון בסן-פרנציסקו...

בערב, בקרוואן, מדליקים את מפזר החום החדש. יום שישי – ומקבלים את השבת כמנהגנו עם כוס יין אדום, קברנה-סוביניון קליפורניה. כיף.

 

יום ‏שבת 02 יוני 2007: שוב חוזרים לעיר ויורדים מן ה"בארט" ב"סיביק סנטר" - המרכז האזרחי. מגיעים ל"יו-אן פלאזה" ומטיילים באזור: שדרת המדינות החברות באו"ם, בנין העירייה המרשים, בית האופרה ("ממוריאל וור") – בו נחתם הסכם הקמת האו"ם לאחר מלחמת העולם השנייה, בנין ה"ווטרנס" לזכר ותיקי המלחמות ועוד. משם נוסעים לפארק גולדן גייט ומטיילים בו. צעידה נמרצת מביאה אותנו לגן התה היפני, קטן וקסום. צמחיה יפיפייה ומטופחת, ברכות ופסלים, פגודות ועצי דובדבן. במדריך העירוני שקיבלנו בלשכת המידע קראנו על פסטיבל רחוב המתקיים בסוף שבוע זה ברחוב יוניון. נוסעים לשם  ומגיעים ליריד רחוב גדול. שלל דוכנים, מזכרות, חפצי אומנות, מזון ומשקה. מוזיקה, רעש, צחוק. אנשים מנצלים את סוף השבוע לראות ולהיראות.

את שארית היום אנו מבלים בסיור אחרון ברחובות העיר. נוסעים לעוד כמה מקומות. קצת חנויות, קפה סטארבקס, וחזרה לקמפינג. להתראות סן-פרנציסקו. מחר מתחילים לנוע לעבר יוסמיטי.

 

יום ראשון 03 יוני 2007: מתחילים תנועה, אבל לפני כן עוצרים בסופרמרקט הגדול מרשת "סייפווי" למלא את המאגרים. ביוסמיטי כנראה שנהיה רחוקים מספר ימים מסופרמרקט תורן כלשהו ויש לדאוג שלא נרעב. האמריקאים האלה מה זה מצחיקים! האיש אשר על הקופה שואל אותך אם יש לך כרטיס חבר ב"סייפווי", ואתה כמובן אומר שלא. אז יוצא חשבון דרמטי למדי. אתה מסתכל על החשבון, חושב פעם שניה ואומר לו שבעצם לא אכפת לך להצטרף כחבר ממש עכשיו. אז הוא פשוט מנפיק לך כרטיס חברות תוך שנייה, מעביר אותו במכשיר ומחזיר לך שליש מהחשבון במזומן – סכום שחסכת בקנייה כחבר! החברות איננה עולה דבר כמובן, אז בשביל מה התרגיל? אבל הם אלה שהמציאו את כל שיטות השיווק המתקדמות בעולם, אז מי אנחנו שנבקר אותם? מעתה אנו ממשיכים בדרך כחברים מכובדים ברשת "סייפווי".

עוברים דרך סן- פרנציסקו ועולים על גשר המפרץ. נעים על רשת הכבישים המהירים מזרחה, ותוך שעתיים עולים על כביש 120 בואכה יוסמיטי. מגמת פנינו היום היא לקמפינג חביב ששמו גונב לאוזנינו ממשפחה אחרת שעשתה טיול דומה לשלנו לפני שנה-שנתיים וכתבה כמונו באתר "למטייל". וכאן המקום להוסיף סיפור קטן על ג`יפי ידידינו – הג`י-פי-אס. בדרך כלל הוא עושה עבודה לא רעה ומוביל אותנו לכל אשר נחפוץ. אבל לפעמים יש לו יציאות משלו. היום למשל, הוביל אותנו בכביש 120 ולפתע הורה על פנייה ימינה לכביש מאד צר ותלול. בודקים במפה, וזה אכן נראה כקיצור דרך ואנו מצייתים. עולים במעלה הצר לאט מאד, וכשמגיעים למעלה נותן ג`יפי פקודה לפנות שמאלה. פונים, ודי מהר שמים לב שג`יפי טוב הלב פשוט מוביל אותנו במסלול מעגלי לנקודה ממנה הגענו וירדנו מהכביש הראשי. עשינו את הקיצור התלול וחזרנו מסביב בדרך הארוכה לאותו מקום! ואז הוא מפנה אותנו לאותו מעלה תלול פעם שנייה! מזל ששמנו לב, אחרת היינו מסתובבים במסלול הזה עד סוף הטיול. והנה מגיע גם שוטר מנומס ומזהיר שלא נעיז לעלות במעלה התלול עם הקרוואן כי זה ממש לא בשבילו! לספר לו שכבר עלינו לשם, וחזרנו משם כלעומת שבאנו... אז פשוט סירבנו פקודה לג`יפי ונסענו לכיוון השני, וראה זה פלא – ג`יפי מסתגל למצב וממשיך אתנו בדיוק באותו כיוון כאילו לא קרה דבר. ומשם באמת הגענו לקמפינג "יוסמיטי פיינס". פה, בקמפינג, יש לנו דווקא תקשורת אלחוטית לאינטרנט. מנצלים אותה כדי להתעדכן אחרי ארבעה ימים, לקרוא מיילים ולשלוח כמה. אבל כמו בכל הפארקים – תקשורת סלולארית דווקא אין כאן.

 

יום שני 04 יוני 2007:  דרך כביש 120 גומעים על הבוקר את עשרות המיילים אשר נותרו לנו לתוך הפארק, ונכנסים. ראשית דבר, משריינים מקום בקמפינג ללילה. כמובן שכל הקמפים ב"יוסמיטי וואלי" עצמו מלאים עד אפס מקום, שכן לדברי הריינג`רים, אנשים מזמינים שם מקום חמישה חודשים מראש. אבל במרוחקים יותר אפשר למצוא מספיק מקומות. הופנינו ע"י הריינג`רים ל"קריין-פלאט קמפגראונד", הממוקם באזור הכניסה הצפון-מערבית ממנה נכנסנו. אתה בוחר לך מקום, בודק עם הריינג`רים באם לא בחרו אותו אחרים לפניך, משלם 20 דולר במזומן והשתכנת. אין חיבורים כלל, רק ברז מים גלמוד ושירותי שדה, אבל כמו בכל הפארקים – אתה מתגורר ביער. בטבע. מזהירים מפני אריה הרים שנראה לאחרונה באזור. ודובים? דובים ביוסמיטי זה סיפור מוכר. מאות מהם מתגוררים כאן, ומאד אוהבים לפרוץ מכוניות כדי לגנוב את האוכל הנמצא בהם. ולכן, ליד כל סייט בקמפינג ממוקם ארגז ברזל גדול הנעול במנעול מיוחד, והמבקרים מוזהרים לנעול את כל דברי המאכל ואת כל מה שמריח ככזה בתוך הארגז. אפילו משחת שיניים. לדובים חוש ריח רציני ביותר ואם תשאיר מזון ברכב, אפילו בתוך צידנית או אריזות סגורות, הם עלולים לפרוץ את הרכב לצורך השגתו. ובכלל, אם נתקלת בדוב, הקם הרבה רעש ונופף בידיך כדי להפחידו ולגרשו. ההנחיות הם גם לא להניח לילדים לשוטט לבד. בוודאי שלא בחושך.

משאירים סימן על הסייט שבחרנו כדי שאחרים לא יבחרו בו בטעות – הפעם זו שקית פלסטיק לבנה הכרוכה על העמוד, ונוסעים פנימה לתוך העמק. בדרך – מראות נוף מהממים. עוצרים בנקודות תצפית כדי לצפות במפל בריידלוויל, בצוק אל-קפיטן, במפל יוסמיטי על שני חלקיו. מגיעים לחניון היום ליד מרכז המבקרים נכנסים לחנייה. במרכז המבקרים תצוגה יפיפייה על האיזור וסרט בשם "הרוח של יוסמיטי" הסוקר את ההיסטוריה של המקום ומראה צילומים נפלאים של הנופים שמסביב.

ממשיכים את הדרך באוטובוס השאטל החינמי הנוסע כאן בכל העמק ועוצר בתחנות שונות. עצירה ראשונה שלנו ב"הפי איילס". מטיילים רגלית בשביל לכיוון מפלי הצוקים האדירים שהיו במקום. לאחר מכן ממשיכים עם השאטל תחנה נוספת ובוחרים במסלול רגלי ל"מירור-לייק" - אגם המראה, הנקרא כך בשל הצורה היפה בה משקפים מימיו את צוק ה"הף-דום" העצום המתנשא מעל. תרמיל על הגב, כובעים ומים, והולכים בשביל ארוך בתוך היער, המרוצף פה ושם בגללי סוסים, זכר לעובדה שאפשר לעשות כאן גם טיולים ברכיבה. בסוף השביל מחפשים נתיב לחצות את הנחל כדי לשוב מן הכיוון השני, אבל אין מעבר וחוזרים באותו שביל חזרה.

ממשיכים עם השאטל לבסיס מפל יוסמיטי הגבוה ומטיילים לנקודת תצפית קרובה. לאחר מכן תנועה חזרה לכיוון הקמפינג. מתכוונים עוד לעשות טיול רגלי ליער עצי הסקוויה "טולום-גרוב" הקרוב לקמפינג שלנו אבל כשמגיעים נוכחים שהשעה כבר קרובה לשש בערב, והמסלול מצריך שעתיים-שלוש. אז נדחה אותו בשלב זה. מחר יום חדש.

 

יום שלישי 05 יוני 2007: היום חמישי ליוני – למי שזה אומר לו משהו במשפחה. מקבלים מן האישה נשיקת מזל טוב על הבוקר (יותר מאוחר, כשנגיע לנקודה בוואלי בה קולטים רשת סלולארית, יגיעו גם SMS-ים מן הילדים: "מזל טוב אבא"). כשמגיחים החוצה רואים שדובים כנראה לא ביקרו אותנו הלילה.  דבר ראשון משריינים לילה נוסף בקמפינג אצל הריינג`רים הנחמדים. דבר שני – השלמה מאמש: נוסעים מספר דקות למגרש החנייה של "טולום גרוב" ומתחילים בהליכה נמרצת של בוקר לכיוון יער עצי הסקוויה. המסלול הוא בירידה – מה שמעורר בנגה הרהורים נוגים על הצורך לחזור אותו אחר כך, בעלייה... עוד לפני שמגיעים לעצי הענק חולפים ביער של אורנים שגודלם לא מבייש גם הוא – אורנים גבוהים ורחבים פי עשר מאלה המוכרים אצלנו. מאוחר יותר נצטלם עם האצטרובלים שלהם, המגיעים לאורך 40 ס"מ ויותר. יער עד נפלא. והנה הן הסקוויות, שגודלם איננו אגדה אלא מציאות של ממש. מצטלמים (כמו כולם) בתוך המנהרה שנכרתה בגזעו של ה"טאנל טרי" – עץ שכבר מת זה מכבר אבל שארית גזעו הענק עדיין עומדת ומרשימה. ביער עצי סקוויה צעירים, כלומר בני חמש מאות שנה בערך, וגם מבוגרים, כאלה שתומכים בשמיים יותר משלושת-אלפים (!) שנה. (אגב, בכניסה ליער ניצבת "פרוסה" מגזעו הענק של עץ כזה, וליד כל טבעת מן הטבעות שרואים בתוך הפרוסה יש שלט מתכת קטן המציין את המאורע בהיסטוריה העולמית שהתרחש כשהעץ היה בגילה של אותה טבעת: בניית הקולוסיאום ברומא העתיקה, בניית החומה הסינית וכו` – עץ זה חי לאורך כל ההיסטוריה כמעט...). אחרי התפעלות ועוד התפעלות, מגיעה העת להמשיך. נפרדים בצער מן העצים המרשימים, חוזרים לקרוואן ונגה שורדת את העלייה.

נוסעים ל"גליישר פוינט". עדיין הכל בתוך הפארק, מה שלא מפריע לדרך להימשך כשמונים ק"מ או יותר. בדרך הנהדרת מתחיל לפתע ערפל כבד ויש לנסוע בכביש התלול, הצר והמפותל כאשר לא אחת אינך יכול לראות ממטר. מתחילים פחדים קלים – שמה הערפל יהרוס לנו את הראות מן ה"גליישר פוינט", אבל בכל מה שקשור במזג האוויר יש לסמוך על המזל: כשמגיעים לבסוף לנקודת התצפית נפתחים פתחים ארוכים בערפל, והנוף של עמק יוסמיטי מלמעלה הוא נוף שלא ניתן לתארו במילים. צוקים שגיאים (לא רק ה"הף דום" המרשים אלא גם רכסים גבוהים יותר ומושלגים מאחוריו, מפלי "נבדה" ו"ורנל" ממול, ומתחתנו, כל העמק על צוקיו ומפליו ונהר ה"מרסיד" המתפתל, כולם כעל כף יד. הערפל שחוזר מדי פעם ועוטף חליפות את צוקי הגרניט העצומים, רק מוסיף יופי.

חוזרים לעמק ובגשם שוטף שהתחיל בינתיים הולכים מרחק הליכה קצר לנקודת תצפית על מפל "הינומת הכלה" – ה"בריידלוייל פול", 189 מ` גובה. הוא נקרא כך מאחר ושוליו המתרחבים אכן מזכירים הינומה של כלה. מצלמים קצת ומרטיבים את המצלמה בגשם. זה בסדר, היא כבר רגילה.

חזרה לקמפינג. הערב קר וסגרירי. כמה גרמנים שדוברים רק מילים בודדות באנגלית הגיעו מאוחר עם הקרוואן שלהם. נקודת הריינג`רים כבר סגורה, ואת ההוראות איך להירשם ולהתמקם עצמאית אינם יודעים לקרוא. הם מבקשים סיוע – כיצד להסתדר בקמפינג, כיצד למצוא סייט ומהם הנהלים. אחוות קמפרים יש כמובן בכל מקום, והסיוע מוגש ברצון.

 

יום רביעי 06 יוני 2007: קמים בבוקר קפואים למדי. הקמפינג שלנו ממוקם בגובה של 6200 רגל, ואם בלילה הראשון לא הרגשנו את המשמעות, הלילה, אחרי ירידת הטמפרטורות החדה של אתמול כבר הרגשנו כהוגן. כזכור החימום של הקרוואן, זה המופעל בגז, עדיין איננו תקין, ומפזר החום איננו עובד כשאינך מחובר לחשמל חיצוני – כמו כאן ובדרך כלל בפארקים. והצפון הרחוק והקר עוד לפנינו. היום כבר נטפל בעניין. אין ספק בכך.

יוצאים מזרחה ב"טיוגה רואד", שיהפוך בהמשך ל"טיוגה פאס". מדובר בהמשכו של כביש 120, דרך  נופית החוצה את פארק יוסמיטי ממערב למזרח. כביש זה סגור באופן מוחלט החל מתחילת שלגי החורף ונפתח בדרך כלל לקראת סוף מאי בהתאם למצב השלגים. לא אחת הוא נשאר סגור עד אמצע יוני. למזלנו הפעם הוא פתוח כבר. למזלנו, כי אפילו אחרי מראות הנוף הנהדרים שכבר הספקנו לראות, הוא דרך שלא שוכחים. מטפסים גבוה. בשיא המעבר הוא מגיע ל- 9,942 רגל. לכל אורכו שאריות רבות ועבות של השלג החורפי שטרם נמס כולו, ומשטח רחב ידיים של שלג קל שירד כאן רק אמש, כן, עכשיו ביוני. נקודות תצפית רבות פזורות לאורך הכביש ואתה חייב לעצור כמעט בכולם כי כל נקודה פשוט יפה יותר מקודמתה. זו בסך הכל נסיעה של שלושים ותשע מייל הנמשכת שעות  - כי היא איטית ורבת עצירות. קר מאד, אך נופיהם של "אולמסטד פוינט", "טולום מדואוז", אגם "טינאיה", הר "דנה" ועוד מפצים על הכל. פריחה נפלאה של אביב, אוויר קר וצלול, ראות למרחקים ופסגות מושלגות מכל עבר.

נפרדים מפארק יוסמיטי בנקודת היציאה בשיאו של "טיוגה פאס", ומתחילים לרדת למטה בירידות התלולות. מגיעים לחופו של "מונו-לייק" היפה, האגם שמבעבע חרוטי טוף פה ושם ומשטחי טוף גדולים מצפונו. עוצרים לארוחת צהריים בנקודת פיקניק על החוף. שחפים רבים מארחים לנו חברה.

מתכננים את ההמשך ונזכרים בקור של הלילה. טלפון לשירות של "קרוז-אמריקה", והסוכנת מפנה אותנו לטכנאי בעיר מינדן שב"קארסון וואלי" בנבדה, לא רחוק מאגם טאהו. זה מתאים להמשך המסלול שלנו. נוסעים צפונה בכביש 395, שגם הוא עובר ברובו בנופים יפים, ומגיעים לקמפינג "קארסון וואלי אר-וי רסורט". מתמקמים ויוצרים קשר עם הטכנאי - שכתובתו נמצאת במרחק כשמונה ק"מ - כדי לתאם מתי מגיעים אליו מחר בבוקר. הוא מפתיע ואומר שהוא עסוק מחר בבוקר אז עדיף שיגיע אלינו בעצמו כבר עכשיו ויתקן את הדרוש תיקון במקום! יש לו את כל מה שהוא זקוק לו ברכבו. למודי ניסיון מן השירות האמריקאי אנו שואלים אם איננו מסיים בשעה 1700 (זו השעה בה כולם נועלים כאן בכל מקום ולא משנה מה קורה...) - והמענה המגיע הוא כל כך לא אמריקאי! "שעת הסיום שלי היא כשאני גומר את כל העבודה". ואכן, מקץ 15 דקות הוא מגיע, עם גרר ובו בית מלאכה שלם, נחמד ונימוסי ובו במקום פותר את הבעיה ומחליף את התרמוסטט הסורר. מעתה יהיה חם גם כשחונים "חנייה יבשה".

 

יום חמישי 07 יוני 2007: הכיוון הכללי היום הוא הפארק הוולקני "לאסן". נסיעה של קרוב ל- 350 ק"מ מ"קרסון וואלי". אבל אנחנו מחליטים לסטות קלות מכביש 395 ולטפס לתחנה הראשונה היום: וירג`יניה סיטי. בעברה המפואר הייתה עיר כורים עשירה (העיר התעשרה, לא בטוח שגם הכורים...) - בירת המכרות של נוודה. מצאו בה עפרות כסף לרוב (גם זהב?) וגרו בה כשלושים אלף אנשים. מרק טוויין למשל, היה אחד מהם. הייתה מרכז אזורי גדול ואפילו תמכה בכספה הרב בסן-פרנציסקו בראשית ימיה. היום היא עיירה מנומנמת המתרפקת על עברה הגדוש בימי המערב הפרוע. רחובה הראשי נראה כמעט כמו אז: מדרכות עץ מקורות, מסבאות וחנויות. אבל מרביתם של עסקים אלה - שבעבר שירתו את הכורים, משמשים היום מוזיאונים וחנויות מזכרות. עדיין יש בה "סלון" אותנטי אחד או שנים, ובחנויות אפשר למצוא גם תוצרת מקומית כמו המגפיים גבוהי העקב והמעוטרים, וכובעי הבוקרים המפורסמים – מכל סוג וכל קישוט.

יצאנו לסיבוב ברכבת קיטור ישנה ("וירג`יניה סיטי וטראקי") – קטר ושני קרונות ישנים, אחד פתוח, המובילה אותך במסע בן שלושים וחמש דקות למכרות קומסטוק וחזרה. נהג הקטר הוותיק צופר כל הדרך ומצלצל בפעמון. והקונדוקטור, שגם מספר בקול רם את תולדות המקום, נראה כאילו יצא כרגע מאחד מסרטי ג`ון ויין. שוטטנו ברחוב הראשי, נכנסנו לכנסיית "סנט מרי בהרים", טעמנו את הטעם הנושן והמיוחד של המקום והמשכנו הלאה.

