פתאום באמצע החיים מחליטה משפחה ממוצעת ונורמלית: אבא, אמא, בת, בן וכלבה, לצאת לטיול לארה"ב. עד כאן נשמע שפוי לחלוטין, ועכשיו הגענו לחלק הפחות שפוי, זמן הטיול: חצי שנה.
אז תכירו אותנו: מהקטן לגדול.
עידו - בקרוב בן שמונה, לומד בכתה ב', ילד חיכן וסקרן, שאוהב לשאול הרבה שאלות (וטאקט זה לא הצד החזק שלו), אוהב לטפס על כל דבר (כולל על ההורים שלו כשהוא רוצה משהו). פעיל בחוגי כדורסל וקראטה. בעיה צפויה בטיול: חוץ מטיפוס חסר אחריות, גם ובעיקר- חוסר סבלנות ועוד פעם חוסר סבלנות!!!!
רותם - תהיה בת 11 בקיץ, לומדת בכתה ה', אוהבת מאד בעלי חיים ואת שיעורי הרכיבה על סוסים, רוקדת בחוג וגם בבית, "חולה " על טלוויזיה, וגם על שירי מימון והראל סקעת. תחביב נוסף: להתווכח על כל דבר. בעיה צפויה בטיול: חוץ מוויכוחים בלתי פוסקים לאן נלך ובעיקר לאן לא נלך, אז גם משפטים כמו: "משעמם לי", "עוד מעט" ו"עוד כמה דקות " שיכולים לשגע פילים ובעיקר את אבא ואמא.
אתי - אמא היסטרית בת 39, כרגע לא עובדת באופן רשמי, בפועל עובדת כ: מזכירה - לאפי ולילדים, מורה - לילדים, שירותי הסעות - לילדים, מנקה ומבשלת (לא הכי טוב בעולם) ו... זהו, מספיק לא? חוץ מזה אוהבת לקרוא, לראות סרטים, לשמוע מוסיקה (מאד בנאלי) ויכולה לזכות בתואר: המעריצה המבוגרת של הראל סקעת. בעיה צפויה בטיול: חוץ מהיסטריה, אז גם: לחץ, פחדנות והיסטריה (כבר אמרנו, לא?).
אפי- בן 40, איש מחשבים שחולם לעשות קולנוע (והוא עוד יעשה..), וחוץ מסרטים, אוהב גם לאכול, לישון ובזמן האחרון גילה את חווית הצלילה. הבילוי החביב עליו: לשתות בירה גינס ולאכול סטייק טוב וגדול!! רוצה לראות דברים חדשים ו.. כן הוא אחראי לדבר המטורף הזה, בעצם רק לחצי ממנו, כי בתכנון המקורי הוא רצה לנסוע לשנה. בעיה צפויה בטיול: חוץ מהשינה שתעכב אותנו, והטעם המוסיקלי השונה מאיתנו (כלומר מרותם וממני) אז בעיקר כל מה שהוא ההפך ממני (אני אתי, הכותבת, אם עדיין לא הבנתם) - לא היסטרי, לא לחוץ ולא פוחד!!!
אז איך הכול התחיל? מי חשב על הרעיון ה"מטורף" הזה?
אפי מדבר על זה כבר כמה חודשים: טיול בקרוואן למשך שנה בארה"ב. אני אפילו לא הקשבתי!! פסלתי את הרעיון בעודו צעיר, אין מצב שאני נוסעת מפה לשנה ועוד בקרוואן ולארה"ב הרחוקה ועוד עם הילדים!!! אני שמפחדת מטיסות, איך אני אשב כל כך הרבה שעות במטוס ואצטרך גם להעסיק את הילדים? נכון, הם יתלהבו מהטיסה, אבל כמה זמן אפשר להתלהב חצי שעה? שעה? ומה הם יעשו בשאר עשר השעות הבאות? ולשנה שלמה...? מי יעלה על העצבים של מי קודם בתוך הקובייה הזאת..? וחוץ מזה, מה עם בית ספר? יש לימודים, מה הם יפסידו? מה פתאום, אין מצב. ומה עם אמא שלי...
