כתבה: משפחת שלח ישורון
התוכנית המקורית היתה לעבור מונקובר לויקטוריה במעבורת ולטייל בויקטוריה כ-3 ימים. לאחר בירור מחירי המעבורות החלטנו לרדת מהעניין – מעבורת להולכי רגל ולרכב רגיל לא עולה הרבה אבל הרכב שלנו ארוך וגבוה ולכן המחיר עבורו לשני הכוונים מסתכם בכ-250$ (לא כולל האנשים). חשבנו לעבור ללא הרכב ליום אחד אבל אתם בטח זוכרים את הדרך הארוכה שלנו עד לעיר. אם מוסיפים לזה שעה וחצי מעבורת בכל כוון יוצא שלא נשאר לנו הרבה זמן או כח לטייל בעיר.
במקום זה חזרנו לארה"ב דרך היבשה והחלטנו לטייל בצפון מדינת וושינגטון – החלטה שהתבררה כנבונה.
המיצר מנוקד באיים בגדלים שונים הקרויים San Juan islands ע"ש מוביל משלחת הגילוי והמיפוי הספרדית שמיפתה איזור זה (במקביל למשלחת בריטית בראשות George Vancouver).
כשמצאנו קמפ עם מקום פנוי (לא פשוט בסוף שבוע בקיץ) הזמנו מייד שני לילות ולאחר שעתיים נכנסנו למשרד והוספנו לילה. ישנו ב-Whidbey island המחובר דרך גשר ל-Fidalgo island המחובר דרך גשר ליבשה. בין שני האיים הללו מעבר ימי יפהפה הקרוי Deception Pass (מעליו הגשר הקרוי Deception pass bridge).
המעבר קרוי כך משום שג'ורג' ונקובר היה בטוח שהוא מוביל רק ללגונה נוספת. הנווט שלו, Whidbey, נשלח לבדוק את העניין וחזר עם הבשורה שאלו שני איים נפרדים. על שום כך נקרא המעבר מעבר ההטעיה וכן נקרא האי על שם הנווט.
האיזור כולו מלא במפרצים נהדרים, יערות ירוקים ועבותים המגיעים כמעט עד קו המים, חופים עם חלוקים וגזעי עצים יבשים, אצות, שרימפס וסרטנים מסוגים שונים. המים קפואים וגם מזג האויר יותר מזכיר חורף ישראלי מאשר את חודש יולי. יצאנו לחתירה בקיק ימי – טיול מאורגן עם מדריך לאורך החופים השקטים – נועה עם אבא בקייק זוגי , יובל והגר עם אמא בקייק לשלושה. כולם קיבלו משוטים (כולל הגר) וחתרו יפה מאוד. לצערנו לא ניתן היה לקחת מצלמה ולשתף אתכם בנוף הנהדר ובמראה של הגר לבושה בחגורת הצלה, מרכיבה משקפי שמש, מוצצת מוצץ וחותרת במרץ. ראינו מפרצים, חתרנו ליד סלעים עליהם צדפות שונות, חתרנו בין מושבות של אצות משונות בהן נחים סרטנים גדולים ("ים של אצות משני צדדי") ושמענו על ברי מזל שראו כלבי ים או לוויתנים. חזרנו מ-א-ו-ש-ר-י-ם.
אפרת החליטה לחפש קורס חתירה בישראל ולראות אם האושר הזה ממשיך גם בים התיכון. אחרי החתירה נסענו לעיירה Anacortes אשר למרות שמה הספרדי היא בעצם שיבוש של Annie Curtis. סיירנו במרכז ההיסטורי ואכלנו במסעדת seafood נהדרת בשם Rock fish grill עליה המליץ מדריך החתירה. אנחנו מצטרפים להמלצות! למחרת נסענו ל-Deception pass State Park – טיילנו מעל ומתחת הגשר, צילמנו הרבה וביטלנו תוכניות להמשך טיול רגלי לאור גשם שוטף וקור שנמשכו עד אחר הצהריים. הזמנו מקום למחר במעבורת לכוון Port Townsend ונמשיך בטיול ב-Olympic National park כמתוכנן. לשמחתנו המעבורות כאן אינן כה יקרות וחישבנו כי מחיר המעבורת יחסוך לנו יום נהיגה ואי אילו מיילים.