הלאה – זה כל הדרך אל "לאסן וולקניק נשיונל פארק". בתחילה ירידה בנוף נהדר מוירג`יניה סיטי אל כביש 395. עוברים בעיר רינו, אך כבוגרי לאס-ווגאס מחליטים שלא להתעכב בה. ומשם, מאחר ורצינו להגיע לכניסה הדרומית של הפארק וזאת כדי לחצות אותו צפונה, בכיוון מסלולנו הכללי, ממשיכים בכביש 36 ו- 89. לקראת ערב מגיעים לכניסה לפארק אך מסתבר שהקמפינגים במרכזו בהם חשבנו לבלות את הלילה עדיין לא נפתחו. העונה הבוערת טרם החלה (ויופי שזה כך...). אז חזרנו חזרה מהלך תשעה מייל אל עיירה מאד מנומנמת (להבדיל מסתם עיירה מנומנמת) בשם מינרל – וקבענו בה את משכננו ללילה בקמפינג הקטן אך הנחמד – "וולקנו קאנטרי קמפינג".

 

יום שישי 08 יוני 2007: מתקשרים טלפונית לילדים על הבוקר. אצלם כבר ערב. מדברים עם ניצן והיא שואלת: "דיברתם כבר עם זיו"? טרם. מתקשרים לזיו ומבינים מיד את הסיבה לשאלה: "אבא, יש לי חדשות רעות. האוטו של אמא נגנב". האוטו הירקרק של אמא ובן הטיפוחים שלה, רק בן שלוש, שחנה ליד הבית של בננו השני בירושלים - שקיבלו למשמרת ולשימושו בהעדרנו - נגנב. נו, יש חדשות טובות מאלה לפתוח את הבוקר (אבל מצד שני יכולות להיות גם רעות מאלה...). משתדלים לא לקחת ללב, מדריכים את הבן כיצד לפעול מול הביטוח, ונוסעים לפארק הוולקני לאסן.

איך שנכנסים לפארק מהכניסה הדרום מערבית, מגיעים ל"סולפור וורקס" – בורות הגופרית המבעבעים ומעלים אדי ריח של ביצים סרוחות. ממשיכים הלאה במעלה התלול וצוברים גובה. מתחילים להיכנס לאזור נופי נפלא, יערות מחט עתירי שלג על צוקים כבירים, נוף של אגמים קפואים, הרים גבוהים מושלגים, ושמים כחולים עם שמש מסנוורת מעל. כדברי נגה: "מי צריך יותר מזה?". היתרון של תקופת ביקורנו הוא השלג הרב שטרם נמס מסביב ומוסיף הדר לנוף כולו והכמות המעטה של מבקרים במקום. החיסרון לעומת זאת הוא, שחלק גדול מנתיבי הפארק עדיין סגורים וכך גם חלק גדול מן השירותים והקמפים. אנחנו נוסעים ואיש כמעט איננו חולף בסביבה. כל הפארק שייך לנו. פארק פרטי. ממשיכים בציר לעבר "באמפאס הל". גם כאן השביל היורד מן הכביש עדיין סגור. כך גם השביל העולה לפסגת הר לאסן המושלג כולו – בגובה 10,457 רגל, 3,187 מ`. לפני ההר אנו חולפים על פני אגם אמרלד ואגם הלן, שניהם קפואים בבוהק ירוק כחול המצופה אבק שלג לבן. אחרי קטע גבוה ולבן כולו מתחילים בירידה חזקה לעמק המיוער. איילה חולפת לפנינו על הכביש. עוברים ליד "סאמיט לייק סאוט" ו"סאמיט לייק נורת", על פני סלעים וולקנים אדירים כמו ה"הוט רוק" שהועפו כמו אבני חצץ בהתפרצות של 1915. מבקרים בחופו של אגם מאנזאניטה הכחול, ולאחר הצצה למרכז המבקרים שביציאה הצפונית עוזבים את פארק לאסן בדרכנו צפון - מערבה.

היום יש לנו נסיעה ארוכה. השעה עתה 1130 בבוקר, ולפנינו נסיעה של למעלה מארבע- מאות ק"מ למערות אורגון. עולים על כביש 5 (לאחר עיכוב ומעקף גדול בשל עבודות בכביש 44), ונעים צפונה.  על הדרך המהירה מתקדמים מהר. לאחר כשלוש שעות נסיעה, בפיסגת סיסקיו, אנו נפרדים מקליפורניה ונכנסים למדינת אורגון הירוקה. כשנגיע קרוב למערות נחפש קמפינג ללינת לילה. והנה, קרוב ל- 1630, כשאנו יורדים מכביש 5 לכביש 199, כשמונים ק"מ לפני מערות אורגון, אנו מבחינים בעיירה גרנטס-פאס במרכז מסחרי גדול ובו סופרסנטר של וול-מארט. למרות שקראנו באיזה שהוא מקום ששיטת החנייה ללילה במגרשי החנייה של וול-מארט אסורה באורגון, אנו מנסים את מזלנו ושואלים בחנות, ומקבלים תשובה שאפשר גם אפשר להישאר כאן בלילה. הם פתוחים 24 שעות ביממה ויש סיורי אבטחה מסביב.

מחנים, מתארגנים, ומרביצים סדרת קניות והשלמת פריטים נדרשים יותר ונדרשים פחות בחנויות "דולר-טרי", "אאוטלט גרוסרי" וכמובן גם חנות וול- מארט עצמה. בין השאר נזכרים סוף-סוף לרכוש אטלס ובו רישום מפורט של כלל חנויות וול-מארט בארה"ב וקנדה, שנדע היכן ניתן ללון בעתיד...

 

יום שבת‏ 09 יוני 2007: הבוקר אנו משיכים בכביש 199 עד ל"קייב ג`נקשן", ומשם מזרחה בכביש 46, צר ומתפתל במעלה ההר, למערות אורגון. מדובר למעשה במערה אחת גדולה ובתוכה מטיילים בקבוצות ובסיור מודרך ע"י הריינג`רים, כי גם המערה היא פארק לאומי. עוברים בין החדרים במערה, וצופים בזקיפים ונטיפים וקירות אבן מפוסלים בידי המים, עד כדי דמיון לשיש מפוסל. ואכן, הכינוי הניתן כאן לאבן המקומית הוא אבן שיש. לחדרים שמות בהתאם לדמיון המתעורר בהם, ומלבד עמודי שיש מציינים שם המדריכים ריכוזי אבן דמויי פופקורן, פנינים, חלב ירח ועוד. המערה אכן יפה, אבל דומה שמערת בית-שמש שלנו יפה ממנה.

חוזרים בנסיעה לכיוון ההפוך – כל הדרך ל"קרייטר לייק" דרך כביש 5 וכביש 62. בדרך מתקדר מזג האוויר ומתחיל לרדת גשם. ככל שמתקרבים ל"קרייטר לייק" גובר הגשם והערפילים. כאשר מגיעים לשער הכניסה מקץ 200 ק"מ, מבשרת לנו הריינג`רית בכניסה שלצערה היום לא נראה את האגם – כולו טבול בערפל. אנו מחליטים להיכנס לפארק בכל זאת, כדי לעבור אותו לצידו הצפוני ולחפש שם קמפינג ללינת לילה. בפארק עצמו כל הקמפגראונד עדיין סגורים. נכנסים ונוסעים במעלה התלול מאד, אך את האגם אכן לא זכינו לראות למרות שנסענו ממש לחופו. אנו מוצאים את עצמנו בערפל סמיך כמו צמר גפן, שדות שלג וחומות שלג עבות מצידי הכביש וגשם שוטף ניתך מעל. כביש נטוש כמו בסוף העולם. נסיעה  מעניינת ביותר.

בסופו של דבר יוצאים צפונה ל"דיימונד לייק", ממשיכים עד "למולו לייק", מוצאים קמפגראונד קטן ושכוח אל ביער ומתמקמים. במשרד, שמשמש גם מעין מועדון ומקום אירוח, מחממת האח המבוערת. גשם שוטף מתחזק מרגע לרגע. הולכים לבשל ארוחת ערב.

 

יום ראשון 10 יוני 2007: מרבית הלילה ירד גשם. קמים בבוקר להתבהרות חלקית מאד ומתחילים בנסיעה מערבה בכביש 138 לכיוון החוף. כמובן, לא לפני שמתקשרים לסיון ומברכים אותו ליום הולדתו. ממשיכים דרך כביש 38 – הרבה קילומטרים יפים בתוך יערות עם אגמים כחולים - ולאחר שבהמשך הדרך חזר הגשם, הפכו גם פה ושם לאפורים. חלק גדול מן הדרך עובר לאורך נהר יומפקה: הנהר משנה פנים כל העת: חלק מן הזמן הוא חלק ובהיר, לפתע הופך לאשדות קוצפים ומכה בעוז. נשפכים אליו לא מעט נחלים שעל גשריהם אנו עוברים מדי פעם, וסביבו הרבה אתרי נופש, קמפינגים וגם פארקים לאומיים ומדינתיים.

אחרי למעלה ממאתיים חמישים קילומטרים אנו מגיעים לאזור הדיונות ולחוף ברידספורט, עולים על כביש 101 ונעים עימו צפונה לאורך החוף לכיוון פלורנס. במשך היום מתדלקים (פעמיים), ורואים שהדלק באורגון ככלל זול יותר מזה של קליפורניה, כנראה מאחר ולא נהוגים כאן מיסי קנייה למיניהם (אורגון לא רק יפה, גם נחמדה...). עוד אנו למדים שבאורגון, בניגוד מוחלט לשאר מדינות ארה"ב, אסור לתדלק בשירות עצמי ובכל תחנת דלק יש מתדלקים. אחת מהם מסבירה לנו כי זהו החוק – בגלל היערות הרבים במדינה (עליהם מתבסס חלק ניכר מכלכלתה) והצורך במניעת שריפות.

מגיעים לאתר מערות אריות הים. מדובר במערה חופית ענקית שאריות ים שוכנים בה באופן קבוע. מעלית מורידה אותך לחלון תצפית על הלהקה בתוך המערה. לאחר מכן אפשר ללכת למקום תצפית אחר בחוף וגם משם נשקפת להקה גדולה של אריות ים המשתזפת (בערפל המכסה את עין השמש) ומשמיעה קולות נחירה רמים למרחוק. רואים מן התצפית גם את מגדלור "היסטה", הדולק באור של מיליון נרות ומדי 10 שניות שולח אלומת אור הנראית למרחק 21 מייל.

בהמשך אנו מגיעים לכף "פרפטוא" -  נקודת תצפית גבוהה מעל האוקיינוס, שבימים בהירים, לא כמו היום, מאפשרת צפייה למרחקים.

אז נסענו כבר כשלוש-מאות וחמישים ק"מ היום, והשעה רומזת כי הגיעה העת למצוא מקום חניה ללילה. אנו מוצאים אותו הפעם בקמפינג משפחתי קטן עם השם הגדול "קינג סילבר אר-וי פארק ומארינה". הוא נמצא במרחק 3.7 מייל מזרחה מולדפורט שעל כביש 101. שוב, אחת הפעמים הבודדות (וחבל שבודדות) שכרטיס החברות ב"פספורט אמריקה" משתלם.

מתמקמים, מחברים את הקרוואן כמידי ערב למים, חשמל וביוב, והולכים לטייל על חוף מפרץ "אלסיה" – מקום השפך של נהר "אלסיה" לאוקיינוס השקט.

 

יום שני 11 יוני 2007: ב- 11 למאי יצאנו לדרכנו, מה שאומר שאמש השלמנו את החודש הראשון, שהוכתר בהצלחה כבירה וכנטול תקלות כמעט לחלוטין. כל שנבקש - שהבא אחריו לא יהיה יותר גרוע... פותחים את היום ב"אקווריום חוף אורגון" הנמצא בניופורט, מהלך 20 ק"מ בכביש 101 צפונה לקמפינג בו שהינו הלילה. כששה עשר דונם של בריכות סלעים ומערות בנויות בהם שלל כלבי ואריות ים, לוטרות, תמנון ענק וציפורי ים ומים רבים. בנוסף גם אקווריומים גדולים לשלל דגים ויצורי ים, מן הגדולים והכבירים שבהם ועד לרכיכות הקטנות. הכל מעוצב יפה ומעניין. ממשיכים על הגשר מעל המפרץ וחונים ליד מזחי המפרץ הישן בניופורט: מקום נחמד המשלב נמל דיג תוסס, מזחים ומחסנים למכירת דגים ומפעלים לעיבודם, יחד עם חנויות מזכרות לתיירים, מסעדות דגים ואפילו פינות מהם ניתן לצפות באריות וכלבי ים המנמנמים להם על המזח או שוחים במי המפרץ. היופי שבמקום הוא ההרגשה האותנטית שבו – הוא איננו ממוסחר כמו מקומות אחרים מסוגו. בכלל, אנו מתרשמים שניופורט היא עיירה חביבה ביותר. קונים ריבות ובשר מיובש מייצור מקומי. צריך לטעום!

ממשיכים לדיפו-ביי, כפר דייגים הנמצא צפונה יותר. החופים יפים – הים הסוער מכה בעוז על הסלעים, ושלל חיות ים. המקום משמש גם מרכז להפלגות צפייה בליוויתנים, עליהן ויתרנו. בכל מקום באזור מצויות חנויות הטופי המיוצר במקום – בעשרות רבות של טעמים וצבעים. ישנה גם מרינה קטנה המשולבת בנמל הדיג. אנו מבחינים בזוג לוטרות השוחה לאיטו ומתהפך במים.

פותחים בנסיעה בת כמאתיים ושלושים ק"מ לערך לכיוון פורטלנד. את ארוחת הצהריים, כריכים, מכינה נגה ואוכלים תוך כדי נסיעה כדי לחסוך בזמן. כשקצרים בזמן זה אחד היתרונות שבטיול בקרוואן. אתה נוהג בשלווה, ואשתך שמאחור יושבת חגורה ליד השולחן, המקרר והמזווה בטווח ידה, ואחת לזמן היא מעבירה אליך סנדויץ` אבוקדו ופסטרמה, פירות ועוד כמה דברים טובים.

תוך כדי נסיעתנו לאורכה של מדינת אורגון אנו מתרשמים מכמות הגפנים והיקבים הפזורה לאורך הכביש. עד כה חשבנו שקליפורניה היא אם היינות האמריקאיים, ואין בילתה. לאחר כשעה וחצי של נסיעה על כביש 18, אנו עוצרים במרכז טעימות וממכר יינות במקמינוויל. נכנסים וטועמים ששה יינות אדומים המיוצרים מענבי פינו נואר הגדלים במקום. כאן אנו למדים עוד כמה דברים. ראשית, שאורגון רואה את עצמה כמעצמת יינות לא פחות מקליפורניה. שנית, שבאזור מקמינוויל מגדלים בעיקר פינו נואר. דווקא קברנה סוביניון ומרלו אינם זנים מתאימים לאזור. ושלישית, שיינות מענבי פינו נואר, בין אם צעירים ובין אם בשלים ומלאי גוף, יכולים להיות טובים מאד! לאחר שיחה ממושכת ונעימה עם בעלת המקום, ולאחר שני ספלי אספרסו מצוין (פעם ראשונה שאנו אומרים את המילה מצוין על קפה בארה"ב!), אנו הופכים לבעלים של שני בקבוקי יין משובח ונפרדים מן המקום מסביר הפנים הזה.

ממשיכים הלאה ונכנסים למבואות פורטלנד. השעון מראה שהגיעה השעה לאיתור מקום לחניית לילה, ואנו מוצאים אותו בדמותו של קמפינג מסודר ויפה בשם "רומר`ס רסט אר-וי פארק" בטואלאטין. אנו מקבלים סייט השוכן ממש מטרים ספורים מחופו של נהר טואלאטין. סנאי קטן בעל זנב עבות מקבל את פנינו. אגב סנאים, אינני זוכר אם כבר הזכרתי שהם בעלי החיים הנפוצים ביותר לכל אורך מסלול הטיול. בכל מקום רואים אותם על זניהם השונים ותמיד הם ידידותיים וחמודים. אולי יותר מדי: כולם מאכילים אותם עד שדומה שאפילו הסנאים עצמם כבר שכחו שהם חיות בר האמורות להסתדר בטבע לבדן.

 

יום שלישי 12 יוני 2007: נוסעים לפורטלנד, העיר הגדולה של מדינת אורגון, מרחק של מיילים בודדים על כביש 5. נכנסים בעזרתו האדיבה של ג`יפי ישירות למרכז העיר (ושוב, לא נצפה קרוואן אחר בסביבה), מאתרים מגרשי חניה באזור הדאונטאון ולהפתעתנו, כבר במגרש השני מסכימים להכניס אותנו ולתת לנו מקום – כמובן בתמורה לטיפ נאה בתוספת לדמי החנייה.

פשוט מטיילים בעיר – במזג אוויר נפלא. לא מוזיאונים או אטרקציות מיוחדות, אלא רק להתרשם מן העיר הנחמדה הזאת. פותחים במרכז המבקרים שב"פיוניר קורטהאוז סקוור", משם טיול ברחובות הסמוכים לכוון בנין פורטלנד עם הפסל המקסים והגדול של אלת המסחר שבחזיתו, מגיעים למזרקת קלר – הנראית כמו סידרת מפלים שוצפת במרכז העיר, ממשיכים לחוף נהר ווילאמת` החוצה את העיר למזרח ומערב: לא מעט גשרים בגדלים שונים ובצורות שונות, כולם מרשימים, מגשרים בין הגדות. מזרקה נוספת ויפיפייה ליד המזח משמשת מקום משחק לילדים וגם לגדולים יותר שפשוט רצים בין סילוני המים. מנצלים את מזג האוויר החם. עוברים באנדרטת הזיכרון לספינת הקרב אורגון ובפארק שלאורך הנהר. נוסעים תחנה אחת ב"מקס" – הרכבת הקלה המובילה נוסעים ללא תשלום בכל מרכז העיר. מגיעים ל"סקידמור פאונטין" -  מזרקה שלישית בין קשתות האבן, ומשם מהלך דקות מספר לצ`יינטאון המקומית. נכנסנו לבקר בגן הסיני הקלאסי שבמקום והוא יפה כמו בציורים. אבל הצ`יינטאון בגדול – הכזיבה. איפה היא ואיפה זו שבסן-פרנציסקו...? חוזרים ב"מקס" למרכז העיר. עוד קצת מקומות, סנדוויץ` ענק בסאבווי – ובשעות אחר-הצהריים המוקדמות עוזבים את פורטלנד.

עולים בנסיעה דרך כביש 5 על האינטרסטייט בריד`ג שעל נהר קולומביה הענק – הגבול בין אורגון לוושינגטון. יורדים מהגשר – ונפרדנו בצער מה ממדינת אורגון החמודה. אנחנו בתוך וונקובר – לא זו שבקנדה אלא זו שבדרום מדינת וושינגטון. חוצים את וונקובר וממשיכים צפונה.

מקץ נסיעה של כמאה ק"מ בערך אנו יורדים מן הדרך המהירה מגיעים לקסטל רוק. עוד כמה מיילים ומתמקמים בקמפינג "מאונט סנט הלנס אר-וי פארק". את יום המחר נקדיש לביקור בהר הגעש המפורסם סנט-הלנס ("מאונט סנט הלנס נשיונל וולקניק מוניומנט").