בחודש מאי חוויתי טראומה כאשר חברה של אחותי, בחורה צעירה, נפטרה מסרטן תוך פחות משנה מיום גילוי המחלה. היא רצתה לטוס, וחזרה הביתה בהטסה רפואית. ואז הגעתי למסקנה הקלישאית ש"חיים רק פעם אחת", החיים לא יחזרו על עצמם!!
בלי שום קשר, אפי מבקש שאני לפחות אקרא את הכתבות של משפחות ש"עשו את זה" ופרסמו כתבות באתר "למטייל". אז בוקר אחד חשבתי לעצמי, נו, מה כבר יכול להיות, לקרוא אני אוהבת וככה אני יכולה להגיד לאפי שקראתי, לא נראה לי, וזהו!! ואז התחלתי לקרוא ו... נכבשתי. אפילו עברה בי צמרמורת, "אני רוצה"!! אני לא מאמינה שאני אומרת את זה לעצמי, "אני רוצה", להתנתק מכאן לכמה חודשים, להיות כל המשפחה ביחד, לראות מקומות מדהימים שעד עכשיו רק ראיתי בסרטים. אתם לא מכירים אותי אבל אני האישה הכי "מרובעת" - לא נסעתי להודו אחרי הצבא, לא התמרדתי בגיל ההתבגרות, אני הכי פחדנית - אני מפחדת בטיולים שגרתיים (את נחל שניר, שמטיילים בו ילדים בני ארבע בלי בעיות, אני לא רציתי לחצות) והכי היסטרית לעניין הילדים שלי - אם עידו הולך בטיילת ת"א על הסלעים אני בלחץ מזה שהוא ייפול ויקרה לו משהו. ומה נעשה בילוסטון? חוץ מזה בארצות הברית חוטפים ילדים.
"חצי שנה מקסימום" אני אומרת, ואפי לא מאמין למשמע אוזניו, מהרגע שבו קראתי את הכתבות "נדבקתי בחיידק", אם אפי היה יודע, הוא כבר מזמן היה מבקש ממני לקרוא. כיוון שאין לנו כסף, אין לנו יכולת לטוס לשנה, למזלי, אחרת אפי היה מתעקש.
בעצם עוד שנה זה הרבה זמן, אבל אפשר כבר להתחיל בהכנות: קונים ספרים, קוראים כל כתבה וטיפ באתר "למטייל" ובאתר של סיגלית בר, מוצאים עוד אתרי אינטרנט ונעזרים בהם. אני מתחילה לאט לאט לבנות טיול סביב ארצות הברית. אפי שומע בינתיים סיפורים מחברים שהיו, ומלקט טיפים. יש הרבה דברים שצריך לבדוק ולעשות. אני מתחילה להיות מודאגת כהרגלי, עולות בי מחשבות, אנחנו משפחה עם "פיוז קצר", ילדים עצבניים וחסרי סבלנות שצועקים אחד על השני (ולפעמים גם זה נגמר במכות, אחד לשני), אמא שצועקת עליהם הרבה, ואבא שבסוף שולח כל אחד לחדר שלו בצעקה שלא תבייש את הרס"ר הקשוח ביותר בצבא. איך נסתדר איתם עשרים וארבע שעות כפול 180 ימים. הרי כשהם נכנסים למכונית, גם כשזו נסיעה שהם מאד מחכים לה, לא חולפות חמש דקות כשהם מתחילים לשאול "מתי נגיע?" נו, הרי אתם רואים שאנחנו עדיין בחולון ובארה"ב הנסיעות הן א ר ו כ ו ת!!! הם לא יהיו מסוגלים לשחק זה עם זו במהלך הנסיעה כי הם מיד מתחילים לריב. ורק שלא יקרה מצב שאפי ואני נתחיל לריב גם בינינו בגלל זה.
והטיסה... אמא'לה! לא שאמא תעזור לי עם טיסות, אבל אני מפחדת.
מילא כשאני ואפי לבד, מילא כשזאת טיסה לאירופה, ועדיף שתהיה טיסה קרובה, כמו... טורקיה, אבל מה עושים כל כך הרבה שעות בטיסה בין שמים לארץ או יותר נכון בין שמיים לים, עם אמא פרנואידית ושני ילדים מציקים.