קמנו, התלבשנו, צחצחנו שיניים...אכלנו ארוחת בקר כמיטב המסורת בימים האחרונים - סלט פירות עם יוגורט וגרנולה. אמנם הטרחה רבה אבל כך גם השמחה! מסתבר שהאיזור הוא ארץ ה-berries והLavender ובכל פינה חוות לבנדר ודוכני פירות. עצרנו בדוכן פירות לצד הדרך וקנינו Berries מכל הסוגים וכדי שיהיה ממש שמח - גם Cherries משני סוגים.
הגענו לרציף המעבורת לפני הזמן, חיכינו בתור ובינתיים הילדים שיחקו שחמט כדי להעביר את הזמן. המעבורת הגיעה, עלינו עליה לפי הוראות המכוון הראשי והפלגנו כחצי שעה לעבר Port Townsend אשר על היבשה. עלינו לסיפון העליון וראינו קן של שחפים על גבי אחד העמודים של הרציף. לשמחתינו היה יום שמשי ונעים ונהנינו לצפות באיים מסביב ובשחפים השטים להם במיים סביבנו. המשכנו בכביש 20 וכביש 101 לכוון Port Angeles וכאשר גבר הרעב עצרנו במסעדת דרכים אשר מבחוץ נראתה מעניינת, דגלי ארה"ב בכל פינה, כרזה גדולה: We support our troops וגם כמה פסלים.למסעדה קוראים Fat Smitty's אשר ב-Discovery Bay. גם מבפנים היא לא הכזיבה. התקרה והקירות מכוסים במאות שטרות של דולר אחד החתומים ע"י לקוחות שעברו במקום, לפעמים בתוספת תמונת הלקוח או כרטיס ביקור. בתפריט כתוב שהם תומכים בכוחותינו, בנשיא ג'ורג' בוש ובמועמד מקיין. במקום "בהוקרה מהטייסת" הקירות מעוטרים בתמונות של בעל המקום עם מרינס מיחידות שונות, תגי יחידה, דגלי יחידה וכו'. בעלת המקום היא "מאמא" ממוצא אינדיאני ששמחה לגלות שנועה סיימה את כל האוכל בצלחת ואף הזמינה תוספת. מנת הבית של המקום הקרויה Fat Smitty's special הינה בורגר כפול ותוספות מכל הסוגים וצ'יפס.
משהו שדי קשה לאדם ממוצע לפתוח את הפה כדי לקחת ביס. דני אכל אותו בחלקים. השארנו שם שטר חתום כמובן וגם מגנט של "ישראל" לשמחת כולם. הילדים קיבלו מסמיתי השמן, בעל הבית, מתנות וממתקים ונפרדנו שבעים ומאושרים. המשכנו עד ל Sequim, ישנו בקמפינג ב-Rainbow's End RV park שנמצא ממש על ה-Highway אבל אין פה מסילת ברזל!
התחלנו את הבקר עם סלט הפירות המסורתי. התחלנו את הטיול ב-Olympic national park כמתוכנן, לאחר לילה גשום במיוחד. גם במשך היום ירד גשם רב, היה אפרורי וערפילי ונאלצנו להזכיר לעצמינו שזה בעצם קייץ. במונחים ישראלים זהו יום חורפי גשום ביותר.