 

יום רביעי 13 יוני 2007: נוסעים מזרחה בכביש 504 ומגיעים למרכז המבקרים הראשון של הפארק. זהו המקום לציין, כי במסלול הביקור בפארק נמצאים חמישה מרכזי מבקרים שונים, שכל אחד מהם עוסק בפרק אחר של האיזור, אם כי כולם מתרכזים בסופו של דבר בהתפרצות הגדולה של מאי 1980. נכנסים למרכז הראשון הנמצא בסילבר לייק, מרחק נסיעה של דקות מהקמפינג בו בילינו את הלילה. צופים בסרט שנערך מתוך קטעי אמת מן ההתפרצות הגדולה וקטעים משוחזרים. ההתפרצות, שנחשבת לגדולה בסוגה בהיסטוריה המודרנית, עטפה בענן אפר סמיך למעלה משתי מדינות שלמות ושרידים ממנה הגיעו אפילו לוושינגטון D.C  שבחוף המזרחי. האזור בהיקף של מאות מיילים רבועים שינה את פניו באופן דרמטי: אגמים כוסו באפר ונעלמו מן העין, אחרים נוצרו יש מאין, יערות ענקיים פשוט נעלמו ונקברו מתחת האדמה וחלקים אחרים, גדולים אף יותר, הושכבו כמו תחת מגהץ ענק. שיטפונות אדירים מעליית פני האגמים והמסת השלג זרמו והציפו סביבה ענקית. מיליוני בעלי חיים נכחדו, וגם 57 בני אדם. רבים אחרים – חייהם שונו לא הכר. גם מדע הוולקנולוגיה למד רבות ושודרג כתוצאה מהידע שתרמה ההתפרצות. בנוסף לסרט, במקום ישנו מוזיאון מעניין בנושא.

ממשיכים הלאה. על מרכז המבקרים ב"הופשטד בלאף" ועל מרכז הלימוד בנושאי היער אנו מוותרים, וממשיכים ישר לתצפית על ההר – ב"ג`ונסטון רידג` אובסרווטורי". זהו מרכז מבקרים רב עניין השוכן ממש מול ההר והלוע הענק שנפער בו באותה התפרצות. אתה צופה בסרט נוסף המצולם וערוך להפליא על כוחותיו ההרסניים של הטבע, ובסיומו מתרומם המסך וחושף חלונות ענק מהם נשקף ההר במלוא הדרו. אבל היום, לצערנו, אפוף הדר זה בערפל סמיך המונע את הרושם המלא. לאחר סיור במוזיאון הנוסף אנו יוצאים למרפסת התצפית הגדולה, ובין קרעי ערפל החושפים טפח פה וטפח שם ממראה ההר, ממשיכים ומקבלים מידע נוסף – המון ידע – מריינג`רית צעירה ומקצועית היטב שהאנגלית שבפיה ברורה כמו של שדרנית טלוויזיה, והיא מלווה את הסבריה בתמונות מקוריות שצולמו בזמן האירוע ולפניו.

לקינוח, אנו מבקרים במרכז מבקרים נוסף – "קולדווטר רידג` "-העוסק בעיקר בסביבה, בטבע ובחי באיזור וכיצד הושפעו מן ההתפרצות. ממרכז זה נשקפת תצפית נהדרת על "קולדווטר לייק", אגם אשר נוצר כתוצאה מן ההתפרצות.

אחר הצהריים עוזבים את סנט-הלנס בדרכנו להר רייניר. למרות מה שנאמר בחלק מן המדריכים ותוכנות הניווט שברשותנו, ולמרות המסלול שקבעה תוכנת הג`יפיאס עצמה (אגב: היום היה אחד הימים העצובים בחייו של ג`יפי: התברברות מלאה. לא יודע מחייו. מזל שלא כל יום הוא ככה...), בפועל ממש אין כביש חיבור שיוביל אותנו מקצהו של כביש 504 לכיוון רייניר. יש לחזור כל הדרך בכביש 504, ודרך כביש 505 לקצר לכיוון כביש 12, ואז לנוע מחדש מזרחה לכיוון מורטון. במורטון קיימות תיאורטית שתי אפשרויות: לנוע הלאה מזרחה לכיוון הכניסה הדרומית להר רייניר, או לעלות צפונה בכביש 7, ומשם מזרחה ל- 706, לכניסה המערבית. למה אמרנו אפשרויות תיאורטית? כי היו לפני כמה שבועות שיטפונות כבדים באיזור שהרסו חלק מן הכביש ההיקפי ולכן הכניסה הדרומית לפארק דרך כביש 123 סגורה עד להודעה חדשה.

אנו עולים לגבהים בכביש 7, ומשם מזרחה לאשפורד. בדרך פוגשים אמריקאים מקסימים: אשה מבוגרת במרכז מידע במורטון, אחרת במרכז המידע באשפורד, והשלישית בקבלה של הקמפינג החביב אליו הגענו ללינת לילה בקמפינג מזרחית לאשפורד – "מאונטהייבן ריזורט", הממוקם חצי מייל לפני הכניסה לפארק. פשוט משוחחים בחביבות, מספקים המון מידע ועזרה ומסבירים פנים. כולם מגיבים בחיוב כששומעים מהיכן אנחנו.

אגב אנשים מקסימים ומלאי רצון לעזור – אתמול למשל, טיילנו בפורטלנד. מדי פעם העפנו מבט במפה שביד כדי לראות לאן לפנות. כל הזמן עוצרים לידך אנשים שמבחינים בכך שתייר אתה ומציעים עזרה. זה פשוט קורה הרבה, ולא רק כאן. ממש להסיר את הכובע.

 

יום חמישי 14 יוני 2007: נסיעה של דקות ספורות מביאה אותנו הבוקר אל שער הכניסה "ניסקוואלי" לפארק הלאומי מאונט רייניר. מחליטים כי נעבור את המסלול האפשרי כולו ונתעכב מאוחר יותר, בדרך חזרה, בשבילי הליכה כאלה ואחרים. אבל מראות הנוף הנפלאים מכריחים אותנו לעצור כל הזמן בנקודות תצפית. צבאים חוצים את הדרך מספר פעמים, אינם חוששים מנוכחותנו ומאפשרים לנו לצלם כשהם לועסים בשלווה. עוצרים ב"קריסטין פולס" ויורדים למפל. בהמשך הדרך אנו מגיעים ל"נאראדה פולס". המפל מלמעלה נראה כל כך יפה, שאין אפשרות לדחות את הטיול הקצר למרגלותיו. יורדים למטה – ונהנים מן המראה כשאנו מלאי רסיסי מים. מסביב פרחים יפיפיים שרובם אינם מוכרים לנו – ייחודיים לאיזור.

חוזרים לקרוואן וממשיכים. מטפסים במעלה הדרך, עוברים על גשרים מעל פאראדייס ריבר. לאט לאט מתחיל הנוף להתמלא בשלג עבה המכסה הכל. עיקול בדרך מביא אותנו לתצפית יפה על השפך ומסלול הקרחונים והלבה הקדומה שירדה מהר רייניר, אך את ההר עצמו קשה לראות: הוא עטוף בערפל כבד. לצערנו התרגלנו כבר לכך ש- "מנגד תנסה לראות את הארץ, אך לא כל כך תצליח...". ובכל זאת, מראות הנוף מסביב עוצרי נשימה.

ממשיכים למרכז המבקרים על שם הנרי ג`קסון שבפרדייס. המרכז מוקם בגובה 5400 רגל. בחוץ מתכוננת קבוצת אלפיניסטים למסלול רגלי לעבר ההר – כולם לבושים ומצוידים בהתאם, בציוד הטוב ביותר לגבהים ולכפור. נכנסים פנימה ולומדים על ההר וסביבתו, פרקי היסטוריה, גיאולוגיה ווולקנולוגיה. גם הר רייניר, כמו שכנו הקרוב למדי הר סנט הלנס, הוא הר געש פעיל, רק שההתפרצות האחרונה שלו ארעה לפני שנים רבות ובכך הוא שונה משכנו הדרומי.

ממשיכים עם הכביש במסלול מעגלי. מארמוט חוצה את הכביש ומנסה להסתוות בתוך מחילה בשלג, לא לפני שצולם והונצח במצלמתנו הזריזה. יורדים למטה עד לאגם הנפלא "רפלקשן לייק", שמעליו מתנשא הר רייניר במלוא הדרו. איך אנחנו יודעים? יש במקום צילום. ההר עצמו כאמור, די מסתתר.

ועד כאן. הכביש סגור בהמשך. השיטפונות הרסו אותו. הדרך היחידה לצאת היא הדרך חזרה.

בדרך חזרה עוצרים במוצאו של שביל הליכה בשם "טווין פירס לופ טרייל". נכנסים דרכו רגלית לתוך יער קדומים נהדר. עצי מחט ענקיים – 200 רגל גובהם ויותר, מעוטרים סוגים רבים של שרכים ואזוב. עלים ירוקים בכל פינה. פטריות עץ צומחות מתוך גזעים מרקיבים של עצים שהתמוטטו זה מכבר בסערות החורף. שביל הליכה לא ארוך – ראשיתו בעלייה ואחריתו בירידה, ומאד מאד מהנה.

לבסוף, בנסיבות המגבלות שיצר הטבע אנו מסיימים את ביקורנו בפארק ועוזבים אותו לכיוון מערב. מגמת פנינו הכללית היא לכיוון האולימפיק פארק.

ממשיכים בכביש 7, וממנו ל- 702 ו- 510. בשעות אחר הצהריים, קצת לפני אולימפיה בירת וושינגטון, אנו עוברים בעיירת  פרבר שלה בשם "לייסי". מגלים מרכז קניות וחנות סופרסנטר של וול-מארט. עלינו לערוך קניות שוטפות וגם טרם אכלנו ארוחת צהריים ורעבים. נכנסים, אוכלים משהו, עורכים קניות, ומגלים חיש מהר שלצאת מכאן להמשך הנסיעה ותוך פחות משעה לחפש קמפינג ללילה זה לא כל כך הגיוני. בו במקום מחליטים להישאר כאן לחניית הלילה בשיטת וול-מארט הידועה שכבר נוסתה על ידינו קודם לכן. אז נשארים.

 

יום שישי 15 יוני 2007: משכימים אחר לילה נטול אירועים במגרש וול-מארט, וממשיכים מהלך קצר בכביש 5 – בואכה כביש 101. כביש זה, לידיעה, הוא כביש המקיף את אולימפיק נשיונל פארק ומשמש כביש הגעה וחיבור לחלקיו השונים. אבל בינתיים עוברים גם בכבישים 8 ו- 12 מערבה לכיוון החוף. רבים הנכנסים לאולימפיק דרך הכניסה הראשית שלו בפורט-אנג`לס, אולם אנו רוצים להגיע לשם בסוף, כדי להמשיך משם לקנדה. לכן בחרנו להיכנס לפארק מדרום-מערב, בדרך הרבה יותר פראית ושוממת יחסית. עדיין יש לפנינו עוד כמאתיים ושלושים ק"מ עד לפארק עצמו. נסיעה זו חולפת בנעימים בנופים יפים, דרך עיר החוף אברדין ואיזור אגם קווינאלט. ואז מגיעים למשרד מידע הנמצא בקאלאלוך, וממנו מתחילים את הסיור בפארק עצמו.

עוצרים ב"ביג סדאר טרי" -  עצי ענק (אמנם קצת פחות מהסקוויה) שגילם מגיע לחמש-מאות שנה ואשר שימשו מאות שנים כמקור פרנסה של האינדיאנים המקומיים. למאכל, לכסות, לכלים ולנשק – הכל יצרו מהם. התחנה הבאה היא "רובי ביץ`" – חוף פראי ויפה, המון גזעי עצים מתים וסחופים מעצבים את חופו הזרוע סלעי ענק, ויוצרים יחד עם הגלים, חלוקי האבן הרבים, הצמחייה והשמש מעל מראה בלתי שכיח. ממשיכים עם הכביש לאורכו של נהר הו, עד לצומת כביש 101 עם "דרך הו העילית". נכנסים בה ומגיעים חיש מהר לנופו של יער גשם אמיתי, אחד המקומות הבודדים בעולם שבו ישנו יער שכזה כה צפונית לאזורים הטרופיים. הכביש, שלאורכו אנו פוגשים גם עדר איילים שלו, מביא אותנו ל"הו ריין פורסט – ויזיטור סנטר". מקבלים קצת מידע, ולאחר ארוחת צהריים קלה שמים תרמיל על שכם ויוצאים לטיול הליכה בתוך יער הגשם ולאורך חוף הנהר. שני טריילים צמודים, האחד הוא המשכו של השני, ושניהם מעניינים ומהנים.

אתה צועד בתוך נוף יער שראית עד כה רק בסרטי הרפתקאות. עצי ענק מסוגים שונים – מחט וגם בעלי עלווה צפופה, כולל עץ המייפל רחב העלים, ועליהם אזוב וטחב רב. הרבה מאד מטפסים ממינים שונים כולל כאלה המכסים את העצים עד כדי כך שענפיהם מכוסים בזקנים עבותים ונראים ממש כאוהלים. הקרקע הבלתי נראית מכוסה שרכים רבים מאד ושיחי פטל צהוב – סלמונברי, מייפל-וויין, ועוד רבים אחרים. גזעי עצים שהתמוטטו זה מזמן מכוסים צמחייה ירוקה צפופה ופטריות עץ בצבעים, צורות וגדלים שונים. למרות שזה שביל בו צועדים לא מעטים, אתה מרגיש לא אחת כאילו אתה הראשון ביער בראשית ורגל אדם לא דרכה בו לפניך.

הקרקע כאן גם זרועה גזעים שלמים, חלקם ענקים של ממש, וגם בולי וגזרי עץ מן העצים הרבים המתמוטטים מדי שנה בסערות החורף ותחת משקל השלגים. חלקם נופלים על הכבישים והשבילים והריינג`רים חותכים אותם כדי לפנות מעבר. וכאן המקום להזכיר את המשמעת של המבקרים במקום. לא הרחק מכאן ישנם הרבה קמפגראונד`ס כמו בכל פארק. אנשים נשארים לעשות פיקניקים ביום ואף ללון כאן בלילה. רבים מהם אוהבים את הישיבה סביב המדורה, בילוי נפוץ ומקובל בקמפים השונים. אבל כולם יקנו לצורך כך עצים במקומות מסודרים, חמישה דולרים החבילה, ואיש לא יעיז ליטול ולאמץ לעצמו גזיר עץ מן היער. ההוראות אומרות שאסור, ולמרות שלא נראה שמישהו אוכף זאת, אסור זה אסור.

לאחר הטיול ביער חוזרים את הכביש היפה החוצה, ונכנסים לאתר קטן על הכביש ובו חנות ובית קפה קטן בשם "הרד ריין קפה". במקום עומדים להשכרה כמה מקומות לקרוואנים עם חיבורי חשמל, מים וביוב. מתמקמים לחניית לילה. מחר יום נוסף באולימפיק.

 

יום ‏שבת 16 יוני 2007: בוקר חדש באולימפיק, וחוזרים לכביש 101. עוברים בפורקס וממנה בכביש 110 לשמורה האינדיאנית קווילוט. מגיעים ללה-פוש בחוף המערבי של השמורה, כפר דייגים אינדיאני קטן על חוף פראי ויפה. הכפר עצמו לא משהו: שבת בבוקר ואין נפש חיה בחוץ. מבקרים בנמל הדיג ומסתובבים קצת. אינדיאנית שיצאה לעשן סיגריה של בוקר על מפתן ביתה, מנופפת לנו שנתקרב ומתחילה בשיחה על ענייני דיומא. גם לה משעמם קצת כאן...

חוזרים חזרה ל- 101 וממשיכים צפונית-מזרחית לכביש הכניסה למעיינות החמים סול-דאק. אין לנו עניין ברחצה, אבל אנו יוצאים לטיול רגלי למפלים היפים של הנחל. אפילו שראינו כבר מפלים גדולים וגבוהים מהם, אז כמה שיותר מפלים – אנו פשוט לא שבעים מהם. הדרך ביער עבות ויפה והמפלים עצמם – מראה נפלא. גם כאן, כמו בנהרות אחרים, חוזרים דגי הסלמון בסתיו לדלג במעלה הנהר כדי להטיל ביצים ולהקים דור חדש. בהמשך הדרך אנו מגיעים ונוסעים לאורך גדתו הדרומית של אגם הסהר – "לייק קרסנט". עוצרים ואוכלים צהריים במקום תצפית יפה על האגם.

ממשיכים לפורט-אנג`לס. חולפים את העיירה כדי להגיע למרכז המבקרים של פארק אולימפיק, וממנו מתחילים לטפס בנסיעה בכביש תלול ונופי ל"הוריקן–רידג`". מקץ ארבעים דקות של נסיעה איטית במעלה שבים פעם נוספת לארצות השלג והקרח. עוברים בתוך ערפל סמיך אך לבסוף יוצאים מעליו לפסגה בגובה 1,565 מטרים. את המפרץ והאי וונקובר שמתחתינו לא ניתן לראות בשל הערפל הנמוך, אך את פסגת הר אנג`לס ושאר הרי אולימפיק המקיפים אותנו, משובצי קרחונים ושלג, רואים גם רואים באור השמש הזורח עליהם מדי פעם. סידרת פסגות מתנשאת מולנו מעל הערפל לכל רוחב שדה הראייה, חריגה ביופייה הקדמון ומעוררת התרוממות רוח וייראה. עדר צבאים קטן רועה בשלווה. מדי פעם מתקוטטים שניים מהם על גבעול עשב טעים במיוחד. נוכחות בני האדם סביב, לעומת זאת, איננה מטרידה אותם כלל. שדות השלג שטרם נמס מסביב מוסיפים נופך מיוחד למראות.

לאחר ביקור במרכז המבקרים במקום אנו מתחילים לרדת כל הדרך חזרה לפורט אנג`לס. פוקדים את מזח המעבורות ומבררים פרטים על ההפלגה של מחר. לאחר קצת קניות וסידורים מאתרים לא הרחק קמפינג עירוני קטן בשם "פיבודי קריק אר-וי פארק" ונכנסים לחניית לילה. קמפינג עירוני ואפור, אך עם חיבורים מלאים והיתרון המרכזי שלו, כאמור, הוא קירבתו למזח המעבורות. המשרד סגור כבר בשעה זו של ערב אך כמקובל כאן, בוחרים עצמאית סייט פנוי, מתחברים ונכנסים לשגרת ערב שלווה. מחר כבר נסדיר את התשלום. אחרי כן אנו מתכוונים להפליג עם ביתנו הנייד במעבורת לוויקטוריה שבאי וונקובר, ולהתחיל בכך את ביקורנו בקנדה.

 

יום ראשון 17 יוני 2007: מעבורת ראשונה יוצאת בשמונה וחצי, אבל כדי להספיק בתור הארוך צריך להיות שם לפני שבע ולקום נורא מוקדם. לא בשבילנו. החלטנו לקחת את המעבורת של הצהריים ולעשות דברים באיזי. בתשע וחצי, כנדרש, היינו כבר ברציף היציאה, שילמנו, הצבנו את הקרוואן בתור והלכנו לטייל בעיר. מה נגיד? פורט אנג`לס לא באמת עיר מעניינת. במיוחד לא ביום ראשון בבוקר. חוזרים לקרוואן ומתקדמים בספרי הקריאה שלנו.

לקראת צהריים מגיעה המעבורת מויקטוריה, ולאחר שהמגיעים משם יורדים מגיע תורנו לעלות. כל רכב מקבל הכוונה אישית. כל סנטימטר בסיפון כלי-הרכב מנוצל. הגברת שלפנינו מזנקת מרכבה עם סלטה באוויר כשנדמה לה שהקרוואן שלנו שועט לעבר רכבה ומתקרב מדי. אבל אין לה מה לדאוג. לא נפגע בה. האחראי במקום נוזף בה על שאיננה סומכת עליו. עולים לסיפון העליון ובינתיים המעבורת מפליגה. רוח קרה נושבת, והמעבורת מתנדנדת חזק מה שלא מפריע לנו להזמין במזנון מרק סמיך, טעים וחם. מתאים למזג האוויר.