והדבר האחרון אך הקשה ביותר: איך אומרים לאמא שלי? שהתגובה הראשונה שלה תהיה: "את עם האסטמה שלך? את לא נורמאלית ו... התגובה השנייה "לא חבל שהילדים יפסידו בית ספר? זה לא בסדר, משרד החינוך לא ירשה" (צריך לשאול אותם באמת?..). אוקי, תגובה מובנת, אני כבר מנתחת את הסצנה שלא היתה.
שותפת הסוד הראשונה שלנו היא מיקי, אחותי. רצינו שתביא לנו מדריכי טיולים מהעבודה שלה. אמת, חשבתי שהיא יותר תתלהב, משום מה גם היא חשבה על הלימודים. אחר כך סיפרנו לחבר'ה, שגילו קצת יותר התעניינות. הילדים לא שותפים כרגע בסוד העניין, יכולתם לשמור סוד מוטלת בספק, ועד שלא תהיה ויזה המשפחה לא תדע מהתוכנית. יספיקו לנו שלושה חודשים של בלבולי מח, לא צריך יותר מזה. יש לנו מזל שהילדים "אסטרונאוטים" הם לא שמים לב שפתאום הופיעו בבית ספרים על ארצות הברית, שהרבה זמן מהיום אני מבלה מול מפות על גבי מסך המחשב.
זהו, יש החלטה, יש טיול, לפחות על הנייר (או יותר נכון על המחשב) עכשיו צריך להתחיל בהליך בקשה לוויזה ומשם... השמים הם הגבול.
ואז לאחר ההחלטה הגיעו המעשים. שתחילתם בקריאת ספרי טיולים עד לתכנון המסלול הסופי, שישתנה במשך החצי שנה האחרונה עוד מספר פעמים, וכנראה גם ישתנה בהמשך בהתאם לנוחות, לזמן ולמקום שנהיה בו. הגשת הבקשה לויזה, שכל כך חששנו ממנה שהחלטנו לספר לכולם רק אחרי שנקבל אותה. פגישות עם מוטורהום ועם יוסי יהלום (תודה ענקית!!). יש ויזה, אפשר להפסיק לפנטז ולהתחיל לבצע: פגישה עם מנהלת בית הספר (תודה לאהובה המנהלת ולפרגון שקיבלנו מכל הצוות). ההתלבטות איך להודיע לילדים, לבסוף כתבנו להם מכתב והקראנו להם אותו בהתרגשות אדירה. בקשה מהילדים לשמור את זה בסוד עד שלא נספר למשפחה.. אבל עידו (סוכן מוסד הוא כבר לא יהיה..) לא יכול לשמור סוד וכך קורה שבחופשת חנוכה כולם יודעים. ותאמינו או לא הסצנה שחשבתי שתקרה עם אמא שלי, לא היתה!! ואני עדיין לא מאמינה, אבל יש תמיכה מאמא!!!
לא נלאה אתכם בכל הפרטים הפורמליים, אבל בסופו של תהליך ארוך שלקח כמעט שנה, יש לנו טיול שמשלב בחלקו הראשון נסיעה ברכב ולינה במוטלים, בחלקו העיקרי: ארבעה חודשים בקרוואן, ובסוף לקינוח: עוד פעם רכב ומוטלים. כיוון שהחלטנו להיות כתבי שטח של למטייל, אז נכתוב לכם ונשתף במה שעובר עלינו, נשמח אם תגיבו. שיהיה לנו בהצלחה וטיול כיפי ומהנה.
כאן מצטרף אפי לכתיבה. רציתי להעביר לכם חלק מהתחושות שלי ומהסיבות שלי לצאת לטיול כזה. קודם כל, בסביבת העבודה שלי יש הרבה חבר'ה (צעירים ומבוגרים) שלא מפסיקים לספר חוויות מהטיול הגדול שלהם אחרי הצבא. אני לעומת זאת, יכול לספר להם על החוויות שלי בטורקיה (שלא היו מי-יודע מה). בנוסף, הגעתי לשלב בו הרגשתי שאני חייב לבצע שינוי קיצוני על מנת לצאת מהלחץ הקבוע של עבודה, האחריות לכל העולם והילדים (טוב, מהילדים לא הצלחתי להפטר. סתם). אז זהו, התחלתי בלחץ מתון אך מתמשך על אתי ובסוף זה עבד. עובדה, את רוב התכנון והעבודה לטיול שצפוי לנו היא עשתה.