ביקרנו ברכס ההוריקן Huricanne Ridge ולאור שמו לא הופתענו מהרוח המאוד מאוד חזקה שנשבה שם. הרכס גבוה ביותר, הכביש המוביל אליו מטפס כ-40 דקות והנוף ממש אלפיני. צעדנו בשביל ליד הפסגה, חלקו בשלג! להזכירכם עכשיו 29 ביולי! טיילנו בין מדשאות אלפיניות, פרחי בר רבים, עצים גבוהים, עננים וגם כמה צבאים. כשחזרנו לאוטו-בית שלנו והכנו ארוחת צהרים גילינו כי היינו די ברי מזל. בשעת בישול האוכל התכסה ההר עננים וערפל ומי שהגיע אחרינו כבר לא נהנה כך מהנוף. 
המשכנו לנסוע לכוון החוף הצפוני לא לפני שעצרנו בסופר של רשת Albertsons שב-Port Angeles.
בניגוד ל WalMart מדובר בסופר שעניינו הוא בעיקר מזון וכל הדברים שצריך ליום יום ולא הכל מכל וכל. בהמלצתה של איה (ששוב הוכיחה שאפשר לסמוך עליה) עשינו כרטיס מועדון ("יש כרטיס מועדון?") וקנינו את מבוקשנו. כאמור היינו בדרך לחוף הצפוני ואכן הגענו לשם ומצאנו לנו מקום על גבעה ממש מול האוקיינוס בעירה Sekiu. בין גשם לגשם הצלחנו להשחיל טיול קצר על החוף ולחזור דרך דרכי העפר הבוציות לאוטו-בית שלנו. ביום בהיר אפשר לראות מפה את קנדה. מקוים שמחר יהיה יום בהיר... לשמחתנו הבוקר היה בהיר חלקית והצלחנו אפילו לראות חלק של קנדה. מכיון שהרגשנו בסוף העולם פנינו שמאלה לכיוון מערב. הכביש נוסע לאורך החוף של מייצר Juan de Fuca המפריד בין ארה"ב לאי ונקובר שבקנדה. הנוף יוצא דופן מבחינתנו שכן היער מגיע ממש עד לחוף. הגענו ל-Neah Bay – עיירה בתוך שמורה אינדיאנית של שבט ה-Makah. העיירה עצמה נראית נידחת ובהמשכה נמצא Cape Flattery שקודקודו הוא הקצה הצפון מערבי של ארצות הברית. הכביש מגיע עד למסלול הליכה באורך כחצי מייל על פי השלט, ההרגשה היתה שמדובר בחצי הגדול של המייל. בכל מקרה ההליכה הצדיקה את עצמה - מסביב יער גשם ובסוף השביל, ממש בקצה של השפיץ של אמריקה, צוקים מרהיבים ותצפית על האי Tatoosh שעליו מגדלור. חזרנו לאוטו עייפים אך מרוצים וגם רעבים. האנרגיות היו חיוביות וכולם התגייסו להכנת ארוחת הצהריים. הילדים הכינו סלט, המבוגרים הכינו סטייקים מבשר אחר ואת השרימפס'לך היפים שקנינו אתמול בסופר. אחרי הארוחה נסענו לכיוון דרום והגענו לעיירה האינדיאנית LaPush. מצאנו קמפ ממש על שפת הים ועוד לפני שחנינו, סיפרה לנו בעלת המקום שבעיירה מתקיים היום מעגל מתופפים ואנחנו More than welcome. כמובן שנסענו ואחרי חיפוש קצר מצאנו את ה-Community Center שבו מתקיים הארוע.