מגיעים לויקטוריה. יורדים מן המעבורת ישר לבדיקת שלטונות המכס וההגירה הקנדיים. מוכסת אדיבה ומנומסת, שתספר לנו אחר-כך שביקרה בעבר בחיפה, נכנסת לבצע בדיקה. פותחת ארונות ומקרר ויוצאת עם שלל רב: שני תפוחים אדומים ויפים שגילתה במקרר. מסתבר שאסור להכניס תפוחים לקנדה. משהו בקשר למזיקים שהם עלולים לשאת. דווקא קראנו על כך באיזה מקום עוד קודם לכן אבל שכחנו לאכול אותם מראש. אנו מציעים לאכול אותם מיד ולאלתר, אבל מאוחר מדי. התפוחים מוחרמים ואנו משוחררים לדרכנו עם ויזה קנדית לחצי שנה.

יוצאים מן הנמל ישירות לדאונטאון של ויקטוריה. מה נגיד? אהבה ממבט ראשון. איזה יופי של עיר! הבתים והאדריכלות, הצבעים, הסדר, הים והנמל, הספינות ומטוסי הים הרבים, ערוגות הפרחים ועמודי הטוטם האינדיאניים המרהיבים. השדרות הרחבות. הכל ממש כל כך יפה! איפה פורט אנג`לס בהשוואה לויקטוריה? עוצרים לכמה דקות ליד מרכז המידע לתיירים. מולו גם משרד החלפת כספים. מצטיידים במפות, בכתובות של קמפינגים ובכסף קנדי. לאחר מכן מאפשרים לג`יפי להובילנו לקמפ הראשון, והוא במרחק חמש דקות נסיעה בסך הכל, ממוקם יחד עם מרינה יפה על שפת המפרץ, ובמקרה הצלחנו להגיע ולתפוס את אחד משלושת הסייטים האחרונים. מתמקמים ב"וסטביי אר-וי פארק אנד מרינה".

השעה שעת אחה"צ ואנו יוצאים לעיר ברגל. שביל נופי יפיפה באורך שלושה ק"מ לאורך חוף המפרץ מביא אותנו עמוק לדאונטאון. בדרך, המראות ונחיתות של מטוסי ים ממש כל הזמן: המפרץ הזה הוא שדה תעופה הומה ממש. אזורי מגורים יפיפיים, עמודי טוטם. סרטן אדום גדול שהלך לעולמו ונסחף לחוף. הגלים מכים בחוף בפרצי רוח פתאומיים, אך השמש מאירה את פניה. עוברים ליד דובדבן פורח, חוצים גשר מעל המפרץ, עוברים ליד מזחים של ספינות ומטוסי ים. מתוודעים לאתרים השונים: ככר בסטיון, מלון אמפרס, המוזיאון המלכותי של בריטיש קולומביה, בנין הפרלמנט, מוזיאון השעווה. מטיילים על הטיילת היפה, ולבסוף, חוזרים לקמפינג בשעת ערב במעבורת קטנה כקליפת אגוז, שעשרות כמותה מתרוצצות כל העת במפרץ בין הגלים ועוגנות בתחנות שונות לאורך חופיו. בדרך, כלב ים שוחה במי המפרץ, עמודי קינון שהוקמו במיוחד בים לציפורים קטנות ונדירות המקננות רק כאן, ולבסוף – המרינה והקמפינג.

 

יום שני 18 יוני 2007: פותחים את הבוקר בהליכה נמרצת לאורך המפרץ עד לתחנת הפאב "ספינאקרס". עוד נדבר עליו בהמשך. זו התחנה הקרובה ביותר לקמפינג של ה"ביג באס", אוטובוס תיור העובר בתחנות קבועות בעיר ללא הפסקה, והכרטיס שבידך מאפשר לך לעלות ולרדת כחפצך בתחנות השונות ולבקר באתרים הרבים בעיר. השיטה עובדת ברוב הערים הגדולות בעולם, ומניסיוננו בטיולים קודמים, למדנו שזו אחת הדרכים הטובות לגלות את העיר. כל עיר.

עולים על האוטובוס ונוסעים לתחנת ה"ויזיטור-סנטר". מבררים פרטים לגבי ההמשך ולוקחים לוחות זמנים להפלגה לוונקובר העיר. ממשיכים עם האוטובוס בסיבוב מעגלי דרך השכונות השונות בעיר, רואים את האתרים השונים, עוברים בכביש הנופי היפה שבחלק המזרחי של העיר לאורך המפרצים אוק, פול, גונזלס ורוס. עוברים ליד ביקון-היל פארק וליד "מייל זירו" – ציון תחילת ספירת הקילומטרים של הדרך הטרנס-קנדית, זו שהוחל בסלילתה אחרי מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב- 1962, לאחר 8,000 ק"מ. עוד ניסע בה רבות.

יורדים ב"תנדרבירד פארק". פארק ציפור הרעם. מוצגים פה עמודי טוטם אידיאניים יפים, שברבים מהם נראית דמותה של ציפור הרעם האגדית. מבקרים מבחוץ גם בבית הלמקן, ביתו של הרופא שהשאיר חותמו בהיסטוריה של בריטיש-קולומביה. הבית עצמו – סגור.

נכנסים לביקור במוזיאון המלכותי של בריטיש-קולומביה. ראשית דבר, מבקרים בתצוגה מעניינת עד מאוד העוסקת באוניה טיטאניק. על בנייתה, הפלגתה הראשונה והאחרונה, וטביעתה. הרבה פריטים שהועלו ממצולות ים מוצגים כאן, יחד עם הסיפור המלא כולו. לאחר מכן מבקרים בתצוגות הקבועות של המוזיאון: התפתחות חיי הטבע באיזור בריטיש-קולומביה כולל החיים במעמקי הים, תולדות האדם באיזור בריטיש-קולומביה ופרקים מן ההיסטוריה שלה והתפתחות הכלכלה. תצוגות של כלים, בגדים, בתי- מלאכה, מכרות, חיי החקלאות ועוד.

לאחר הביקור במוזיאון עולים שוב על האוטובוס ונוסעים לצ`יינטאון. לא גדולה, אך נחמדה. הרעב מציק, וקופסאות קרטון "טו גו" מלאות נודל`ס ובשר בטעמים שונים פותרות את הבעיה. ממשיכים בטיול רגלי דרך סימטת פאן-טאן למרקט-סקוור ולבסטיון-סקוור. נכנסים לקריסטמס-וילג`: חנות אדירה שכולה מוקדשת לצעצועי חג המולד. החג עדיין רחוק, אבל בחנות הרבה מבקרים שבוחנים בהשתאות את המלאי הענק והצבעוני.

חוזרים לאוטובוס, משלימים סיור רכוב נוסף ויורדים בתחנת ספינאקרס. ספינאקרס הוא פאב-מבשלה, מחלוצי מבשלות האלכוהול של העת החדשה בצפון אמריקה ופאב המבשלה העתיק ביותר בקנדה כולה. הוא מתהדר בסוגי הבירה הרבים שהוא מייצר ומזקק, במבשלת חומץ מאלט מיוחד במינו, במאפייה ובמטבח הגורמה המיוחד שלו וגם בגסטהאוז הקטן והיוקרתי שלו. נכנסים, מזמינים בהתאם להמלצת המלצר בירה סטאוט שחורה ודברי מאכל. כבוגרי טיול באירלנד, בין השאר, נוכל להעיד כי הבירה המקומית מציבה אתגר קשה ונמצאה מתמודדת ראויה לגינס האירי המקורי. כמאמר החברה: משהו-משהו. (שני סוגים נטעמו, ואף כי אחד מהם עדיף במקצת על רעהו – שניהם מצוינים.)

כטוב ליבנו בבירה, חוזרים בשביל היפה לאורך המפרץ אל ביתנו הקט על גלגלים שבקמפינג. השמש מאירה מעל (היא שוקעת כאן עתה בסביבות תשע וחצי בערב), הבתים הצפים היפים שעל המים (כן, כן, יש כאן דבר כזה. כמו באמסטרדם) מתנודדים קלות. השמיים כחולים, ומטוסי ים ממשיכים להמריא ולנחות בקצב מטורף במפרץ בין הספינות החולפות. הכל טוב.

 

יום שלישי 19 יוני 2007: עוזבים את ויקטוריה היפה ונעים צפונה על כביש A17. מגיעים לגני בוצ`ארט. מחנים את הקרוואן במקום שיועד לקרוואנים - בכל אתר ואתר יש מקום מיוחד לקרוואנים - ונכנסים. מדובר במחצבה ומפעל מלט לשעבר, מקום שמטבע הדברים איננו צפוי להיות חגיגה לעיניים. אבל לאחר שסגר שעריו הפך ביוזמת אשת המנהל הנמרצת וחובבת האסתטיקה להיפוך המוחלט: גן פרחים ענק ומרהיב עין. הוא כולל בתוכו מספר גנים: הגן השקוע, גן הוורדים, הגן היפני, הגן האיטלקי, ועוד מזרקות נהדרות, פסלים, אגמים קטנים וחוף יפיפה. חוויה יוצאת מגדר הרגיל. קשה לתאר במילים את מגוון הצבעים והגוונים, את ריחות הפרחים, את העיצוב המקסים של כל פינה ופינה. אלפי זני פרחים, שיחי נוי ועצים מסוגים שונים ומכל קצווי תבל. תערוכת פרחים ענקית ומתמדת, מן היפות ביותר שראינו אי פעם.

לאחר בילוי של למעלה משעתיים בגן אנו חוזרים בכביש מהלך של שני ק"מ בלבד ומגיעים לגן הפרפרים הסמוך. מדובר בחממה המכילה זני פרחים שהובאו לכאן ממרחק – כולם מותאמים ללחות וחום – בעיקר סחלבים ומינים דומים. בין הפרחים, הבריכות ומזרקות המים מרחפים אלפי פרפרים מכל צבע, צורה וגודל שתוכל להעלות על דעתך. מראה מצומצם יותר מגני בוצ`ארט, אך לא פחות מרהיב ומהוה השלמה נהדרת לטיול הססגוני של הבוקר.

ממשיכים צפונה. בביקורנו זה באי וונקובר לא נבקר ב"פסיפיק רים" שבחוף המערבי. אף ששמענו רבות על יופיו, הרי לאחר מסע לאורך כל החוף המערבי של ארה"ב חשבנו שכדאי שנחסוך זמן זה למקומות שונים באופיים. לפיכך, מגמת פנינו היא עתה לנאנאיימו, ממנה בכוונתנו להפליג לעיר וונקובר במעבורת.

חוזרים מרחק קצר בכביש A17, ועולים על כביש מספר 1 הטרנס-קנדי. עוברים את פסגת מאלאהט, ממנה נשקף נוף נפלא של מפרץ סיניץ`. לאורך כל הדרך תצפיות נהדרות על הנוף. באחת מהן אנו פוגשים את איירין וחברתה המטיילות באיזור: האחת היא הולנדית המתגוררת בקנדה, המזהה את הכיתוב "הולנד" על הטישרט שלי, שאכן נקנתה שם בזמנו, ומשערת בהתרגשות שאני בן ארצה הישנה. השנייה היא אמריקאית ממינסוטה. אנו מספרים להם על ביקורינו בהולנד ועל הביקור שלי במינסוטה. הן מספרות עד כמה היו רוצות לבקר בישראל ו"לראות את הארץ בה חי ישו", וכמה הן אוהבות את ישראל ומאחלות לה רק טוב.

ממשיכים בדרך ונכנסים לשיימאנוס. זוהי עיירה קטנה השוכנת לחוף המיצר, והייחוד שלה הוא בכך שרבים מקירות בתיה מצוירים בציורי ענק מאד מיוחדים, המשקפים את ההיסטוריה של העיירה והמאפיינים שלה. עבור המבקרים במקום תוכננו מסלולי הליכה בין הציורים הללו, מסלולים המסומנים פיזית על המדרכות בטביעות נעליים בצבע צהוב. כל שעליך לעשות הוא ללכת בעקבות טביעות אלה ולהתרשם מן האמנות המקומית. בסוף המסלול – מרכז העיירה הקטנה והשקטה הזו – כמה חנויות גלידה מצוינת. נסו את זו בטעם יוגורט וג`ינג`ר...

נוסעים הלאה בכביש 1A הצר יותר אך הסמוך יותר לחוף. ליד ליידיסמית (עיירה גדולה יותר מן הקודמת, אך פחות ייחודית) אנו חוזרים לכביש מס` 1 ומגיעים איתו ישירות לנאנאיימו. בגלל השעה המאוחרת יחסית מחליטים שלא לקחת את המעבורת לוונקובר עוד הערב, אלא לדחות זאת למחר בבוקר. מחפשים ומוצאים קמפינג סמוך ומתמקמים ב"ג`ינגלפוט אר-וי פארק אנד קמפגראונדס" לחניית לילה (אגב: שמתם לב כמה השמות של הקמפינגים הללו ארוכים???).

 

יום רביעי 20 יוני 2007: אנו מתכוונים לעלות על המעבורת לוונקובר של שעה 1030. נאמנים לדרכנו לא ביצענו הזמנה מוקדמת למעבורת. אנו בעד להשאיר תמיד פתח לשינויים ולא להתחייב לכלום. לכן אנו מזדרזים להקדים ולהגיע למזח המעבורות ב"דפרצ`ר ביי" שבנאנאיימו, כדי להבטיח מקום. אנו מתייצבים ב- 0845, ואכן הגענו בזמן ויש מקום במעבורת, אך היא מלאה למדי והגברת באשנב ממליצה בפנינו להיכנס עתה לתור ולא לחזור מאוחר יותר. כהכנה להפלגה עלינו לסגור את ברז הגז בקרוואן -הוראות בטיחות  עליהן מקפידים פה- ומקבלים סרט הדבקה אדום שיודבק על הברז הסגור כראייה לקיום ההוראה. ממתינים, ובינתיים מטיילים במקום.

מפליגים עם המעבורת בזמן. מגיעים להורסשו-ביי (מפרץ הפרסה), ומכאן קצרה הדרך לקמפינג שחשבנו עליו מראש: "קאפילאנו אר-וי פארק". הקמפינג פשוט יושב במקום נוח מאד מבחנתנו: בדרך מהורסשו ביי לדאונטאון וונקובר, מרחק הליכה קצר ממרכז הקניות הגדול פארק רויאל, על צומת דרכים ממנה נוח מאד לצאת הן לכיוון גשר קפילאנו, לחזור לכיוון ויסטלר, או לעלות  על כביש מס` 1. בנוסף, הוא קרוב מאד לסטנלי פארק, ממש מעבר לגשר ליונס גייט, וקל להגיע ממנו לדאונטאון. מיקום מומלץ ביותר.

עוד לפני שמגיעים לקמפינג עוברים בסניף ה- CAA הקרוב מאד, מקבילו הקנדי של מועדון הטריפל איי האמריקאי. הנמצא גם הוא בפארק רויאל. במסגרת חברותנו במ.מ.סי ישראל אנו זכאים לשירותים גם ממועדון זה. שוב מציידים אותנו בשקית גדולה גדושה מפות, ספרים וחוברות מידע על האיזור, על קמפינגים ועוד. זה המקום להזכיר כי כרטיס החברות במ.מ.סי וכרטיס טריפל איי שנלווה לחברות זו מכוח הסכמים בין המועדונים, כבר היקנה לנו הנחות כהנה וכהנה בקמפינגים ואתרי תיירות לא מעטים וכיסה כבר מזמן את דמי החברות ששילמנו עבורו. עסקה טובה ומומלצת.

מתמקמים בקמפינג ויוצאים למשך שארית היום לטיול בסביבה הקרובה, במרכז הקניות הגדול פארק רויאל וסביבותיו. (גם קצת קניות צריך לעשות.)

ואגב: הידעתם מהו "לוני"? למשל, מכונות הכביסה בקמפינג מופעלות באמצעות שני לוני... אז לידיעה: לוני הוא כינויו החביב של מטבע הדולר הקנדי. ועכשיו, גם אתם יודעים... (ומאוחר יותר הוספנו: יש גם מטבע של שני דולר, הידוע בכינויו – טוני. ואת הכינויים טוני ולוני אין מבטאים בחולם, אלא בשורוק - כמו החודש יוני.)

 

יום חמישי 21 יוני 2007: טיפות גשם קל נוקשות על גג הקרוואן. פותחים את הבוקר בצעידה נמרצת על גשר ליונס גייט, החוצה את מיצר ברארד ומחבר את צפון וונקובר לדאונטאון. גשר ארוך ותלול המזכיר במקצת את הגולדן גייט בסן-פרנציסקו. בסוף הגשר מחכה סטנלי פארק הגדול והיפה. נכנסים לתוך הפארק ומגיעים ל"פרוספקט פוינט"- הנקודה הגבוהה ביותר בסטנלי-פארק, תצפית נפלאה ממנה נשקף מראה נהדר של הגשר, של שכונות איזור צפון ומערב וונקובר, וההרים המושלגים מסביב למפרץ. ממתינים לאוטובוס של הגריי-ליין, חברה המפעילה אוטובוסי קומותיים וטרולי`ס במסלול מפותל בתוך הדאונטאון וסביבותיה. שוב, כמו בויקטוריה, "הופ-און-הופ-אוף". הכרטיס תקף ליומיים וכולל גם כרטיס הפלגה. פרטים בהמשך.

מסיירים בנסיעה בסטנלי פארק וממשיכים לאינגליש ביי. ממנו - לאי גראנוויל, ליילטאון ולצ`יינטאון. ממשיכים לגאסטאון ויורדים בקנדה פלייס. מכאן - הסיור הוא רגלי. מטיילים בכיכר קנדה דמוית ספינת המפרשים, עולים לתצפית של "הרבור סנטר", ממנה נשקף נוף מרהיב של כל העיר ופרבריה, כולל המפרצים והנהרות סביב. ממשיכים לגאסטאון ולרח` ווטר. רחוב יפה, רצוף חנויות ועצים, סלסילות פרחים תלויות בכל מקום. פנסי גז מקוריים. מגיעים לשעון הקיטור - העובד בעזרת קיטור ממש ופולט סילון אדים כמו קטר קטן. מגיעים לכיכר "מייפל טרי" ופוגשים בפסלו של ג`ק הפטפטן (גאסי ג`ק), מפעיל המסבאה הראשונה שהעניק את כינויו לרובע כולו.

הולכים לבקר בצ`יינטאון, שאומרים עליה כאן שהיא שנייה בגודלה רק לזו שבסן-פרנציסקו. ייתכן. מכל מקום, תמיד אנו מגיעים לצ`יינטאון בערים השונות בשעות הצהריים (לא במקרה), ותמיד מתעורר שם הרעב (לא במקרה כבר אמרנו?). נכנסים לאחת המסעדות המקומיות – "מיצי החדשה" (בחיי שזהו שמה) ואוכלים ארוחה סינית טעימה וגדולה...

עולים על האוטובוס (הופ-און...) ונוסעים לגלריית האומנות שברחוב הו. ממש לידה מתקיים פסטיבל אבורג`יני לכבוד ילידי אוסטרליה: במה, הופעות, דוכנים. בשעה שהגענו הקהל עדיין דליל, אך מאוחר יותר נעבור כאן שוב ונראה כי גדל והשתלהב. ממשיכים לכיכר רובסון היפה, וממנה לספרייה הציבורית – בניין שעוצב ע"י האדריכל הישראלי משה ספדי. נכנסים לבקר. מבנה מיוחד מאד המורכב ממספר חלקים: האחר מעוגל ומזכיר את הקולוסיאום ברומא, השני בצורת חצי ירח. השניים מחוברים חלקית בתקרת זכוכית גבוהה היוצרת מעין מדרחוב מקורה ומעליהם כצריח בנין רב קומות. משם ממשיכים לאצטדיון "בי.סי. פלייס". האצטדיון המקורה הנחשב לגדול בעולם. אבל לא הורשינו להיכנס ולראותו מבפנים.

ממשיכים סיור רכוב ברובעים שטרם הגענו אליהם. מחר נמשיך. בינתיים חוזרים עם האוטובוס לפרוספקט פוינט. המראות הנשקפים שונים עכשיו, כי במהלך היום התבהר, יצאה השמש, ואף עברה מזרח למערב. טועמים מן הגלידה "המפורסמת בעולם כולו" של פרוספקט פוינט (כמו גלידת תל-חנן שלנו. לא יותר.), וצועדים חזרה עלי גשר ליונס גייט לקמפינג.