ארבעה שבועות לפני הטיול הרגשתי את ההתרגשות האמיתית, את הלחץ בהכנות האחרונות ואת הדאגה של מה יהיה, מתי נספיק לעשות הכול וכל מחשבה לא בריאה אחרת שעוברת ברגעי לחץ. לשמחתי, לאחר מספר ימים זה חלף. כשיש לחץ בעבודה ובבית, פשוט מפסיקים לחשוב ומתחילים לעשות...
ולתובנות של אחרי הטיול, לאחר החזרה לארץ
זהו, אנחנו כבר בארץ. חזרנו אל ביתנו הקט (שעכשיו נראה לנו ענק לעומת הקרוואן והכוך שהיה לנו בניו-יורק). חזרנו למציאות היומיומית, לשגרה. אני עדיין קצת מרחף וריח של חו"ל עולה באפי מידי פעם. אני נהנה לספר לכל אחד על החוויות מהטיול. כל פעם שאני רואה תופעה ים-תיכונית אני ממלמל לעצמי ששם זה לא היה קורה. אני מניח שייקח לי עוד מספר חודשים וגם אני אהיה ים-תיכוני.
כשיצאתי לטיול, חשבתי שיהיה לי הרבה זמן פנוי, הרבה זמן איכות עם הילדים, הרבה מקומות לראות וגם הזדמנות לשינוי. זמן פנוי לא כל-כך היה לי. כל התוכניות הגרנדיוזיות כמו ללמוד גרפיקה תלת ממדית או לערוך את הסרטים תוך כדי הטיול התפוגגו כלא היו. עם הילדים היינו כל הזמן, למעשה היינו הרבה אחד בתחת של השני. מטבע הדברים, כשנמצאים הרבה ביחד, יש רגעים נפלאים ויש רגעים שלא תמיד רוצים לזכור. לשמחתי היו הרבה, הרבה יותר רגעים יפים ולמעשה רק אותם אנחנו זוכרים. מבחינת תוכניות, היו לנו אלפי מקומות שרצינו לראות, מאות אלפי מסלולים בהם רצינו לטייל ודרכים אינסופיות בהן רצינו לנסוע. להפתעתנו, גילינו שארה"ב קצת יותר גדולה ממה שמצויר על המפה. גילינו שהזמן נגמר הרבה יותר ממה שרצינו. בכל מקום אליו הגענו נאלצנו לוותר על משהו באזור בגלל שלא היה לנו מספיק זמן (כן, שישה חודשים זה לא מספיק זמן)....
עדיין הספקנו לחרוש יותר מ-10,000 מיילים, לעבור למעלה מ-20 מדינות בארה"ב ולהיות כמעט בכל הפארקים הגדולים בארה"ב.
מה שבטוח היה זה שינוי. אמנם לא כמו שחשבתי שיקרה אבל יש שינוי. אנחנו משפחה הרבה יותר מגובשת ונוצר קשר ישיר ביני לבין הילדים. אני מרגיש שהם התבגרו והפכו להיות יותר עצמאיים ואתי קיבלה יותר ביטחון ואסרטיביות. תוך כדי הטיול הבנו שהלא ידוע לא כל-כך מפחיד. תמיד אפשר להסתדר. אני אישית מרגיש יותר רגוע, יותר בטוח, יותר מרוצה מהחיים. הפסק זמן הזה מהחיים עושה רק טוב לנשמה וטוב למשפחה.
לסיום, אני רוצה לתת חיבוק גדול לאשתי - אתי, שהלכה איתי למרות כל הספקות והחששות. בסוף היא הייתה זו שתכננה כל יום וכל רגע בטיול (אני רק הייתי המוציא לפועל). בזכות הכתבות שפרסמנו באתר למטייל, התגלה כשרון כתיבה שעכשיו צריך לטפח ולגדל. תודה מותק. עכשיו נותר להתחיל את הפרויקט לטיול הבא (עוד 3 שנים במזרח הרחוק...).
לכתבה של משפחת שוב על יילווסטון וגליישר
לטיפים של משפחת שוב בנושא פלורידה
לכתבה של משפחת שוב על ניו יורק
