משפחת יהלום מכפר הס, שני הורים וחמישה ילדים, החליטו באמצע החיים לעזוב הכל ולצאת לטיול של שנה.
חצי שנה בארה"ב וקנדה וחצי שנה נוספת בפיג'י, אוסטרליה וניו זילנד וכמעט הכל... בקרוואן.
מטרת הטיול המוצהרת - יציאה מהשגרה וגיבוש משפחתי.
את הקורות אותם, את המסלול, הטיפים, החוויות והתובנות הרבות שצברו במהלך תקופה זו תוכלו לקרוא בסדרת הכתבות שכתבו לאתר למטייל.
לפניכם הכתבה המסכמת של יוסי, עם כל התובנות של שנה אחרי הטיול
האם הארץ השתנתה, או רק המשקפיים שאני מרכיב פשוט נקיות יותר?
הבטחתי לכתוב באתר גם כשאחזור, כי הרי החזרה גם היא חלק מהטיול, ולמי שיוצא לטיול לא רק בשביל הכיף אלא גם בשביל לעשות שינוי כלשהו אז החזרה היא אפילו החלק החשוב.
בהתחלה לא כתבתי כי הייתי מבולבל מידי ועדיין הייתה חסרה לי הפרספקטיבה, בהמשך לא כתבתי כי הייתי עסוק ב"לנחות" והתחושה הייתה כי אני חייב "להיפרד" מהטיול בשביל להצליח להתאקלם, רק עכשיו כשעברה שנה אני מרגיש מספיק "מאוקלם" בכדי להתמודד שוב עם הזיכרונות של הטיול.
מסתבר שאצלי שינוי המצב בין החיים בארץ (לפני ואחרי) והחיים בטיול היו הכי משמעותיים. בין לעשות בארץ את מה שצריך (רוב הזמן), לבין הטיול שבו עשיתי את מה שאני רוצה (רוב הזמן), בין לחיות בסביבה שאתה צריך לשרת אותה לבין סביבה שמשרתת אותך, בלי כל מחויבויות, רק עם מי שאתה הכי אוהב.
השבוע הראשון בארץ היה מלווה בתחושת סותרות ומבלבלות מצד אחד שמחה על שעשינו את זה, שסיימנו בהצלחה, שהחזרתי את כולנו בריאים (דאגה שהחלה לצוץ אצלי במהלך הטיול, בשל פולניות שנדבקתי בה מאשתי) ומצד שני עצב: על החוויה שנגמרה, ועל ההתמודדות שכרוכה בחזרה לשגרה (שעדיין הקושי לא היה ברור אך כבר הטיול נתן את צילו).
במקביל יש את הצרכים הבסיסים לחיות חיים תקינים, דברים שפעם הייתי עושה ללא מחשבה בכלל: לקנות שתי מכוניות (איך מדברים עם סוחר מכוניות לאחר ששנה שלמה לא שיקרתי) לנהוג ולהידחף בכביש (למה כל הזמן כולם מצפצפים מאחורי?, להמתין כמה שעות בתור הלא נכון במשרד האוצר, (נו באמת, נכתוב לכל אחד לאיזה חדר להגיע) ושוב שעה בתור הנכון בכדי להוכיח להם שכבר לפני שבע שנים סיימנו לבנות את הבית שלנו (אם כך השומה אכן יורדת מארבע עשרה אלף לאפס) לגלות אצלם עותק שתמר שלחה להם לפני שלש שנים (נכון באמת יש כאן פקס ממכם) וכל זה כי הם לא עונים בטלפון (אתה יודע איזה עומס יש לנו כאן?)...
פתאום אני רואה כל לכלוך בצידי הדרך, כל בור בכביש, מקטר כל הזמן, ודי ממאיס את עצמי על החברים שציפו ממני לתובנות קצת יותר משמעותיות מ"למה הכול צריך להיות כאן קשה?".
ובכלל התחלתי להרגיש שאני לא ממש מצליח להסביר את עצמי לאף אחד (כולל לעצמי). רק במפגש משפחות של המטייל, עם משפחות שטיילו לפחות שנה הבנתי לראשונה, שמי שלא חווה טיול כזה לא באמת יבין על מה אני מדבר (ושזה בעצם כמו להסביר לבחור רווק מה זה ילד, הוא יבין כל מילה, אבל רק כשהוא יהיה אבא הוא יבין באמת).
אחת הדרכים שמצאתי להקל על התמודדות עם השגרה היא תכנון הטיול הבא (תרשמו נובמבר 2010, נתחיל בדרום אפריקה ונקיף הפעם את העולם מזרחה).
בנוסף יש גם את השאלות הגדולות באמת (שהתשובות נוחתות לך בזו אחר זו בפנים) והן:
• האם השתנינו? (הי, למה הבנים עדיין רבים, הרי היינו שנה בטיול, השתנינו לא?)
• אולי לא תהיה לנו טלוויזיה בבית? (יש אצלכם הנחה לשישה ממירים?)
• מה עושים? (?????)
לקח לי שנה להבין שאני צריך לעשות מה שאנחנו עושים כבר מיליוני שנים: לצאת לצייד ולדאוג שיהיה חם במערה (רק שלגבי הצייד עדיין יש את האפשרות לשנות את אזורי צייד ולהגיע למקומות שאני עוד לא ראיתי. ואפילו החימום של המערה, מעלה שאלות חדשות לאור מחירי הסולר שהכפילו את עצמם בזמן שאנו היינו בטיול).
גם התקווה שאני אבלה פחות שעות בצייד, התבדתה ולאחר שהאשמתי את המדינה, הלקוחות, השיטה, ההתחלה של עבודה חדשה, וכו'. הבנתי שזה פשוט אני (ושהוורקהוליות שלי בכלל מאובחנת כמצב ממאיר ולא שפיר). אני עדיין מנסה להחלים (משתדל לאכול בריא, קצת ספורט ומתכנן את הטיול הבא).
לגבי המערה, בנינו לנו מערה לתפארת, ולאחר שנה של נדודים החזרה למערה הייתה ממש נפלאה (לתמר), מטבח גדול (אחרי הקרוואן) בנויה יפה, מעוצבת ונוחה. לי לעומת זאת היא נראתה כנכס בר מימוש שהחזקתו דורשת הרבה מאד שעות עבודה מיותרות. בחודשים הראשונים רק רציתי למכור אותו ולחיות על העיקרון של "אסוף חוויות ולא נכסים", דבר שהבהיל מאד את תמר. חבר מאד טוב שלי (וכנראה לא פחות טוב של אשתי) אמר לי אל תקבל החלטות חשובות כאלה במשך השנה הראשונה, וכעת אני שוב מאוהב במערה שלנו.
עם הילדים אני מרגיש שמערכת היחסים בהחלט יותר הדוקה, אני מכיר אותם טוב יותר, יותר מחבק ויותר מנשק (עד שאני ממאיס עצמי עליהם, דבר שמקל עלי מאד לגרש אותם בבוקר למוסדות החינוך. אך ביניהם הם רבים כאילו לא היינו שנה בגיבוש משפחתי, דבר שמבהיר לי לחלוטין שאנו זקוקים לעוד טיול...