 

יום שישי 22 יוני 2007: התחלת היום כמו אתמול: "טיפות גשם קל נוקשות על גג הקרוואן. פותחים את הבוקר בצעידה נמרצת על גשר ליונס גייט..." הפעם הגשם הוא קצת יותר חזק. עולים שוב בפרוספקט פוינט על האוטובוס המפורסם שלנו, ומקץ נסיעה קצרה מגיעים לאינגליש ביי ושם יורדים, כדי ללכת קצרות למזח המעבורות הקטן של פאלס קריק. גם כאן מתרוצצות המעבורות הקטנות ברחבי המפרץ, כמו בויקטוריה. אחת מהן לוקחת אותנו לחצי האי גראנוויל, בו החלטנו לבלות את שעות הבוקר והצהריים.

גראנוויל הוא מקום לא גדול: רובע ובו מספר רחובות שמעליו נמתח גשר גראנוויל. המקום תוסס ועליז. ריכוז גדול של חנויות, בתי קפה, שווקים ומקומות בילוי. ראשית דבר הולכים לשוטט בשוק המקורה והגדול "פאבליק מרקט". שלל דוכנים מסודר וצבעוני הכולל כמעט כל שתרצה: פירות וירקות, דגים ופירות ים מכל סוג ובכל סגנון, דברי מאפה ועוגות, גבינות וסלטים, תבלינים ורטבים, קטניות ופאסטה, קפה ותה - עשרות רבות של סוגים, דברי מאכל מוכנים מכל סוג ומגוון, מזכרות ודברי נוי ועוד. הכל מסודר בטוב טעם, נקי וקורץ לעין. פשוט נחמד לשוטט, לראות, לקנות ולטעום. לארוחת בוקר (שנייה, אחרי זו שבקרוואן) אנו מכרסמים מקלות לחם גבינה איטלקיים ולחם תירס ובצל, טריים וריחניים להפליא, ומקנחים בשקית דובדבנים.

ממשיכים את הסיור בין חנויות הרובע. מבקרים במבשלת בירה מקומית,  מציצים לנפחיה בה מעצב אחד העובדים פטישים גדולים אותם הוא מוציא מן התנור ובעודם מלובנים הוא מחשל אותם בדפיקות לפי קצב. בשוק הדגים תוכלו למצוא את כל סוגי הרכיכות, צדפות, סרטנים ודגים העולים על דעתכם – חלקם חיים בתוך בריכות מים וחלקם נדוגו זה מקרוב ומונחים על ערימות קרח גרוס. בסמוך נמצאת המרינה הגדולה, וממש מולנו בוחרים אנשים מערימת סרטנים גדולה שמציע להם אחד מהדייגים המקומיים. ואז אנו מגלים גם את "המוסד הפאסיפי לאומנויות קולינאריות": מדובר במוסד שהוא תערובת של בית-ספר לבישול, מאפייה (או נכון יותר – סטודיו לעיצוב עוגות...), מסעדה ושמונה מטבחי אימון גדולים. במגוון קורסים ותכניות לימוד לומדים שם טבחי העתיד איך להפוך לשפים או לקונדיטורים דגולים. את תוצאות מאמציהם ניתן לאכול מדי יום במסעדה שבמקום – כשהתפריט, המשתנה מדי יום לפי תכנית הלימודים והמנות שבושלו, כולל רשימה ארוכה של מאכלי גורמה במחיר שווה לכל נפש. המלצרים הם התלמידים עצמם. יש גם דוכן לממכר העוגות הנפלאות שמכינים שם. מול חלון זכוכית גדול צפינו מלאי התפעלות במלאכתו של קונדיטור אמן המעצב עוגות חתונה, ומי שלא ראה אותו במלאכתו לא מבין עד כמה אפייה ואומנות קשורים זה לזה.

לקראת צהריים חוזרים לדוכני המזון הבינלאומיים שבשוק. נגה מזמינה מנה הכוללת כיסונים עם מילויים שונים וכרוב ממולא, ואני בוחר במנה הודית מתובלת היטב עם שני סוגי תבשיל המלווים באורז. לקינוח – סלט פירות. אף שאת מרבית ארוחותינו אנו אוכלים בקרוואן, הרי לטעום מן המאכלים בכל מקום בו אנו מטיילים זה חלק לא פחות חשוב משאר הטיול ומהנה כמובן בזכות עצמו.

בשעות אחר הצהריים חוזרים לאוטובוס שלנו העובר בעיר. משלימים את הסיור בעוד מספר מקומות שלא ראינו, כולל בסטנלי פארק, ואחר כך חוזרים לקמפינג. מחר מתחילים לנוע לכיוון הרי הרוקי.

 

יום ‏שבת 23 יוני 2007: לפנינו היום נסיעה ממושכת. אמש ערכנו דיון על המשך המסלול לכיוון הרוקי`ס. בגדול, אנו רוצים לנוע צפונה ואחר-כך מזרחה, לכיוון הפארק הלאומי באנף ואחריו לקלגרי, ממנה נמשיך שוב לצפון-מערב. התלבטנו בין כביש 99 לכוון ויסטלר וממנו לקמלופס והלאה, או כביש מס` 1 מהופ צפונה, דרך "הל`ס-גייט" וליטון, ואז מזרחה. לבסוף הוחלט לדחות את ההתלבטות: ממילא המסלול הוא מעגלי ועלינו לשוב לדרום-מערב במטרה לחזור לארה"ב להחזיר את הקרוואן בסיאטל בעוד כשבועיים וחצי. כרגע, מסגרת הזמן מאד מוגדרת ויש לתכנן מסלול על-פיה. החלטנו פשוט לנוע לכיוון הרוקי`ס כמה שיותר קצר וישיר, ובדרך חזרה, כשנדע כמה זמן נשאר לנו, נבחר באחת מן האופציות חזרה.

מתחילים לפיכך בנסיעה בכביש הטרנס-קנדי לכיוון מזרח. קצת אחרי רוזדייל רואים את מפלי בריידל צונחים מן הצוקים. מגיעים להופ, וממנה ישירות לצפון-מזרח בכביש המהיר מס` 5. נוסעים לאורך נהר קוקיהלה והאגם. צריך לציין שכביש 5 בקטע זה הוא כביש אגרה, ובשלב מסוים צריך לעצור ליד עמדת הגבייה ולשלם 10 דולר למכונית פרטית או קרוואן. הכביש מטפס לגבהים וחוזר ויורד.

ואז, מגיעים לנקודת-זמן אשר תרשם כפרק מזהיר בדברי הימים של טיולינו בקרוואנים בפרט, ובתולדות המשפחה בכלל. נגה מסכימה לנהוג בקרוואן הגדול ובמפחיד. האישה מניעה, משלבת לדרייב (הרכב אוטומטי, אלא מה...) וראה זה פלא: נוסעים! ממש כרגיל! מסתבר לה חיש מהר שלמרות שהוא די גדול בהשוואה למה שהיא רגילה לנהוג בו, השד בכלל לא נורא. אז זהו. מעכשיו לא יעזרו לה שום תירוצים.

חולפים במריט. נוסעים ליד אגם ניקולא. לבסוף מתחברים עם כביש מס` 1 בקטע בו הוא משותף עם כביש 97 ונוסעים מזרחה. חולפים ליד קאמלופס, סורנטו, סאלמון-ארם ולבסוף, קצת אחרי סיקאמוס, בוחרים בקמפינג חביב בשם "הומסטד קמפגראונד אר-וי" הנמצא ליד נהר סאלמון-ארם. מקום נחמד – אבל יתושים בגודל של מטוסים. מזל שיש רשתות בכל חלונות הקרוואן.

סה"כ היה יום נסיעה ממושך, אך לא עמוס יותר מדי. היו כמה הפסקות בדרך, גם לקניות ולארוחת צהריים, ולמעלה מ-650 ק"מ. הכבישים, כולל כביש 5 המהיר, עוברים בנופים יפים. גם ימי נסיעה נטו הם חלק מטיול שכזה. בכלל לא נורא.

 

יום ראשון 24 יוני 2007: יוצאים מן הקמפינג מזרחה בכביש מס` 1 מיודענו, ונוסעים לרבלסטוק. מסיירים קלות בעיירה הנחמדה והשלווה, עוצרים במרכז מידע לתיירים ומקבלים חומר רקע. ממשיכים לביקור ב"רבלסטוק דאם" - הסכר הקרוב העוצר חלק ממימיו של נהר קולומביה. הסיור הוא חינם, אבל אסור להיכנס עם תיק כלשהו או עם מכשיר אלקטרוני מכל סוג. המשמעות היא שהלפטופ, ג`יפי, המצלמה והטלפונים הסלולאריים יישארו ברכב במגרש החנייה ללא השגחה. "אף פעם לא גנבו אצלנו" אומרת הבחורה הנחמדה שבדלפק, אך אנו לא מוכנים להיות אלה שייכנסו להיסטוריה המקומית בתור אלה ש"בפעם הראשונה". יותר מדי סקיוריטי עבורנו, ונראה שהסכר לא מצדיק את הסיכון. ממשיכים.

העלייה להר רבלסטוק, שהוא פארק לאומי בזכות עצמו, פתוחה חלקית בלבד. הגישה למקומות הגבוהים יותר עדיין חסומה בשל השלגים. אז כל שנותר לנו הוא להמשיך.

מהר מאד נכנסים לתחומו של הפארק הלאומי גליישר. זה שכאן. לא זה שבמונטנה-ארה"ב. נוסעים בנוף מרהיב של יערות והרים עטורי שלג במעלה התלול. בפסגה אנו מגיעים ל"רוג`רס פאס". מעבר רוג`רס. יש במקום מרכז מבקרים, ובו אנו רוכשים לראשונה את כרטיס המנוי השנתי ל"נשיונל פארקס" של קנדה. יש לנו שבועיים בערך לטייל בהרי הרוקי, ובסופם נדע אם עלות הכרטיס הצדיקה את עצמה או שהיינו צריכים לשלם עבור כל יום בנפרד. הנופים במעבר רוג`רס - פשוט אדירים.

מתחילים להתקדם לעבר העיר גולדן, עוברים אותה וממשיכים לתוך הפארק הלאומי יוהו. תחנה ראשונה בפארק: מפלי וואפטה. נכנסים עם הקרוואן, בזהירות, לדרך עפר בוצית. מדי פעם יורד גשם. מקץ שני ק"מ מגיעים למגרש חנייה קטן, וממנו יוצא שביל רגלי למפלים. קרוב לשניים וחצי ק"מ לכל כיוון. טיול קצר של חמישה ק"מ אחרי יום וחצי של נסיעה, ממריץ את מחזור הדם. הולכים קצת בבוץ וקצת בגשם, אבל יופי של נופים וצמחייה. לבסוף מגיעים למפל האדיר שבנהר ביברפוט. צופים מלמעלה ואחר כך יורדים לצפות בו מן התחתית. שצף קצף מרשים של מיים.

חוזרים לרכב וממשיכים בכביש 1 בין הרים זקופים. המעלה תלול, יותר ריכוזי שלג. יותר קר. לבסוף מגיעים לעיירה חמודה וקטנה בשם פילד. נכנסים למרכז המבקרים של יוהו פארק, ולאחר קבלת חומר רקע וסיור במוזיאון הקטן נוסעים לאגם אמרלד. איזמרגד ירקרק של מים שלווים בין ההרים. מבקרים גם בגשר הטבעי שנוצר במקום: מימי "קיקינג הורס ריבר" חצבו מעבר מתחת לסלע ומפל שוטף תחתיו.

התחנה הבאה היא מפלי טאקאקאו. עולים עם הקרוואן בכביש מתפתל וצר לארצות השלג, ומגיעים למפל היפה, השלישי בגודלו בקנדה כולה. המים נופלים על מדרגת אבן ענקית, מזנקים ממנה לחלל האוויר ונוחתים בתחתית ברעם מחריש אוזניים. די. כבר אין יותר סופרלטיבים לתאר את המראה.

וזהו להיום. השעה כבר מאוחרת. במהלך היום עברנו לאזור זמן ההרים כאשר נכנסנו לפארק יוהו, והזזנו את השעון שעה אחת קדימה. גם נסענו כשלוש-מאות קילומטרים. גם ראינו משהו. נכנסים לקמפינג "מונארך" - שהוא קמפינג ציבורי של הפארק, ללא חיבורים כלל אבל בטבע, בין עצים ומתחת לצוק הקתידראל העצום. מתמקמים ללילה. מפעילים את הגנראטור קצרות לצורך הספקת חשמל למחשב. תיכף נכבה אותו וניכנס לשלוות הלילה. אולי סוף-סוף יגיע דוב לביקור?

 

יום שני 25 יוני 2007: לא. גם הלילה לא הגיע דוב לבקרנו. מאחר ולא היו לנו חיבורים הלילה, אנו עושים ביקור בוקר ב"דאמפ-סטיישן" הקרובה, שהיא כאמור תחנה מיוחדת לריקון הביוב ומילוי מים טריים. גם היום סגרירי למדי וגשם מטפטף מדי פעם. יוצאים מוקדם בדרכנו ללייק-לואיז כדי להקדים את ההמונים הנוהגים לפקוד את המקום. ראשית דבר פוקדים נקודת תצפית מול "המנהרה הספירלית", שהוקמה ב- 1909 כדי להפחית את השיפוע התלול בו הייתה בנויה עד אז  מסילת הברזל הפאסיפית הקנדית. במקום שילוט ובו סיפור המעשה המעניין. לאחר 27 קילומטרים קצרים אנו מגיעים למרכז המבקרים ב"סמסון מול", מקבלים חומר וממשיכים לאגם עצמו. ניגשים אליו ממגרש החנייה הגדול שליד המלון המפורסם "שאטו לייק לואיז", ובאחת נגלה לפתע האגם במלוא הדרו על מימיו הירוקים והחלקים והקרחונים העצומים המתנשאים מעליו. אחרי זמן הסתגלות קצר למראה הנפלא, יוצאים לטיול רגלי לקצהו השני של האגם וחזרה. למרות היום הסגרירי שבולע קצת את הצבעים, למרות הערפילים הכבדים שמכסים חליפות את הקרחונים, המראה הוא בלתי נשכח.

לאחר הטיול ממשיכים לאגם השני המפורסם קצת פחות, לייק מוריין. יודעי דבר מבטיחים לנו שאינו נופל ביופיו משכנו המפורסם יותר. בדרך פוקדת אותנו סופת ברד קצרה, אך כשמגיעים ללייק מוריין מתייצב מזג האוויר ואיננו פוגע בהנאתנו מן המראות. העמק מסביבנו נקרא "וואלי אוף דה-טן-פיקס": עשרה הרי צוקים, פיקים מחודדים ומנומרים רצועות שלג עבות, מקיפים את האגם השלו. על המדרונות וחוף האגם יערות של עצי מחט. שוב מטיילים סביב, מצלמים, והעיקר – פשוט מתבוננים ונהנים מן הנוף.

לקראת הצהריים יוצאים בדרכנו לקלגרי בכביש 1 מיודענו. את הכביש המקביל לו, "באו-וואלי פארקווי" נשתדל לעשות בדרך חזרה. נוסעים 179 ק"מ דרך באנף, קאנמור ומורליי. מזג האוויר מתעתע: לעיתים מתבהר חלקית, ולעיתים גשם עז וערפילים. לפנות ערב מגיעים לקמפינג במבואות קלגרי בשם "קלגרי ווסט קמפגראונד". הקמפינג ממוקם ממש ליד "קנדה אולימפיק פארק", בו התקיימו משחקי ספורט החורף האולימפיים ב- 1988. מתמקמים. לאחר קרוב לשבוע יש אינטרנט אלחוטי, ומנצלים אותו למיילים ולעדכונים.

 

יום שלישי 26 יוני 2007: הבוקר קמים לבוקר מקסים. שמש זורחת ואין ענן בשמיים. נערכים לבלות את היום בעיר. הקמפינג מפעיל שאטל בתשלום, היוצא ב- 1000 מן הקמפינג לעיר, ומחזיר אותך חזרה סמוך ל-1900. נוסעים, ויורדים ליד הכניסה למוזיאון גלנבאו. אנו מעוניינים לבקר בו, אבל נדחה זאת לאחר הצהריים.

מטיילים בעיר. פותחים במגדל "קלגרי טאוור", ממנו נשקף נוף מרהיב של העיר וסביבותיה. קלגרי היא עיר פתוחה ומרווחת המשתרעת על שטח עצום. מהמגדל יש הזדמנות להתרשם היטב מן הנוף ואף לתכנן מלמעלה את מסלול הסיור. צופים גם ב"סטמפיד פארק". לצערנו לא ייצא לנו להשתתף באירוע הסטמפיד השנתי המפורסם כאן שמתחיל רק בעוד כעשרה ימים, אף כי העיר כולה נראית כבר כערוכה לו. יורדים וממשיכים דרך רחוב סנטר לכל אורכו, דרך צ`יינטאון, עד ל"או-קלייר-מרקט", המתגלה כקניון משעמם במקום השוק הנחמד שציפינו למצוא בו.  בהמשך המסלול בעיר פוקדים כל מיני אתרים וכתובות כמו הסיטי-הול, ככרות ומבנים בולטים ומושכי עין. מגיעים לבנין משרד החינוך וצופים בפסלי "משפחת האדם" הגבוהים והנפלאים. הולכים לאורך הפארק שבצד נהר באו עד קרוב למקום מפגשו עם נהר אלבאו. כאן, במקום זה, הוקמה ב- 1875 "פורט קלגרי", המצודה המשטרתית שהחלה את עידן ההתיישבות במקום וממנה צמחה העיר הגדולה. כיום יש שם שיחזור של חלק מן המצודה, ומוזיאון מעניין למדי בו אנו מסיירים המנציח את תולדות ה-"נורט-ווסט מאונטד-פוליס", המשטרה האמיצה ששמרה על הביטחון באיזור הנורט-ווסט כולו ואבטחה את הקמת מסילת הברזל הפסיפית הקנדית, זו שהביאה למעשה ליישובו ולפיתוחו של האיזור כולו.

משם אנו חוזרים למוזיאון גלנבאו. יש במקום תצוגה של פיסול עתיק ממזרח אסיה – הודו, יפן, תאילנד, קוריאה ועוד. תצוגה מעניינת למדי. ממשיכים לתצוגה הבאה, המספרת את סיפורם של האינדיאנים המקומיים – הביגפוט. תצוגה המבוססת על פריטי אומנות יפים, עדויות, מיתולוגיה וסיפורי עם. בסופו של דבר אתה יוצא במחשבה קורעת לב על תרבות נפלאה ומורשת שנכחדה למעשה בפועל כתוצאה מהתיישבות האדם הלבן. תצוגות נוספות במוזיאון: פרקים מן ההיסטוריה של אלברטה בכלל ושל העיר קלגרי בפרט, גיבוריה ותולדותיה, תצוגה מאד מעניינת העוסקת במינרלים, תצוגה בנושא הרכבת הפסיפית הקנדית, תצוגת תרבות עמי אפריקה, תצוגה העוסקת בהתפתחות ה"לוחם" בתרבויות השונות, ותערוכת ציורים. מוזיאון מאד מעניין ומומלץ.

עוד קצת הליכה ברגל, עוד מקומות. פוקדים את האולימפיק פלאזה על מזרקותיה ופסלי "חמשת המפורסמות": החמש שהביאו בעשור השלישי של המאה העשרים להכרה חוקית כאן בכך שגם נשים הן "בני-אדם" (המינוח "פרסון" שבחוק התייחס עד אז רק לגברים)... שותים קפה במדרחוב "סטפן אבניו ווק" ולא תאמינו: אוכלים עוגת מרשמלו וחמאת בוטנים (!). בטעות כמובן. זה נראה כמו פאי אגוזים ואנחנו, חכמים בלילה, הזמנו אותה בלי לוודא מהי. זה טעים בדיוק כפי שזה נשמע...