מדובר במתנ"ס המקומי ומסתבר שכל שבוע, ביום רביעי, מתאספים שם אנשי העיירה ומקבלים גם את פניהם של התיירים. נכנסו לאולם גדול שבו הוצבו כמה שולחנות מוארכים, Buffet בטעם של קיבוץ ומעגל גדול של כיסאות. המקומיים האיצו בנו לקחת אוכל (פתרון נאה לארוחת ערב) ואחרי האוכל הוזמנו כולם לשבת במעגל. מנחה הערב בירר מאיפה האורחים הגיעו ("יש פה מישהו שהגיע רחוק יותר מסיאטל?") וחילק שי צנוע לכולם (אנחנו קיבלנו כובע). האירוע המשיך בחיזוקה של משפחה שביתה נשרף כליל – המנחה הציג את המשפחה ואת ייחוסה והזמין אותם (זוג הורים עם שלושה ילדים) לשבת במרכז המעגל. לרגלי המחוזקים נפרש שטיח שעליו הונחו תרומות, כל אחד לפי יכולתו (גם אנחנו הוכחנו את יכולתנו). בנוסף למתן התרומות, נוצר תור של אנשים שעבר על פני המשפחה, לחץ את ידיהם ו/או חיבק אותם (קצת מזכיר "שבעה"). בשלב זה שלפה אפרת את החמסה שהובאה מבעוד מועד (למקרה שנרצה להגיש שי צנוע למישהו) ונתנה אותה לחסרי המזל (מוטב מאוחר מאשר אף פעם). בהמשך ביקש המנחה לחזק עוד כמה מקרים שהזדקקו לתמיכה (לא הבנו על מה בדיוק) ואחר כך עבר לחלק המשמח – שירה, תיפוף וריקודי עם. הילדים השתתפו וצהלו ואכן היה ארוע מהנה ומעניין כאחד. חזרנו לקמפ עוד בטרם ירדה החשיכה והספקנו לטייל על החוף היפהפה שלידו. אם יהיה מזג אויר יפה נישאר פה עוד לילה.
מאז אתמול בערב לא מפסיק לרדת כאן גשם. וושינגטון היא המדינה הגשומה ביותר בארצות הברית אבל אמצע הקיץ וזה די מעצבן. לאור הגשם נגוזו התכניות להשאר עוד יום על יד החוף והוחלט לנסוע לחוף השכן (Rialto Beach), לאכול שם ארוחת בוקר עד שיפסק הגשם ואז להנות ממנו קצת. הגשם לא הפסיק ומיד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לדרכנו אל Hoh Rain Forest, אם כבר גשם אז לפחות שיהיה ביער גשם.
באזור היער ממוצע הגשמים השנתי הוא 142 אינץ', בסיאטל שנחשבת מאוד גשומה הממוצע הוא 34 אינץ', וזה מסביר למה כל הזמן יורד גשם - חייבים לשמור על הרייטינג. טיילנו ביער על טפינו ומטריותינו וראינו שפע עצים ענקיים, שרכים, טחבים ועוד מיני צמחיית יער ירוקה.
כל גזע עץ שנופל הופך להיות מצע גדילה לטחבים מגוונים. היער נראה קסום, כמו יער מן האגדות. משם המשכנו דרומה על כביש 101 כשיש לנו תוכנית קולינרית: נאכל במסעדת דגים, שהרי אזור זה ידוע בדגה ובפירות הים שלו. התוכנית נחלה כישלון חרוץ עת אחרי 18:00 מצאנו את עצמנו רעבים (לפני ארוחת צהריים רחמנא ליצלן) במקום קטן ונידח בשם Amanda park. אכלנו שם במסעדה היחידה שהיתה, את הז'אנר הקולינרי היחיד שהיה: פיצה והמבורגר. בהמשך הדרך ראינו שלט שמציין את כניסתנו ל-Humptullips. עד שסיימנו לקרוא אותו נגמרה גם העיירה. המשכנו בגשם שוטף עד ל-Hoquiam שם מצאנו קמפ נחמד ואנו חונים על שפת נחל, שהיה יכול להיות חביב לולא הגשם. אם מחר ייפסק הגשם אינשאללה נאכל ארוחת בקר לגדות הנחל ונחליט אם להישאר כאן לילה נוסף (תחושה של דה ז'וו אופפת אותנו באומרינו כי נשאר כאן עוד לילה אם לא ירד גשם...כמובן שירד גשם בהוקיאם ולא נשארנו לילה נוסף לצד הנחל היפה אלא המשכנו דרומה לפורטלנד-אורגון.
לבלוג של משפחת שלח-ישורון.