לבסוף נגמר היום. תמיד מוקדם מדי. השאטל מגיע לאסוף אותנו ולהחזירנו לקמפינג.

 

יום רביעי 27 יוני 2007: מתחילים לנוע מערבה וצפונה לעבר פארק באנף. נוסעים חזרה 120 ק"מ על כביש טראנס-קנדה מספר 1 שלמדנו כאמור להכירו ולחבבו. הבוקר רואים את נופיו יפים יותר ממה שראינו בדרכנו לכיוון קלגרי, שכן מזג האוויר ממשיך להאיר לנו פנים. מגיעים לעיר באנף ונכנסים למרכזה. הרחוב הראשי, באנף אבניו, שבימים כתיקונם וודאי חביב ונעים, הפוך עכשיו כולו בשל עבודות חפירה ובינוי הנערכות לכל אורכו. כהרגלנו מבקרים במשרד המידע לתיירים ואוספים חומר והמלצות תיור. משוטטים קצת בעיר ועורכים קניות של דברי מזון נחוצים, ונעים לתחנה הראשונה בעיר – מפלי באו על נהר באו. מתרשמים מן המפלים היפים השווים ביקור.

ממשיכים משם במעלה בכביש העולה לעבר תחנת הגונדולה של באנף. גונדולה כאן איננה זו שבמשמעות הוונציאנית, אלא גונדולות של רכבל שמעלה אותנו חיש לתחנת הפיסגה של הר סולפור בגובה 2,285 מטרים. המראות מכאן עוצרי נשימה: העיר באנף, האגמים והנהר המקיפים אותה, יערות עצי המחט ופסגות ההרים המושלגות – הכל על כף יד. עלייה קצרה אך מעייפת במקצת על מדרגות עץ רבות מביאה אותנו לפיק עצמו. ממוקמת שם תחנה ישנה למדידת קרינת השמש, חלק מפרויקט שנערך בשנות החמישים. המראות כמובן, רק משדרגים את עצמם.

לאחר שיורדים ברכבל ואוכלים צהריים, נוסעים לאזור הקמפינגים שבטאנל-מאונטיין בצפון-מזרחה של העיר, לשריין מקום ללילה. בדרך פוגשים בעדר איילים ממש על הכביש. לאחר הרישום בקמפינג, יוצאים וממשיכים בנסיעה לעבר שלושת האגמים הסמוכים. אבל לפני כן: קרוב לקמפינג ישנו אתר המופיע ברשימת האתרים המומלצים של באנף: "ההודוס". מדובר בתופעת טבע – עמודי סלע אשר עוצבו בשל האירוזיה ונראים כפסלי טבע מיוחדים. מלאי ציפייה אנו נגשים לתצפית לראותם ומבחינים בכמה סלעים מחודדים קטנים למטה במורד משמאל, שאם לא היו מספרים לנו עליהם, בקושי היינו מבחינים בהם. הצחיקו אותנו. אנו – בוגרי מדבריות נוודה, יוטה ואריזונה - נתלהב מכמה עמודי אבן? ועוד בפארק שנופיו הטבעיים האחרים יפים כל כך? אז על ההודוס אפשר לוותר.

מגיעים לאגמים. ראשון הוא אגם מינוואנקה, הגדול מבין השלושה, אשר נוצר בשני מהלכים כתוצאה מהקמת סכרים על נהר קסקייד. אחריו אנו מגיעים ל"טו-ג`ק לייק" (אגם דאבל ג`ק בעברית...), והשלישי והאחרון הוא אגם ג`ונסון. שלושתם יפים ומיוחדים, וכביש העובר ביניהם מקיף את האזור המיוחד הזה. בדרכנו עוצר אותנו עדר קטן של "ביגהורן שיפס" – כבשי הבר בעלי הקרניים העגולות והמסולסלות. ואחריו עוד להקה קטנה. הם הורגלו שלא לפחד מבני אדם שאינם פוגעים בהם לרעה, וכשאתה מנסה לצלם אותם הם אינם בורחים ואפילו (בי נשבעתי...) מחייכים לפעמים למצלמה.

התחנה הבאה לקראת סופו של יום היא הר נורקיי. הקרוואן מטפס מעלה בכביש המתפתל והתלול. למעלה ישנה תחנת סקי פעילה מאד בחורף עם רכבל כיסא בעזרתו מטפסים הגולשים לראשי המסלולים שממול. בעונה שלנו אין כבר סקי, אבל עדיין יש תצפית נפלאה על העיר וסביבותיה. ראינו אותה הבוקר מהר סולפור שבדרומה, ועכשיו המראה הוא מעבר לכביש טראנס קנדה – כלומר מצפונה. הנופים המרהיבים משלימים זה את רעהו.

נוסעים לקמפינג בטאנל-מאונטיין. מתחברים – רק לחשמל הפעם, אין בקמפינג זה חיבורים נוספים. מבשלים ארוחה. בתפריט הערב: נתחי בשר ברוטב, אורז בברוקולי ופירות-יבשים וכרגיל, סלט ירקות ישראלי מתובל בשמן זית וכו`. נו????

 

יום חמישי 28 יוני 2007: היום ראינו דוב. ואפילו פעמיים. אך אל נקדים את המאוחר. יוצאים בבוקר מן הקמפינג ישירות לכביש 1, אבל לאחר קילומטרים ספורים אנו שוברים ימינה לכביש A1 או בשמו המלא "באו וואלי פארקווי". כביש צר ונוח פחות אך יפה מאד המוביל אותנו לערוץ נחל ג`ונסטון. מחנים את הקרוואן במגרש החנייה ויוצאים במסלול רגלי לאורך הערוץ על שביל כבוש בחלקו ותלוי על קירות הקניון בחלקו האחר. לאחר קצת יותר מקילומטר מגיעים למפלים התחתיים של הקניון שוצפים וקוצפים הם נשקפים מגשר קטן שמולם ואפשר להיכנס כמעט ממש אל תוכם דרך מערה חצובה בסלע. הדרך רצופה שיחי ורד הבר ופרחים רבים נוספים בנוסף לעצי המחט הגבוהים.

חוזרים חזרה לקרוואן, ודרך צומת הקסטל (באמת: היא נקראת קאסטל-ג`נקשן...) אנו מתחברים חזרה לכביש מס` 1 המאוחד כאן עם כביש נוסף הנקרא 93. כביש זה הוא מטרתנו העיקרית מרגע זה. ואכן, עוד קצת לצפון-מערב ואחרי לייק-לואיז (שביקרנו בו כבר כזכור) ישנה התפצלות: כביש 1 פונה לכיוון פילד ויוהו-פארק שם כבר היינו, ואנו ממשיכים צפונה בכביש מס` 93 הנקרא מכאן ולהבא "דה אייספילד`ס פארקווי". שמו יותר ממרמז על המראות הצפויים בדרך.

עוברים ליד "הקטור לייק". וכאן, על הכביש הראשי, מגלים בצד הדרך את הדוב השחור הראשון שלנו במסע הזה. הוא מטייל לו לאיטו עד הרגע שהוא מבחין שמנסים לצלם אותו ואז חותך לתוך היער ונעלם. כמובן שלא הספקנו לצלמו. אישה שיצאה מרכב נוסף שעצר במקום הייתה ברת מזל יותר. בחיוך היא אומרת: "השגתי את התחת שלו" ומראה את המצלמה...

מבצעים תצפית נפלאה על הקרחון הראשון היום: הקראופוט - רגל העורב - המתנשא ממש מעלינו. בעבר היו לו שלוש שלוחות והוא נראה כרגל של עורב. היום נשארו רק שתיים מהן. ממשיכים לתצפיות על ה"באו-לייק", שבמימיו הירוקים-כחולים נשקפים ההרים עטורי הקרחונים והשלג שמסביב. עולים בטיול רגלי קצר ותלול ל"פייטו לייק", המקבל את מימיו מקרחון פייטו שבגובה 2970 מטרים. מדובר באגם שצבעו צבע טורקיז עמוק. לא-לא, אין הכוונה למים בצבע טורקיז. זה ממש נראה כטורקיז לצביעה, נוזל סמיך שכזה שנשפך מקופסאות צבע. צבע כזה לא ראינו עדיין - וראינו לא מעט אגמים תכולי-עין!

בהמשך הדרך אנו פוגשים באגם ווטרפול היפה, ומיד לאחריו חנייה קטנה נוספת, ממנה מתפתל שביל היורד לערוץ המיסטיה. זהו נחל שוצף היונק את מימיו מאגם ווטרפול. מהירות וכמות הזרימה מחד, והנתונים הגיאולוגיים שמסביב מאידך, גרמו למים לחצוב בסלע ערוץ צר, עמוק ומתפתל בו הם זורמים ברעש אדיר. גם המראה – אדיר ונדיר. הפסקת התרשמות ארוכה ופונים להמשיך בדרכנו. ואחר-כך? פוגשים את הדוב השני. כמה מכוניות שעצרו בצד הדרך וצלמים חובבים לידם מסיבות את תשומת ליבנו אליו. שוב, כמו הקודם, הוא מהלך בצד הדרך, בגבול יער עצי המחט שמימין ולועס לו קצת ענפים שתלש. הפעם הצלחנו לתפוש אותו (חלקית לפחות...) במצלמתנו, אך משנוספו מכוניות נוספות הוא נעלם ביער כמו קודמו. ממש אוהבי פרטיות החיות הללו.

ממשיכים, וחולפים לצד קיר סלע עצום של הר סיירוס ממנו ניגרים מפלים דקים ורבים. מכאן שמו "ויפינג-וול", "כותל הדמעות". בינתיים הפך היום לגשום, ובגשם מטריד מעט אנו עוצרים לצפות במפלי בריידלוויל. ממשיכים דרך מעבר סנוופטה המוקף הרים עצומים עם שלג-עד בגובה 2035 מ` - וזהו הגבול בין פארק באנף לפארק ג`ספר. בינתיים אנו מתקרבים לקרחון קולומביה, ומאחר ויש לנו תכניות לגביו והיום כבר קצר מכדי לבצעם עתה, נכנסים לקמפינג ביער העונה לשם "ווילקוקס קריק". כרגיל בקמפינג קלאסי של פארקים, אין כאן חיבורים. הכל ממקורותינו. נרשמים עצמאית בכניסה באמצעות הכנסת כסף במעטפה המשולשלת לתיבת ברזל. רק שולחן פיקניק בכל סייט, היער היפה מסביב, ושלוחה של קרחון קולומביה מלבינה מעלינו.

 

יום שישי 29 יוני 2007: שלושה ק"מ בהמשך הכביש לאחר שיוצאים מן הקמפינג, ואנו מגיעים לקרחון אטאבאסקה. מדובר בשלוחה ענקית של שדה הקרח קולומביה. ראשית דבר פונים ישר לקרחון. אנו כמעט לבד. מוקדם למדי בבוקר, ולא הרבה באים לעשות את המסלול הרגלי. הולכים במעלה השביל התלול עד לקרחון עצמו דרך שלוליות שלג. מראה הקרחון מרהיב. הקרח הירוק העמוק נוצץ בשל שמש הבוקר למרות שכבת שלג וקרח נמס המונחת מעליו. על הקרח עצמו אסור ללכת, בשל תופעת אביב מוכרת: יש בקרח נקיקים עמוקים המוסתרים ע"י "גשרי" שלג בלתי יציב. לא ניתן לראות אותם לפני שצנחת לתוך אחד מהם ואם זה קורה, סיכוייך קלושים. שלטים רבים מסביב מזהירים באמצעות סיפורי אימה מניסיון ללכת על הקרח, תוך אזכור העובדה שכל שלושת ניסיונות החילוץ שנעשו בשנים האחרונות על הקרחון נסתיימו בכישלון...

חוזרים, ופונים למרכז המבקרים הסמוך. רוכשים כרטיסים לטיול ממונע על הקרחון. אוטובוס שאטל מעביר אותנו למגרש חנייה גבוה ליד הקרחון, ומשם נמשכת הדרך על הקרחון עצמו באמצעות מפלצות ענק: מעין אוטובוסים גדולים בעלי גלגלים עצומים ורחבים הבנויים לתנועה על הקרח. נעים עם הרכב הזה לתוך הקרחון עצמו ולבסוף יורדים במקום שהוגדר לכך. שוב, אסור לעבור את השטח המסומן. מתרשמים, מצלמים, שותים מי קרחון מומסים ישירות מן המקור, וקופאים קצת ברוח הקרה שהחלה לנשב. נפלא מסביב, רק חבל ששוב מתקדרים השמיים והערפילים והגשם מתחילים לחזור.

המשך היום הוא המשך כביש 93 צפונה. נוסעים לאט וכל פעם, לפעמים כל כמה דקות, עוצרים לתצפיות על ההרים העצומים והמושלגים ועל הנוף המרהיב. כל הדרך, אבל ממש כל הדרך, מחפשים בשוליים חיות בר ובעיקר דובים. עוברים ליד מפלי טאנגל. צופים על קרחון סטאטפילד. לאורך הדרך זורם נהר סנוואפטה, ואנו מגיעים למפליו היפים במקום בו הוא מתחבר עם נהר אטאבאסקה. ממשיכים הלאה לאורך הנהר המאוחד עד למפלי אטאבאסקה המרשימים. הכביש הזה הוא אחד הכבישים היפים ביותר שראינו מעודנו.

בשעות אחה"צ מתקרבים לג`אספר. חושבים להתמקם בקמפינג קרוב וללכת לבקר בעיר עצמה. סמוך לג`אספר ישנם שני קמפינגים גדולים, וויסטלרס ווואפיטי, המונים יחד כאלף מאה וחמישים מקומות. אפילו בסוף שבוע המתחיל היום לא חשבנו שתהיה בעיה אם נבוא מוקדם. טעינו. יום ראשון הקרוב הוא קנדה-דיי, וכולם יוצאים לטבע. אין מקום בקמפינגים בכל איזור ג`אספר, כולל המרוחקים יותר אליהם ניסינו לפנות. בסופו של דבר אנו עוברים את ג`אספר בכביש 16 לכיוון צפון-מזרח, ולאחר קרוב לעשרים ק"מ מגיעים ל"סנרינג אוברפלאו קמפגראונד". אוברפלאו קמפגראונד הוא מה ששמור לעיתות לחץ מיוחדות, כשהקמפינגים הרגילים פשוט אינם מספיקים בשל ההצפה. מדובר פשוט בשטח פתוח בטבע השייך לרשות הפארקים הלאומיים, שלא הוכשרו בו אפילו סייטים. תמורת $9.90 אתה מקבל את הזכות להיכנס לשטח ולחנות פשוט במקום הטוב בעיניך. גם כאן די מלא אבל כשמדובר ב"אוברפלאו" קמפינג, הרעיון הוא שתמיד ימצאו מספר מטרים רבועים לעוד קרוואן או אוהל. בוחרים (אחרי הרבה ניסיונות) פינה פחות או יותר ישרה להחנות בה את הקרוואן כך שלא נתגלגל בלילה מן המיטה, ומתמקמים. ברור שלא רק שירותים כלשהם אין כאן, אלא גם קשר סלולארי או אינטרנט אלחוטי. אבל אצלנו הכל בסדר. שוב מברכים על כך שבקרוואן יש כמעט הכל. ואגב – חשבתם שה"אוברפלאו" יישאר דליל? שום סיכוי. רבים נתקעו כמונו בחוסר מקום בקמפינגים הקבועים ועד שעות הערב המאוחרות המשיכו להגיע קרוואנים וגם מטיילים עם אוהלים. לבסוף חנו פה עמנו מאות רבות. כולם באחווה עם כולם ובלי להפריע איש לרעהו. היה נחמד.

 

יום שבת 30 יוני 2007: יוצאים מהקמפינג לכיוון ג`אספר בכביש 16, ולאחר מספר קילומטרים פונים לכביש צדדי המוביל אותנו ל"קניון מאלין". נהר מאלין חפר בדרכו ערוץ עמוק וצר והוא זורם בתוכו בשפעת מים רועמת. מדי פעם מגלים מפלון או אשדות קוצפים. אנו מגיעים רגלית לגשר העליון וממנו מתחילים לרדת לעבר המפלים. ישנם גשרים על הערוץ והנך יכול להמשיך בדרך ככל שזמנך מתיר לך. לאחר טיולנו בקניון אנו ממשיכים ברכב לכיוון "מדיסין לייק". אגם טורקיז בעל יופי בולט, תופעה רגילה כמובן בין אגמי האזור. בשל תופעה אקלימית מיוחדת  "נעלם" האגם בחודשי החורף תחת מעטה של אד וערפל. לקראת האביב הוא מתגלה מחדש. האינדיאנים המקומיים ראו זאת כקסם שהוטל ע"י הרוחות המרפאות וחששו להתקרב אליו – ומכאן השם. על חצי אי קטן הבולט לתוך האגם היפה נראה מרחוק דוב משתזף, אך כשמתקרבים לשם עם הרכב הוא כבר נעלם. התחנה הבאה היא אגם מאלין עצמו. הוא גדול יותר מן המדיסין, מוקף שרשרות הרים ביניהם הר סמסון הגבוה ויש בו גם איים. יש המפליגים כאן בסירות - במקום חברה המציעה טיולי שייט. אנו לא גילינו עניין באופציה זו.

חוזרים בנסיעה  כל הדרך ונכנסים לעיר ג`אספר. ראשית דבר נכנסים למרכז המידע השוכן בבית ישן ויפה מראשית המאה הקודמת. רק אז נודע לנו פרט קטן נוסף המסביר את הצפיפות בכל מקום וחוסר המקום בקמפינגים: זה לא רק ש"קנדה-דיי" חל ביום ראשון. אלא שסוף השבוע מתארך בשל כך והחופשה ממשיכה גם ליום שני. אז באמת כולם באתרי הטיול והנופש! כשבדקנו את משמעויות החג לפני כשבוע במרכז מידע ביוהו פארק "שכחה" הבחורה לציין בפנינו עובדה זו. אוקיי. עושים שינוי בתכניות. בדיוק בשל דברים כאלה הטיול שלנו מתוכנן בגמישות. מאחר ורק בג`אספר יש קמפינג "אוברפלאו", ואם נעזוב מחר סביר שלא נמצא מקום בקמפינגים בהמשך הדרך, נישאר מחר יום נוסף בג`אספר, נלון מחר בלילה עוד לילה אחד באוברפלאו, ונשתתף במשך היום בחגיגות "קנדה-דיי" בעיר. נספר לכם איך היה.

בינתיים ממשיכים עדיין ביום הנוכחי. עושים קצת קניות בסופרמרקט הלא גדול (וכנראה היחידי) של ג`אספר, אוכלים ארוחת צהריים קלה בדיינר מקומי, ומבקרים ב"דאמפ-סטיישן" לריקון המיכלים שצריך לרוקן ומילוי המיכלים שצריך למלא. ב"אוברפלאו" אין שירותים כלל, כזכור. בשעת אחר-צהריים מאוחרת אנו נעים לעבר ה"טראמווי" של ג`אספר – הלא הוא הרכבל העולה לפסגת ה"וויסטלרס", ההרים השורקים (המרמיטות שחיות כאן שורקות בקול רם – ומכאן השם). מלמעלה נשקף נוף של העיר ג`אספר עצמה, האגמים הרבים סביבה שרק חלקם הקטן ציינתי עד כה, הפסגות הרבות עטורות הקרח והשלג, כביש 93 היפיפה וכביש 16 למזרח ומערב. נתח נפלא של העולם.

ישנם תורים רבים בעלייה לרכבל, וגם תורים רבים למעלה בהמתנה לירידה חזרה. כל הרכבל הזה הוא שתי קרוניות שאמנם יכולות לארח בתוכם כמה עשרות אנשים, אך לא עומדות בלחץ של היום. כך יוצא שאנו מגיעים ל"אוברפלאו" שלנו קרוב לשעה שמונה בערב. המקום עמוס, אך בריבוע שלנו, שבבוקר סימנו אותו במספר אבנים ושקיות ניילון, איש לא נגע ואיש איננו חונה. אחוות הקמפרים מחייבת לשמור על סימוניו של האחר ולא לפלוש לשטח מסומן אפילו כאן, כשהסימון איננו פורמאלי. גם אנחנו אתמול, כשהגענו לכאן לראשונה, נזהרנו בסימוניהם של אחרים ונמנענו מלפלוש לתחומם.

 

יום ראשון 01 יולי 2007: היום הוא הראשון ביולי: "קנדה-דיי". אנו ממהרים בבוקר מן הקמפינג לעיר כדי לתפוס מקום חנייה עבור הרכב הגדול שלנו. מסתבר שסתם מיהרנו. מקומות חנייה יש למכביר, למרות שלטי הגבלת החנייה ברחובות המצעד. עולים רגלית לפארק המקומי לאירוע הראשון של היום: "פאנקייק ברקפסט". הרשות המקומית מזמינה את כולם, כל תושבי העיר, אורחיה ומבקריה, לארוחת בוקר חגיגית במחיר סמלי של שני דולר לאיש. צלחות, כוסות וסכו"ם אנא הביאו מן הבית. מי שלא הביא יכול לרכוש כלים חד-פעמיים כאן תמורת פרוטות. בכניסה לפארק מסתדר תור שלו. אנשים משוחחים, צוחקים, ומקשיבים לצלילי תזמורת כלי הנשיפה. רבים מאד באו לבושים אדום – הצבע הלאומי. הכל מסביב מקושט ודגלי קנדה מתנופפים בכל עבר. בכניסה משלמים את הסכום הסמלי. מחלקים דגלוני קנדה, סמלי מתכת קטנים עם הדגל הלאומי ומדבקות טאטו – לצייר את דגל קנדה על חלקי הגוף החשופים – כמה שתרצה ללא תשלום. תפריט ארוחת הבוקר: פאנקייקס עבים ורכים, נימוחים בפה, ספוגי חמאה וסירופ מייפל טהור ונהדר. לא חיקוי שמכירים אצלנו. וגם נקניקיות קטנות, מיץ תפוזים סחוט וטרי וקפה. כולם מקבלים כמה שרוצים, יושבים יחד, אוכלים, מפטפטים ונהנים מכל רגע.

לאחר הארוחה יורדים למדשאה הגדולה שליד מרכז המבקרים של הפארק הלאומי לטקס הנפת הדגל. תזמורת כלי נשיפה ליצנית מהנה ומבדרת את הקהל. גם כאן חלוקת דגלים, דגלונים, מדבקות וסמלים לכולם. והנה עולה משמר הדגל: ווטרנים קשישים לבושי מדים, ענודי אותות וסמלים מובילים אותו לצלילי חמת חלילים וחוליית דגלנים ואחריהם שוטרי ה"מאונטד-פוליס" במעיליהם האדומים המסורתיים, נציגי זרועות הביטחון הקנדיים וגם משמר הילדים. הנפת הדגל הגדול אל ראש התורן לצלילי ההמנון ששרים כולם, רבים בהתרגשות אמיתית. שתי נשים לידינו מוחות דמעה. אנשים אלה גאים מאד בדגל ובהמנון שלהם. האמת? גם בנו זה נוגע. כמו בכל מקום, גם כאן נאומים וברכות.

נסתיים הטקס, וכל הקהל מוזמן לטעום מ"עוגת יום ההולדת". מאה ארבעים שנה לקנדה. מאה שנה לפארק הלאומי ג`אספר. שוב תור, וכולם מקבלים פרוסה מעוגות יום הולדת גדולות ומתוקות, אפויות בצורת הדגל הקנדי. במקביל, הופעות של אומנים ובדרנים על הבמה.

ורבים כבר יורדים לכביש לתפוס מקום למצעד. לא עובר זמן רב והנה הצועדים. בראשם ניידת הצופרת בקול רם ושוב הווטרנים, אנשי המדים והתזמורת. כל גוף, ארגון, מוסד וחנות בעיר ובאיזור מתחרים ביניהם בתצוגה צועדת או מוסעת. בראש המצעד נוסעת בגאון קדילאק אדומה וישנה ובה חוליית השופטים שיחליטו אחר-כך מי זכה בפרס ראשון. הילדים הרבים מסביב הגיעו עם שקיות נייר ריקות. לא הבנו למה, עד שראינו שמרבית הצועדים פשוט משליכים כמויות גדולות של סוכריות וממתקים לעבר הקהל. חלק מחלקים דגלונים, בובות ודובונים. הילדים מזנקים ואוספים, והגיבור הוא זה שיצבור את הכמות הגדולה ביותר. יופי של שמחה כאן.

המשך היום המתוכנן הוא הופעות בפארק, אירועים במוזיאון המקומי, צעידה במסלול ההיסטורי של העיר למעוניינים בכך, ומאוחר בערב: ה"פיירוורקס" – הזיקוקים והאש. אנו מחליטים להשלים עוד כמה מראות נוף באזור העיר לפני עזיבתה מחר ונוסעים לאגמי פירמיד ופטרישיה במעלה שמעל העיר לכיוון הר פירמיד, ולאחר מכן ל"אולד פורט פוינט" שעל נהר אתאבאסקה ביציאה הדרומית. סביב ג`אספר המון אגמים, נהרות ומקווי מים. המראות יפים אבל יש להודות באמת. מראות נפלאים כל כך במינון גבוה כל כך גורמים לפעמים לליבך להפוך לקצת גס בהם. אבל באמת רק לפעמים.

 

יום שני 02 יולי 2007: היום מתחילים בתנועה דרומה. אבל ראשית דבר, עוזבים את ג`אספר לצפון-מערב על כביש 16. בכביש הראשי מפעילים את ג`יפי לאחר מספר ימים בהם היה מוטל כבוי ומבויש. אין ברירה וצריך להגיד את האמת: ג`יפי ידידנו עושה בושות בפארקים, ואין זו פעם ראשונה. בעיות בתוכנה ועדכון מפות לקוי מורידים אותו מן הפסים. פעמים רבות אינו מכיר את הדרכים והאתרים, וכשמכיר, מכיר גרוע: אנחנו על הכביש אבל מבחינתו אנו טסים מעל מדבר. מחוסר ברירה אנו משתמשים בו בנוסף למפות ולא במקומם ולעיתים הוא טועה ומטעה עד כדי כך שאין ברירה אלא לכבותו לגמרי.

אנו מתקדמים לעבר רכס הרי "יילוהד", על שמו של סוחר פרוות מראשוני האזור שהיה בעוונותיו בלונדיני. גם שמו של כביש 16 בקטע זה הוא "יילוהד הייווי". מגיעים למעבר הרים, הגבול בין אלברטה לבריטיש קולומביה, ומה שמו של המעבר לדעתכם? נכון. למרבה ההפתעה שמו "יילוהד-פאס". חזרנו לקולומביה הבריטית, ושוב צריך להזיז את השעון שעה אחורה לזמן הפסיפי. שוב אנו בפער של עשר שעות מישראל. המשך הנסיעה עובר בכביש מקסים לאורך אגם...  "יילוהד" (!), ואחריו מגיע אגם מוז. לאחר 87 ק"מ אנו מגיעים למפלי אוברלנדר. משאירים את הקרוואן בחנייה על פי התרגולת הידועה ויורדים רגלית למפל היפה. כשחוזרים, מתקדמים עוד שני ק"מ במעלה הכביש והגענו אל מרכז המבקרים של הר רובסון, השוכן ממש למרגלות ההר.

זו הנקודה הצפונית ביותר שלנו בטיול הנוכחי. הר רובסון הוא הגבוה בין הרי הרוקי`ס הקנדיים ומגיע לגובה של 3,954 מ`. הוא מתנשא מעלינו לרום של שלושה ק"מ (ההפרש בגבהים נובע כמובן מן העובדה שגם אנחנו לא בגובה פני הים...), כיפתו הענקית לבנה כולה מרצועות שלג, ומזג האוויר הבהיר היום עם רק טיפת עננים לבנים בשמיים עושה אותו מרשים ופוטוגני במיוחד.

מכאן אנו ממשיכים עוד קילומטרים ספורים, עוברים ליד מפלי רירגרד, ואז נפגשים עם כביש 5 מיודעינו משכבר הימים, עמו יחד נתחיל במסענו דרומה. כינויו של כביש 5 באיזור זה הוא, כמה חריג ונדיר, כביש יילוהד דרום. שארית היום היא נסיעה עם מעט מאד עצירות בדרך. אנו חולפים ליד מספר יישובים לא גדול: וואלמונט, בלו-ריבר, אבולה ואולי עוד אחד או שניים. (והערה קטנה נוספת על ג`יפי: היום הוא שובר את השיא של עצמו ובקטע מסוים מצליח שלא להכיר את כביש 5. כביש 5! האינטרסטייט! זה שחוצה לאורך את כל ארה"ב וקנדה! איזה ג`י-פי-אס מרשה לעצמו דבר כזה? כשנחזור, תהיה לנו שיחה מעניינת עם אנשי החברה שמכרה לנו אותו.) בסופו של מסלול היום, קצת אחרי ההר טרופי הגבוה, ממתינה לנו העיירה קלירווטר, השוכנת לפיתחו של הפארק "וולס-גריי", מטרתנו למחר. אנו מתמקמים בקמפינג "קלירווטר וואלי ריזורט אנד KOA". היום אחרי ימים רבים, יש לנו חיבורים מלאים וקשר אינטרנט אלחוטי המנוצל מיידית לעדכונים, מיילים ושיחות בסקייפ.

 

יום שלישי 03 יולי 2007: כאשר יוצאים מן הקמפינג בו שהינו הלילה ופונים שמאלה, עולים מיידית על כביש הכניסה לפארק "וולס-גריי". הפארק הזה איננו פארק לאומי כמו כל האחרים בהם ביקרנו לאחרונה, אלא פארק מחוזי -השייך לפרובינציה (מחוז) בריטיש-קולומביה. כבר ציינו קודם שפרובינציה בקנדה היא על תקן דומה לסטייט (מדינה) בארה"ב. נוסעים קילומטרים ספורים ומגיעים למגרש החנייה שליד מפלי ספטס. הולכים מרחק קצר למפלים, ומתגלה לעינינו מפל הנשפך מגובה לתוך ערוץ עמוק, שפעילות וולקנית לפני אלפי שנים, פעילות קרחונים ואירוזיה הנגרמת על ידי זרם המים החזק עצמו חתכו אותו במרכז הנוף הנפלא. מתלהבים, אבל זו רק ההקדמה.

ממשיכים בנסיעה של למעלה משלושים ק"מ בתוך הפארק. הדרך עוברת בין יערות עצי מחט, ערוצים וקניונים, חוות לא מעטות שחלקן מארחות תיירים ובאחת מהן מגדלים עדר בופאלו גדולים. מגיעים קרוב למפלי דאוסון, ויורדים אליהם במסלול רגלי מלא עצים, פרחים, פטריות, ויתושים המזכירים מטוסי קרב. המפל עצמו מצדיק את המאמץ: בשונה מהמפל הקודם, הגבוה והצר, זה האחרון נמוך יותר ורחב. שפעת מים אדירים ונוף הערוץ מסביב.

רק מרחק קטן נשאר לנו לנסוע עד המפל הבא – מפל הלמקן. אמרתי כבר שאפילו המראות היפים יותר מיטשטש רישומם אם הם באים במינונים גבוהים מדי. היו לנו כל כך הרבה מפלים יפים בטיול הזה, ושניים נהדרים רק הבוקר, מה כבר יכול לחדש המפל השלישי?

כמה שאנו לא יודעים כלום. המפל השלישי הזה הוא מסוג התופעות המביאות דמעות לעיניך. אתה עומד ומתבונן מולך, אינך מאמין שקיים יופי כזה ומבקש שהרגע יימשך לעד. השטח שמולנו מבותר ע"י ערוץ עמוק. במרכז הערוץ פעורה מערה ענקית, כזו שיכולה להכיל כמה וכמה מגרשי כדורגל. מאות מטרים גובהה. מראש המערה מגיע נהר קלירווטר על שפעת מימיו העצומה ונופל לתחתיתה בקול אדירים. כשהוא פוגע בתחתית המערה הוא מרים סביבותיו נדי מיים ענקיים שמתערבלים סביב הזרם עצמו ויוצרים מפלי משנה וענני רסיסי מים המגיעים למרחק של מספר קילומטרים. טיילנו כבר במקומות רבים, ולא רק בטיול הנוכחי. הרבה מפלים יפים כבר ראינו, אך מפל זה הוא בין המרגשים ביותר. אתה עומד משתהה כמעט בחרדת קודש, ופשוט לא מאמין מה הטבע מסוגל ליצור.

זו ללא ספק היא פסגת היום. עתה אנו מסתובבים וחוזרים חזרה כל הדרך החוצה מן הפארק. מגיעים שוב לכביש מספר 5, ופונים דרומה לעבר קמלופס. שארית היום עוברת בנסיעה כשאנו מתחלפים ליד ההגה. אחרי קמלופס פונים מערבה בכביש מס` 1 שהוא בקטע זה גם כביש 97. הנסיעה עוברת בחלקה במקביל לאגם קמלופס הארוך והיפה, ואנו מוצאים זמן לארוחת צהריים בחניון קטן ובו תצפית על נופיו. הנוף מסביב השתנה בינתיים, ומנוף הררי עמוס יערות וירק הפך לנוף כמעט מדברי, צחיח ומועט צמחיה. רק האגמים והנהרות החוצים אותו מעידים על שפעת המים באיזור. ממשיכים מערבה לאורך נהר תומפסון הרחב, ומגיעים לקאש-קריק, עיירה קטנטונת היושבת על הצומת. זו צומת ההתפצלות של כביש 97 מכביש 1. כאן הוא פונה צפונה לעבר פרינס ג`ורג` והלאה-הלאה לעבר טריטוריות הצפון הקר. אנו נפנה בצומת דרומה אך נעשה זאת רק מחר. הערב עושים סיבוב בכל העיירה הלוקח בן חמש לעשר דקות, ומתמקמים בקמפינג  "ברוקסייד קמפסייט" להפסקת לילה.

 

יום רביעי 04 יולי 2007: ממשיכים דרומה בכביש מס` 1. בתחילה דומה הנוף לזה של אתמול: פתוח, רחב וצחיח. אט-אט נסגרות דפנות ערוץ נהר תומפסון והוא הופך עמוק יותר ויותר. יערות מתחילים להתנשא על צוקיו. שתי מסילות ברזל בנויות על שתי גדות הערוץ וכמות רכבות המשא החולפות במקום ואורכן – מפליאה. עוברים את ספנס`ס ברידג`. עוברים את ליטון – כאן נשפך התומפסון לנהר פרייזר - ואת הר ג`קאס שמשמאל הדרך. חולפים בבוסטון-בר. ומגיעים ל"הל`ס-גייט".

ב-1914 התרחשה כאן מפולת סלעים אגב העבודות לסלילת מסילת הברזל, וכתוצאה מכך נחסם הערוץ חלקית והוצר לרוחב 36 מ`. כמות המים המגיעה לכאן כפולה בשפיעתה כפליים מזו של מפלי הניאגרה, והמים המשתוללים לפלס לעצמם דרך במעבר הצר העמיקו מאד את הערוץ ומסתחררים כאן במהירות רבה ובקול רעם אדיר. כך נקרא המקום "שערי הגיהנום". כתוצאה מהתופעה נחסם כמעט מעברם של דגי הסלמון במעלה הנהר וכל הדייגים התאכזבו מאד, זאת עד שבנו להם לדגים הרחבה ומעברים מבטון. במקום פועל רכבל הלוקח אותנו לעומק 153 מ` כדי לצפות מקרוב בנהר הקוצף. דגי סלמון מזנקים במעלה הנהר ניתן לראות כאן, לעומת זאת, רק בסתיו.

ממשיכים הלאה דרך מספר מנהרות חצובות בקירות הערוץ לייל, ואחרי קרוב למאתיים ק"מ מאז הבוקר אנו שבים להופ, אותה חלפנו בדרכנו הלוך לכיוון הרי הרוקי`ס. אחרי הופ משתנה הנוף לכפרי ומעובד, ואנו עוברים שוב בפארק מפלי בריידל. נשארו לנו כשמונים ק"מ עד לגבול ארה"ב, נקודת מעבר קטנה יחסית בקרבת סומס, לשם אנו מגיעים בשעות הצהריים.

את מעבר הגבול עוברים מהר וללא בעיות. המוכס האמריקאי, איש חיל-הים האמריקאי לשעבר, שרת בזמנו בנושאת המסוקים קורל-סי שביקרה מספר פעמים בנמל חיפה. סיפרתי לו שביקרתי עליה במסגרת תפקידי דאז, ומיד הפכנו לחברים טובים. למרות זאת, את עבודתו הוא חייב לעשות והוא בודק במקרר שלנו איזה פירות וירקות עימנו. ישנם כאלה שאסור להכניס לארה"ב אך המדבקה על האבוקדו שקנינו בקנדה מעידה שגידלוהו בקליפורניה, ולכן הוא כשר כמובן לחזור למכורתו הישנה...

נוסעים קצת אחרי סומס לכיוון לינדן, עיירת גבול יפה, ומתמקמים בקמפינג "לינדן-KOA": קמפינג יפה עם אגם מים וסירות קטנות, בריכת שחייה, בית קפה ועוד. אמריקאים רבים מבלים את חופשת הרביעי ביולי בנופש מסורתי. בערב תהיה גם כאן בלינדן – מסיבת זיקוקים.

 

יום חמישי 05 יולי 2007: ראשית, יש לעדכן על הזיקוקים של אמש. אז כזכור, היה אתמול הרביעי ליולי, והמוני בית ארה"ב נוהגים לציין יום זה בזיקוקים. זה מקובל גם אצלנו ביום העצמאות. אולם, בעוד שבארץ הקודש אסור לאזרח הקטן לקנות או להפעיל זיקוקים ככל שיבקש, ורק מפעילים בעלי רישיון בשליחותה של הרשות מקומית יורים זיקוקים לאוויר באירוע מרוכז אחד או מכסימום שניים, שאורכו ועוצמתו נקבעים על פי התקציב שיש לכך אך לא חורגים בדרך כלל ממספר דקות, הרי בגולת אמריקה המנהג שונה. כאן קונה הבן-אדם מבעוד יום, ושבוע, וחודש, זיקוקים בחנות או בתחנת הדלק הסמוכה, אוסף אותם ושומרם ליום הגדול. (משום מה דווקא בחנויות שבתחנות הדלק נראו לאחרונה הרבה זיקוקים למכירה. זיקוקים ודלק????!!) וכשיורד ערבו של יום החג, מתאספים האזרחים במרכז הכפר, או הרחוב, או השכונה, או הקמפינג – במרכז של משהו, ומתחילים לירות ולפוצץ. הזיקוקים הטובים סוחטים קריאות של "וואו", ולזיקוקים המוצלחים ביותר מוחה הקהל כפיים. וכך, אחד מתחיל והשני ממשיך, וכשזה מסיים מחליפו חברו, וקולות נפץ ואש ותמרות עשן נשמעים ונראים גם מן הרחוב הסמוך, והפינה הקרובה, והכפר השני, ושתי השכונות שמשמאל ומימין. וכל הערב מרדת החשיכה ועד חצות הליל – מלא פיצוצי אש ועשן ואור וצבע וחיות הבית נובחות ומיללות ורקון תועה נמלט מתחת לשיחים והעלים נושרים מן העצים וכולם יודעים – הרביעי ביולי שוב הגיע השנה! פיירוורקס במיטבם! אז גם בקמפינג כך היה במשטח דשא מיוחד שיועד לכך. וגם מסביב בשכונות העיר לינדן. ומי שלא ראה את שימחת זיקוקי הרביעי ביולי, לא ראה שימחה מימיו.

אבל כל זה היה אמש. והיום אנו פשוט נוסעים לאיזור סיאטל בו נבקר בימים הקרובים. מרחק הנסיעה המתוכנן הוא מאתיים ק"מ. לא ארוך במיוחד ליום שלם. יוצאים מלינדן לכיוון בלינגהם בכביש 539, עולים על כביש 5 דרומה, לוקחים לנו את הזמן, נוסעים בניחותא, עוצרים בתחנת רענון ("רסט אריאה") בשולי הדרך שם מחלקים קפה חינם (משום מה). וכשמגיעים קצת צפונית לאוורט, מזהים את מרכז חנויות האאוטלט של סיאטל ועוצרים לקנות איזה דבר או שניים. אחר כך ממשיכים וחולפים לצידה של סיאטל העיר הגדולה. התנועה מסביב שוטפת בנחשולים כמו נהר תומפסון אתמול. המכוניות טסות (כשאין פקקים) על הפריווי רב הנתיבים בעל המחלפים בני ארבע קומות ביציאות השונות. ממשיכים קצת דרומה לעיר פרבר של סיאטל בשם קנט, וכאן ממוקם הקמפינג "KOA סיאטל-טקומה" בו נשתכן למשך הימים הקרובים.

 

יום שישי 06 יולי 2007: עוזבים את הקרוואן למנוחה בקמפינג ועולים על אוטובוס הנוסע לדאונטאון סיאטל. כשמגיעים לעיר אנו פועלים כמנהגנו בדרך כלל ומנווטים לתחנת המידע לתיירים, שבמקרה של סיאטל היא נמצאת באופן מוזר למדי בתחתית ה"וושינגטון סטייט קונבנשן סנטר", מרוחקת מאתרי העניין המרכזיים ודווקא ללא שילוט בולט. אך אנו מוצאים אותה (כמובן...) ומקבלים קצת הסברים, מפה נוספת ובאדיבותם הם אף מזמינים עבורנו מקום לארוחת צהריים במסעדת "סקיי סיטי" שבמגדל "מחט החלל".

מכאן אנו הולכים מרחק דקות ספורות לתחנת האוטובוס הדו-קומתי, שעושה סיבוב באתריה המרכזיים של הדאונטאון בשיטת "עלה ורד" (הופ-און-הופ-אוף) המוכרת כבר לקורא. עושים סיבוב בעיר, מקבלים מושג ומתעדכנים והעיקר – מתרשמים. מאד מתרשמים. סיאטל היא עיר יפה וקוסמופוליטית. לאחר סיבוב היכרות יורדים בסיאטל-סנטר. מסיירים במקום ההומה מבקרים ומגיעים ל"ספייס נידל" – מחט החלל - לנקודת הכניסה למסעדה. וזאת יש לדעת:  מחט החלל היא האתר המבוקר והמבוקש ביותר בסיאטל והפכה לסמלה הבלתי רשמי של העיר. מגובה 184 מטרים נשקף נוף נפלא של העיר וסביבותיה, הר רייניר מתנשא מלבין מעל, זאת במיוחד ביום בהיר ויפה כמו היום. לפיכך יש תמיד תורים גדולים בציפייה לעלות במעלית לתצפית. אבל אנחנו קיבלנו כמה עצות טובות ובהתאם להם הזמנו מקום לארוחת צהריים במסעדה המסתובבת. לכך יש מספר יתרונות: ראשית, עולים למעלה ישירות מבלי לעמוד בתור עם ההמונים. שנית, מחיר העלייה למגדל כלול בחשבון המסעדה. ושלישית, וזה הכי חשוב: אוכל נהדר בנוף נפלא. המסעדה מסתובבת, והנוף מתחלף לאט כל הזמן לעיניך. האוכל – לעילא ולעילא (הצלעות והסטייק, מרק פירות הים ועוגות הסרטנים, ולבסוף קרם-ברולה ברוטב תפוזים – ללקק את השפתיים. אפילו הגינס הייתה טובה למרות שהגיעה מבקבוק ולא מחבית).

שבעים ומרוצים יורדים מן המחט לשני מוזיאונים נחמדים ומעניינים הנמצאים גם הם בסיאטל סנטר (בין השאר):  הראשון – מוזיאון המדע הבדיוני, והשני – "האקספיריינס מיוזיק פרוג`קט" – פרויקט חווית המוזיקה. מתחילים בכל גדולי המדע הבדיוני, כל הספרים והסרטים שאהבנו ואוהבים לאורך השנים: תיעוד, קטעים מסרטים, מדים, כלי-נשק, חלליות ומה לא, ומקנחים בלהקות הרוק הגדולות ובתרומתה של סיאטל למוזיקה המודרנית. יש כאן גם מעבדות להפקת מוסיקה עצמאית ועוד-ועוד והעיקר – שברי הגיטרות שאהב ג`ימי הנדריקס איש סיאטל לנפץ בהופעותיו. הילדים בבית ישמחו לשמוע חוויות ומה זה יקנאו....

נוסעים ל"פייק פלייס מרקט", השוק הענק והססגוני. השעה היא שעת סיום היום ולא כל-כך מתאימה לשוק אבל רק נציץ – ונמשיך מחר. למרות השעה המאוחרת יחסית עדיין מלאים דוכני הדגים ופירות הים, הירקות והפירות, הפרחים והמזכרות. אפילו "הטלת דגים" הספקנו עוד לראות. אבל כאמור גם מחר תזרח השמש. עולים על קו 150 בדרכנו לקמפינג. מכונת הכרטיסים התקלקלה, אז היום כולם נוסעים חינם. יום שישי היום. יום השישי התשיעי שלנו בטיול! ביום שישי הבא אנו מתוכננים לנחות בארץ הקודש. שבת שלום לכולם!

 

יום שבת 07 יולי 2007: יום נוסף בסיאטל, העיר היפה. נוסעים לעיר באוטובוס ממש כמו אתמול. ראשית דבר יורדים לנמל, ל"קו המים". שבת בבוקר ועדיין מוקדם יחסית. מרבית התיירים טרם הגיעו ומרבית בתי העסק עדיין סגורים. השמש הקיצית מחממת את המשתזפים, וזה הזמן לטייל לאיטנו בין המזחים 55 ועד 66, להשקיף על נוף הנמל והאיים, לצפות בהמוני המדוזות שבמים העמוקים, לחלוף ליד האקווריום המפורסם שאליו בחרנו לא להיכנס הפעם שכן שבעי אקווריומים אנחנו, ולחפש את ה"אומנידום" בו אמור להיות מוקרן הסרט הענק והתלת-מימדי על התפרצות הסנט-הלנס אותו רצינו לראות. אבל האומנידום נעלם. למרות שכתוב עליו במדריכים השונים אין הוא בשטח. לא הוא ולא כל שלט או סימן שיעיד שהיה אי פעם. תעלומה. אולי עבר מכאן לאחרונה לטובת קולנוע האיימקס שבסיאטל סנטר.

נוסעים קצרות ל"פיוניר סקוור". זהו המרכז ההיסטורי והראשוני של סיאטל. הוא כולל בניינים ישנים והיסטוריים. בכיכר עמוד טוטם ופסלו של הצ`יף האינדיאני סיאטל שעל שמו קרויה העיר. מטיילים ליד פיוניר בילדינג ולכיוון מגדל סמית` ואז מגיעים לפסטיבל האש בדרך לפארק ווטרפול. סוף השבוע הנוכחי הוא חגם של מכבי-האש של סיאטל העורכים פסטיבל בכיכר הסמוכה: תחרויות כושר בין כבאים שהגיעו מוושינגטון ומכל המדינות הסמוכות, תזמורת חמת חלילים, תחרות ריקודים של כבאים מחופשים, תחרויות ובידור לילדים, דוכנים לממכר מזכרות ומזון, ועוד. מקום חביב ואירוע נחמד לבלות בו כשעה או יותר.

מכאן מטיילים רגלית לאורך השדרה הראשונה לכיוון דרום. נהנים מן האנשים והעסקים התוססים מסביב. חנות "דה נורת` פייס" הנקלעת בדרכנו מנוצלת לכמה השלמות ורכישות. צריך להביא מתנות לילדים. חולפים ליד המוזיאון לאומנות ופסל "איש הפטיש" הענק, ההולם כל העת בתנועה מונוטונית בפטישו. חוזרים ונכנסים  ל"פייק פלייס מרקט", השוק הגדול והססגוני. היום הוא עמוס אנשים, צבעוני ורחב הרבה יותר. בבנייניו וקומותיו המון חנויות ודוכנים לכל מה שיעלה בדעתכם. בנוסף לתוצרת טרייה גם הרבה חפצי אומנות, מלאכת יד, כלי בית ואפילו ספרים. ברחובות הסמוכים, שכולם נכללים באתר השוק, המון מסעדות, חנויות ובתי קפה. גם פינות דשא ופרחים לא נעדרים כאן. אומני רחוב מופיעים בנגינה. להקה של ארבעה גברים שחורים שרים מכל לב קטעי מוזיקה שחורה ונפלאה ללא כלים וללא ליווי מוזיקלי: רק ההרכב הקולי שלהם וההרמוניה בין ארבעתם. אנו נכנסים למזנון סמוך, מזמינים משהו לאכול ומקשיבים למוזיקה.

אחר כך חוזרים ומנצלים את אוטובוס "עלה ורד" לסיור נוסף בעיר לפני החזרה לקמפינג. בסיאטל עתה – עונת פסלי החזירים. בפינות רחוב רבות, בכיכרות, בקניונים ואפילו על הגג בכניסה לשוק מוצבים פסלי חזירים בעיצובים, צבעים וקישוטים שונים שעוצבו בידי אמנים שונים. אגב, ראינו זאת בטיול הנוכחי וגם בטיולים קודמים בערים אחרות בארה"ב, קנדה ואירופה. בוחרים בעל חי שישמש נושא לפיסול – פרה, דוב וכו` ומזמינים תחרות של אמנים ופסלים על עיצוב וקישוט. הפסלים מוצבים באתרי העיר השונים ומוסיפים צבע ואופי. גם בארצנו - בירושלים - הייתה פעם חגיגה כזו עם אריות. נחמד.

 

יום ראשון 08 יולי 2007: עוזבים בבוקר את הקמפינג. ראשית דבר – המוטל שבמבואות שדה התעופה בו הזמנו מקום ללילה האחרון לפני הטיסה, נמצא במרחק נסיעה של דקות מספר. אז קופצים לשם כדי לברר אם הכל בסדר. כן, אנו רשומים ומחכים לנו ושאטל מיוחד יקפיץ אותנו לשדה בכל שעה שנרצה – עשרים וארבע שעות ביממה, ולא, מי שיוצא לפני ארוחת הבוקר לא מכינים לו ארוחת בוקר ארוזה. יהי כך. ממשיכים.

את שעות הבוקר בחרנו לבלות היום בצפון סיאטל, באתר דלתות הסכרים הירם צ`יטנדן. מה שקרוי בקיצור "באלארד לוקס". מדובר באתר המצוי בצפון העיר סיאטל, בבאלארד, יושב על התעלה המחברת בין אגם וושינגטון למיצר פיוג`ט. אתר זה מיוחד בגלל שלושה דברים עיקריים.

ראשית, מצויים בו פתחים בסכר עם ברכות מעבר מיוחדות, שתפקידם להעביר את האוניות והסירות החולפות במקום לשני הכיוונים מעבר להפרשי הגובה בין המיצר והאגם. השיטה היא כמו שמקובל במקומות נוספים עלי הגלובוס: נפתחות דלתות בריכה ענקית והאוניה נכנסת פנימה. הדלתות נסגרות והמים ממלאים את הבריכה או יוצאים ממנה לפי הצורך כדי להעלות או להוריד את האוניה לגובה שבהמשך הדרך, ואז נפתחות הדלתות מן העבר השני והספינה מפליגה לדרכה. יום ראשון היום ונחמד לראות את היאכטות וספינות הטיול ממלאות בהמוניהם את המקום ועוברות לשני הכיוונים.

הדבר המעניין השני הוא השיטה בה מטפלים במקום בצורך של דגי הסלמון שבמייצר פיוג`ט לעלות לכיוון אגם וושינגטון ומימיו המתוקים והקרים לצורך הטלת ביצים והמשך הדור. פשוט בנו להם מעברים מיוחדים ובחדר מיוחד שבדופן התעלה בעל חלונות זכוכית עבות אפשר לצפות בדגי הסלמון הרבים שבמקום: המבוגרים העולים לכיוון האגם והצעירים שנולדו כשהם עוברים חזרה לכיוון הים הפתוח. והדבר השלישי – כל האתר הזה מוקף בגן בוטני יפיפה עם מאות סוגי עצים, פרחים ושיחים. בנוסף יש מסביב מדשאות רחבות ידיים וביום יפה כמו היום – מזג האוויר מסביר פנים עד מאוד בימים האחרונים – יוצאים רבים לנפוש ולטייל במקום.

מבלים במקום מספר שעות נחמדות, ואז יוצאים צפונה לכיוון אוורט. חולפים אותה ומגיעים לאתר חנויות האאוטלט בו ביקרנו לפני מספר ימים. במקום חנות וול-מארט גדולה, שבמגרש החנייה שלה אנו מתכוונים לבלות את הלילה הקרוב. אך לפני כן חייבים לעשות קצת קניות. הטיול מתקרב לסופו ויש כמה חובות שטרם פרענו.

 

יום שני 09 יולי 2007: הבוקר אנו בדרכנו לביקור במפעל בואינג סיאטל, הנמצא בקרבת אוורט. סיאטל היא המרכז העולמי של בואינג, ויש במקום מרכז מבקרים ועורכים סיורים במפעל. מגיעים, ודבר ראשון צריך לשכור לוקר. לסיור אסור להכניס תיקים ומכשירים אלקטרוניים כלשהם, כולל טלפונים סלולאריים, מצלמות, מחשבים וכיו"ב.

הסיור הוא קבוצתי עם מדריכה צמודה, ומתחיל בהקרנת סרט על התפתחות המטוסים והתפתחותה של חברת בואינג. לאחר מכן עולים על אוטובוס ונוסעים לכיוון מפעלי הרכבת המטוסים. בחניית המטוסים בחוץ אנו מגלים כחול-לבן ודגל ישראל: מטוס 777 של אל-על חדש לגמרי, צבוע וגמור, ממתין לטיסת הבכורה שלו ארצה בעוד ימים אחדים. בפנים אנו נכנסים להאנגר שאומרים עליו שהוא הגדול בעולם ובתוכו סרט ההרכבה של מטוסי הענק – בואינג 747. רואים מטוסים וחלקיהם בשלבים שונים של ההרכבה. האמת – העניין מוגבל מאחר ואין רואים אקשן. פה מדובר בפעולות שעורכות זמן ממושך ואין אפשרות לראות התקדמות במהלך הסיור. כמה אנשים עובדים בפעולות הרכבה, כמה יושבים ליד מחשבים ושולחנות בקרה ושרטוט, וכמה מחלצים עצמות במשחק כדורסל ממש בלב ההאנגר. חוזרים למרכז המבקרים ובו גלריה מעניינת למדי ובה מוצגים רבים. עיקרה מוקדש ל"דרימליינר", מטוס ה-787 החדש של בואינג, דור העתיד.

במחצית השנייה של היום אנו עושים ביקור מקדים להחזרת הקרוואן בתחנת קרוז-אמריקה שבאוורט. מאתרים קמפינג סמוך בשם "לייקסייד אר-וי פארק" ומתמקמים בו. בקמפינג אגם חמוד עם מזרקה גדולה במרכזו. שוחה בו להקת ברווזים ומסביב פינות ירוקות. יוצאים לטייל קצת באזור ומבקרים באתר מכירת קרוואנים סמוך. יש הרבה כאלה בסביבה. בודקים איזה פאר אפשר לקנות בכסף ועל מה מוציאים אמריקאים אמידים את כספם: קרוואנים מפוארים עד מאד עם תנאים של מלון חמישה כוכבים פלוס.

 

יום שלישי 10 יולי 2007: זהו. היום יום עבודה. למעשה היום מתחילים בהליכי סיום הטיול. יש הרבה סידורים היום: למצוא חיבור לאינטרנט (אין לנו בקמפינג) כדי לבדוק ולהחליף מיילים לקראת הנסיעה. מספרה לנגה – לצורך שיפוצים ותחזוקה. להזמין שאטל למחר. למלא דלק וגז פרופן בקרוואן – הוא צריך לחזור עם מיכלים מלאים. ויש לעשות לו אמבטיה – צריך להחזיר אותו נקי מבפנים ומבחוץ אחרת משלמים קנס ניקיון. צריך גם לעשות כביסה אחרונה כי אין טעם להחזיר כביסה מלוכלכת הביתה. למיין ולהיפטר מדברים שאין לנו שימוש בהם יותר, ולבסוף – להתחיל לארוז.


יום רביעי 11 יולי 2007: אחרי ניקיונות סופיים והשלמת האריזה מחזירים את הקרוואן, ביתנו האהוב בחודשיים האחרונים, בצער ובגעגועים מיידיים. חבילה ענקית של ציוד מטבח ופריטים נוספים נתרמת לשימוש הבאים אחרינו. לוקחים שאטל למוטל "בסט ווליו אין" ליד נמל התעופה סי-טאק לקראת המראתנו מחר בבוקר ארצה. המוטל – אין מילים טובות להגיד עליו, אולי מלבד זאת שהוא מפעיל שאטל עשרים וארבע שעות ביממה לשדה. מאד לא מומלץ.

אחה"צ יוצאים לשוטט קצת בסביבה. מדובר בדרך ראשית המובילה לנמל התעופה, רצופת מוטלים ומגרשי חנייה לטווח ארוך, וגם קצת מסעדות מזון מהיר ותחנות דלק. לא משהו מסעיר במיוחד. אבל לפתע אנו מגלים בצד הדרך את "אנג`ל לייק" -פארק לחופו של אגם לא גדול המשמש מקום בילוי, שחייה ושעשועי מים לתושבי הסביבה. לא ציפינו והופתענו. מקום ממש נחמד – הרבה משפחות ובני נוער משכשכים במים, מבלים בחום היום. ובאמת, ממש חם. בהתאם למה ששמענו, הצטיירה סיאטל בעינינו תמיד כמקום קר, לח וגשום. אך מאז שהגענו לסביבה רק חם ובהיר. מסתבר שביולי-אוגוסט העיר היפה הזו משנה את פניה החורפיות.

הולכים למסעדת מזון מהיר של רשת "טאקו בל" לאכול אוכל מכסיקני שמצא חן בעינינו לאחרונה. לאחר מכן חוזרים למוטל. מחר בבוקר –- מתחילה יממה מוגדלת עמוסה למדי של טיסות.

 

יום חמישי 12 יולי 2007: קמים ב- 0500. ב- 0600 אנחנו כבר בשדה התעופה. ב- 0815 ממריאים בטיסה 540 של "אייר-קנדה" לטורונטו. משם יש לנו טיסת המשך - טיסה 84 של "אייר-קנדה" ישירות לנתב"ג. היה נהדר. להתראות אמריקה!!!!

** את כל התמונות מהטיול וגם על טיולי הקרוואנים הקודמים של הזוג פרנקל באירופה תוכלו לקרוא בבלוג

 

 

דף הבית
צרו קשר
דגמי קרוואנים
מבצעים וחדשות
פגישות יעוץ
מוטורהום "טוס וסע"
שירותי תיירות
למטייל העצמאי עם רכב רגיל ומלונות
המיוחדים שלנו
תפעול ומידע כללי
מסלולי קרוואנים
מכתבי מטיילים
הצעות לטיולים
חניוני קמפינג
חנות מוטורהום
ביטוח מוטורהום
מוטורהום סרטונים
קישורים לתכנון טיול
אודותינו
קרוואנים בתקשורת
דרושים
שנה טובה
בניית אתרים
סייברסרב